פרקים י"ט - כ"א - פילגש בגבעה
האיש ופילגשו
הסיפור נפתח בהצגת האיש ופילגשו. הפרטים היחידים שהפסוקים מנדבים לנו הוא מוצא השבטים שלהם. האיש משבט לוי והאישה מיהודה[1]:
ויהי בימים ההם ומלך אין בישראל ויהי איש לוי גר בירכתי הר אפרים ויקח לו אשה פילגש מבית לחם יהודה. ותזנה עליו פילגשו ותלך מאתו אל בית אביה אל בית לחם יהודה ותהי שם ימים ארבעה חדשים. ויקם אישה וילך אחריה לדבר על לבה להשיבו [להשיבה] ונערו עמו וצמד חמרים ותביאהו בית אביה ויראהו אבי הנערה וישמח לקראתו. ויחזק בו חתנו אבי הנערה וישב אתו שלשת ימים ויאכלו וישתו וילינו שם.
חז"ל מסבירים שלא מדובר שממש האישה זנתה תחתיו אלא שהיה מקרה שבגינו האיש כעס עליה[2]:
רבי אביתר אמר: זבוב מצא לה, רבי יונתן אמר: נימא מצא לה… א"ל: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן זבוב מצא ולא הקפיד, נימא מצא והקפיד. אמר רב יהודה: זבוב בקערה, ונימא באותו מקום, זבוב מאיסותא, ונימא סכנתא. איכא דאמרי: אידי ואידי בקערה, זבוב אונסא, ונימא פשיעותא.
הרב מדן מסביר שמצא "נימא" (שערה) יכול להתפרש כמציאת שערה שאינה שייכת לו או לה, לכן חשד בה בזנות ועל הרקע הזה היא ברחה.
ניתן לומר שחז"ל באו להסביר כיצד לאחר שהאשה "זנתה" האיש בא לקחת אותה חזרה אליו. חז"ל הסבירו שמדובר על סיפור של כעס שבסופו האיש נרגע ולקח אותה חזרה. על כל פנים הפסוקים מתארים שהיחס שלו אליה הוא כמי ש"בגדה" בו או "פשעה" בו לפי פירוש חז"ל.
ניתן לשאול שתי שאלות נוספות על המקרה:
- אם מדובר בתגובה לא מידתית של האיש, מדוע הסכימה הפילגש לחזור אליו?
- מדוע אבי הפילגש שמח לקראת האיש שהתייחס בצורה לא נאותה לבתו? עד כדי כך שעיכב את האיש ולא נתן לו ללכת.
מעשה הפילגש
האיש והפילגש (והנער) מגיעים לגבעה בבנימין ושם "זקן" (מהר אפרים) שמכניסם לביתו, ואז מתחיל עיקר הסיפור[3]:
המה מיטיבים את לבם והנה אנשי העיר אנשי בני בליעל נסבו את הבית מתדפקים על הדלת, ויאמרו אל האיש בעל הבית הזקן לאמר: "הוצא את האיש אשר בא אל ביתך ונדענו". ויצא אליהם האיש בעל הבית ויאמר אלהם: "אל אחי אל תרעו נא אחרי אשר בא האיש הזה אל ביתי אל תעשו את הנבלה הזאת! הנה בתי הבתולה ופילגשהו אוציאה נא אותם וענו אותם ועשו להם הטוב בעיניכם ולאיש הזה לא תעשו דבר הנבלה הזאת". ולא אבו האנשים לשמע לו ויחזק האיש בפילגשו ויצא אליהם החוץ וידעו אותה ויתעללו בה כל הלילה עד הבקר וישלחוה בעלות [כעלות] השחר.
- אם נניח שבעל הבית נהג מתוך שיקול דעת, כיצד נסביר את ההגיון בכך שהוא הציע לשלוח החוצה את ביתו כדי להציל איש זר?
- בתחילה ראינו שהאיש הולך להחזיר את הפילגש, ואילו כאן אנו רואים יחס מזלזל שלו כלפי הפילגש, בייחוד מהמשך הפסוקים המתארים כיצד הלך לישון בשלווה ונתקל בה בבוקר במקרה, במקום לדאוג לה?
על כן, ברצוני לפתור את כל השאלות הנ"ל בכך שנטען שאותו האיש הלוי היה אדם מכובד. ייתכן אפילו שהיה לו מעמד של "שופט", או לפחות "טוען תואר שופט". לכן יש לו פלג, מה שהיה מנהג מלכים.
אם נכונים דברינו, אזי ניתן להסביר שהייחוס של הפלגש מיהודה היה חשוב לו. ייתכן שהאיש ניסה להסתיר את עצ הפרידה מפלגשו, שידיעה זו לכשעצמה יכולה לפגוע במעמדו. לכן, היה חשוב לו לקחת אותה חזרה. לא בגלל אהבתו העזה אליה או איכפתיות כלשהי כלפיה.
לכן, אבי הנערה שמח לראותו, מפני שיש לו אינטרס להיות קרוב של ה"שופט". כמו כן מובן מדוע "בעל הבית" בגבעה מציע את בתו לבני הבליעל כדי להציל את ה"שופט" שאמור להושיע את כלל ישראל. אם דמות האיש לא היתה מספיק חשובה, בעל הבית לא היה מציע להקריב את בתו בשבילו.
כעת גם מובן מדוע מצד אחד האי השתדל להחזיר בתחילה את הפילגש ולבסוף זלזל בה. כל זאת מפני שכל החזרתה היתה בשביל חיזוק מעמדו ולא בגלל יחס מיוחד כלפיה.
בסופו של התהליך, במקום לבכות את מותה, האיש מנצל גם אירוע זה כדי לחזק את מעמדו.
הוא מבתר את גופתה של הפילגש ל12 חלקים ושולח להזעיק את כל שבטי ישראל (מתפקד כ"שופט") שיבואו תחת פיקודו לבער את הרעה והתועבה מישראל. בכך הוא שוב, מנסה לחזק את מעמדו כשופט של ישראל, אלא שבמקום להלחם ביושבי הארץ הכנענים, הוא מוביל את ישראל למלחמת אחים.
הסיכוי של בני בנימין
במאמר על תחילת ספר שופטים ("יהודה יעלה" - בנימין), הסברנו כיצד חשבו בני בנימין שהם ינצחו בקרב. הסברנו שם שהם כרתו ברית עם יושבי הארץ וציפו שהם יבואו לעזרתם, מה שהתרחש באמת. ובעצם הסיפור בתחילת ספר שופטים בו יהודה עולה בתחילה להלחם בכנעני והסיפור אצלנו שיהודה עולה בתחילה להלחם בבני בנימין נעשים במקביל.
המפלה במלחמה
בני ישראל יותאים פעמיים למתקפה על בני בנימין ובשניהם הם נוחלים מפלה וכל זאת לאחר ששאלו בה', רק בפעם השלישית הם מצליחים.
מדוע בני ישראל נחלו מפלה בשתי הפעמים הראשונות?
- במאמר על "פסל מיכה" הבאנו את חידושו של הרב אליעזר אשכנזי, בו הוא מסביר שבשתי הפעמים הראשונות פנו בני ישראל אל פסל מיכה ורק בפעם השלישית מופיע תיאור שבו פונים לארון ה' בעזרת פנחס הכהן.
- הרב מדן מביא מספר הסברים ואחד מהם הוא שבפעם השלישי מופיע פסוק מעניין "וישם ישראל ארבים אל הגבעה סביב"[4]. הרב מדן מסביר שבפעמים הראשונות יצאו למלחמה ללא תכנון מסודר ובלי השתדלות רצינית מבני ישראל. רק בפעם השלישית באו עם תוכנית מסודרת והשתדלות מצד בני ישראל ולכן ניצחו.
- ניתן למצוא שתי קבוצות שונות שנלחמות "איש ישראל" ו"העם" מצד אחד, ומאידך "בני ישראל". ניתן לחלק לפי זה את הקרבות. בקרב הראשון מופיע "איש ישראל"[5]:
- ויצא איש ישראל… ויערכו איתם איש ישראל מלחמה אל הגבעה. ויצאו בני בנימן מן הגבעה וישחיתו בישראל ביום ההוא שנים ועשרים אלף איש ארצה.
- בקרב השני "בני ישראל"[6]:
- ויקרבו בני ישראל אל בני בנימן ביום השני. ויצא בנימן לקראתם... וישחיתו בבני ישראל עוד שמנת עשר אלף איש ארצה…
- אז מתאחדים שני הכוחות (בני ישראל מושכים את בני בנימין מהעיר, ואז איש ישראל קופץ מהמארב ומאגף אותם מאחור)[7]:
- ויעלו כל בני ישראל וכל העם ויבאו בית אל ויבכו וישבו שם לפני ה' ויצומו ביום ההוא עד הערב ויעלו עלות ושלמים לפני ה'... וישם ישראל ארבים אל הגבעה סביב. ויעלו בני ישראל... ויצאו בני בנימן לקראת העם הנתקו מן העיר... ובני ישראל אמרו ננוסה ונתקנהו מן העיר אל המסלות. וכל איש ישראל קמו ממקומו ויערכו בבעל תמר ואורב ישראל מגיח ממקמו ממערה גבע…
- אם כן, רק בפעם השלישית עם ישראל אחד כוחות ולכן ניתח במלחמה. ייתכן שהחלוקה נבעה משני מניעים שונים של הבאים. "בני ישראל" באו בגלל הפן האמוני, בשם ה'. לעומת זאת "איש ישראל" באו בגלל הצו המוסרי האנושי שבער בהם.
בנות שילה המחוללות בכרמים
בסופו של הסיפור אנו מוצאים ששבט בנימין כמעט ונכחד, נשארו רק 600 גברים. הבעיה היתה שכל אלו שהגיעו לקרב נדרו שלא להשיא מבנותיהם נשים לבני בנימין. על מנת להצילו בני ישראל נוקטים בשני פתרונות. האחד הוא לקחת 400 נשים מאנשי יבש גלעד, והשני הוא להציע ל200 הנותרים "לחטוף" נשים מבנות שילה שיצאו לחולל (לרקוד) בכרמים.
הפתרון השני נראה תמוהה, וכי לא יכלו למצוא משהו יותר אלגנטי או להתיר את הנדר? הפסוקים עצמם מתאירם זו כ"חטיפה" ו"גזל", לא משהו סימפטי.
על מנת לענות על השאלה הזו, ננסה תחילה להבין את המקרה הקלאסי המופיע במשנה במסכת תענית[8]:
אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו. כל הכלים טעונין טבילה. ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, ומה היו אומרות: בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה...
ההבנה הפשוטה של המשנה מעלה תהייה לגבי הפער שעולה מקריאת המשנה לעומת התרבות היהודית המוכרת לנו. קשה להבין איזה רב נתן "הכשר" לאותם גברים ללכת למחוללות בכרמים ולבחור אותם על פי מראה עיניהם. מצד שני, קשה להבין כיצד יכלו הגברים שהגיעו לשמוע את הנימוקים של כל אחת ממאות הנשים שרקדו שם (תן עיניך במשפחה וכו'...).
הרב איתם הנקין זצ"ל כתב על משנה זו מאמר בשם "המחולות והחג"[9]. במאמר זה מסביר הרב איתם הנקין שהמחולות עצמם ארעו רק בט"ו באב (ובגדי הלבן הם שמתייחסים ליום כיפור). כמו כן, האירוע של "השידוכים" היה אירוע נפרד מהחילול בכרמים. זאת אומרת, היתה חגיגה בכרמים בלי קשר למעמד ה"שידוכים" ולאחריו עסקו ב"שידוכים" (ייתכן שמנהג הצמדת האירועים נלמד מסוף מעשה פילגש בגבעה). בכך נפתרת בעיית הצניעות.
לעניות דעתי ניתן להבין גם מהרמב"ן שלחילול בכרמים יש מעמד בפני עצמו[10]:
המנהג בכרם בבוא תבואתו, שיחולו שם וילכו בו בחלילים, וצוה הכתוב (ויקרא יט, כד) שיהיה כל פריו קדש הלולים, שיהללו את השם הנכבד בשמחה ההיא.
נראה שהיה מנהג שהנשים הולכות להודות לה' בשירה ובריקודים בכרמים. למעמד זה שבו היו מתאספות כל הנשים יחדיו הצמידו את אירטע ה"שידוכים".
לענייננו, בסיפור פלגש בגבעה ניתן לומר שבדומה לסיפור פסל מיכה, גם כשרצו לתקן, עשו זאת בצורה עקומה.
בפסל מיכה אנו רואים את בני דן שגונבים את האיש הלוי עם הפסל ובכך מצפים שה' יעזור להם בכיפוש ליש.
כך גם כאן, בני ישראל מנסים למצוא תיקון לבני בנימין, אך גם התיקון הזה מתבצע בצורה עקומה. במקום לתקן את חטא הזנות של "פילגש בגבעה" הם פורצים גדר ומנסים לתקן בעזרת פרצה נוספת.
----
[1] י"ט, א' - ד'.
[2] גיטין ו:
[3] י"ט, כ"ב - כ"ה.
[4] כ', כ"ט.
[5] כ', כ' - כ"א.
[6] כ', כ"ד - כ"ה.
[7] כ', ל' - ל"ג.
[8] משנה תענית, ד', ח'.
[9] המאמר פורסם בביטאון עלוני ממרא גליון 122, תשס"ט, עמ' 49-74.
[10] רמב"ן על דברים כ', ו' "וטעם ולא חללו".