ו'-ט' - נח - סיפור המבול - שתי בחינות

הקדמה

פרשת נח מלאה בסתירות, ונביא מעט מהם^[1].

• האם האדם בלבד חוטא (ו', ה ח) ולכן ה' רוצה למחות את האדם, או האם הבריאה כולה חוטאת (ו', יא יג) וה' רוצה להשמיד את הארץ?
• האם נח ניצל בזכות הברית (ו', יח) או ניצל בזכות מעשיו וצדקותו (ז', א)?
• האם נח מְצֻווה להביא זוגות בלבד (ו', יט כ) או גם שבעה שבעה מהבהמות והעופות הטהורים (ז', ב ג)?
• האם נח ידע מתי יחל המבול ונכנס לפני כן לתיבה (ז', ד ה), או שמא הפתיע אותו המבול ורק בגללו נכנס לתיבה (ז', ו ז)?
• האם ההבטחה שלא יהא מבול נאמרה עקב הקורבנות שהביא נח (ח', כ כב), או עקב ברית שה' כורת עם הבריאה (ט', ט יא)?

שיטת הבחינות

הרב מרדכי ברויאר מסביר בספרו על בראשית, שניתן לזהות כאן שני סיפורים שונים המשולבים זה בזה.

בכל אחד מהסיפורים ישנם מילים וביטויים הייחודיים לכל סיפור:

• שם הוי"ה, למחות, מעל האדמה, נחמה.
• שם אלוקים, השחתה, הארץ.

הרעיון הוא שאמנם בפועל הדברים התנהלו בתורה מסויימת, אך בהסתכלות אלוקית, ניתן לבחון את התהליך שהעולם עבר בשתי צורות.

הרב ברויאר לוקח את ההבדלים בין הבחינות להבדל שבין מדת הרחמים (המתבטאת בשם הוי"ה) ובין מידת הדין (המתבטאת בשם אלוקים).

קשה לי להבין כיצד מחיית האדם בשם הוי"ה מבטאת רחמים. כמו כן, ניתן לראות דוגמא השוללת חלוקה זו בסיפור החרבת סדום^[2]:

וה' המטיר על סדום ועל עמרה גפרית ואש מאת ה' מן השמים… ויהי בשחת אלקים את ערי הככר ויזכר אלקים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה בהפוך את הערים אשר ישב בהן לוט.

דווקא שם הוי"ה משמש לתיאור החרבת סדום ושם אלוקים להצלת לוט.

בריאת האדם

על מנת לתת הבחנה אחרת בין הבחינות, ברצוני ללכת לדוגמא אחרת של שיטת הבחינות המופיעה בתחילת ספר בראשית.

בפרק א' אנו פוגשים את סיפור בריאתו של האדם^[3]:

ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרמש על הארץ. ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אתו זכר ונקבה ברא אותם. ויברך אתם אלקים ויאמר להם אלקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ.

אדם וחוה נבראים כאן כאחד, בצלם אלוקים, ומצווים לרדות בבריאה כשליחים של הקב"ה.

לעומת זאת בפרק ב', מופיע סיפור אחר^[4]:

וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה... ויקח ה' אלקים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה. ויצו ה' אלקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. ויאמר ה' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו… ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעתיו ויסגור בשר תחתנה. ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם. ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת. על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד.

התיאור שמופיע כאן, מלווה גם בשם הוי"ה, ותיאור הוא של אדם המכונה "נפש חיה" (ביטוי שמשמש את החיות בפרק א') שמצווה לעבוד בגן. בהמשך הקב"ה בורא גם את האישה. ומתואר סיפור החטא והגירוש מגן עדן.

ייתכן לומר, שבבחינה הראשונה (המלווה בשם אלקים) האדם משמש כנציגו של הקב"ה בעולם הזה ולכן מצווה לרדות ולשוט בארץ. לכן גם לא מתואר חטא בחלק הזה.

בבחינה השניה (המלווה גם בשם הוי"ה), האדם מתואר כאחד החיות, אלא שיש לו יתרון שהקב"ה בוחר בו, נופח בו נשמת חיים, ומצווה אותו על עץ הדעת. כאן התיאור מתאים לתפקיד האדם כנציג הבריאה עצמה, וכאשר האדם חוטא ועובר על הציווי, הוא לכאורה מאבד את היתרון שלו על פני שאר הבריאה ומגורש מגן עדן ומשלב זה הוא צריך לתקן.

ניתן להשליך בין הבדלים אלו בין הבחינות, להבדלים בפרשת נח.

בחינות מחודשות בפרשת נח

בתיאור המלווה בשם הוי"ה, נח הוא נציג הבריאה, וככזה הוא לוקח 7 מכל בהמה טהורה, כדי להקריב קרבן. מושג ששייך כחלק מתפילת האדם אל בוראו. הכניסה לתיבה מוצגת כאן כהכרח, כאשר נח מרגיש עדיין שייך לכלל הבריאה, ורק כאשר המים דוחקים אותו, הוא נכנס לתיבה.

בתיאור המלווה בשם אלקים, נח הוא נציגו של הקב"ה, ועל כן הוא צריך לבנות תיבה, שבנייתה מבשרת על בא המבול. גם הכניסה לתיבה מוצגת כאן כקיום ציווי ה'.

לפי זה, יוצא שהקרבת הקרבנות ביציאה היא בשם הוי"ה, וברית הקשת בשם אלקים.

הרעיון הוא שהברית עצמה חקוקה בטבע עצמו (הקשת) והיא מתאימה לשם אלקים המייצג את הטבע (כידוע גמטריה של האלהי"ם = טבע) שהם שליחיו עושי דברו של הקב"ה.

חלוקת הפסוקים לבחינות

• לא מודגש: הבחינה המלווה בשם הוי"ה
• מודגש: הבחינה המלווה בשם אלקים

וַיַּרְא ה׳, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה׳, כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר ה׳, אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה, עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם: כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם. וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה׳.

אֵלֶּה, תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו: אֶת הָאלקים, הִתְהַלֶּךְ נֹחַ. וַיּוֹלֶד נֹחַ, שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם, אֶת חָם וְאֶת יָפֶת. וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, לִפְנֵי הָאלקים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס. וַיַּרְא אלקים אֶת הָאָרֶץ, וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה: כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ, עַל הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אלקים לְנֹחַ, קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס, מִפְּנֵיהֶם; וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם, אֶת הָאָרֶץ. עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר, קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה; וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ, בַּכֹּפֶר. וְזֶה, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ: שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה, אֹרֶךְ הַתֵּבָה, חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ, וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ. צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה, וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה, וּפֶתַח הַתֵּבָה, בְּצִדָּהּ תָּשִׂים; תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים, תַּעֲשֶׂהָ. וַאֲנִי, הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ, לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ, יִגְוָע. וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי, אִתָּךְ; וּבָאתָ, אֶל הַתֵּבָה אַתָּה, וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ. וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל, תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ: זָכָר וּנְקֵבָה, יִהְיוּ. מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ, וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ, לְהַחֲיוֹת. וְאַתָּה קַח לְךָ, מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל, וְאָסַפְתָּ, אֵלֶיךָ; וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם, לְאָכְלָה. וַיַּעַשׂ, נֹחַ: כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ, אלקים כֵּן עָשָׂה.

וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ, בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה: כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי, בַּדּוֹר הַזֶּה. מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה, תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ; וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא, שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה, זָכָר וּנְקֵבָה, לְחַיּוֹת זֶרַע, עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה, אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה; וּמָחִיתִי, אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי, מֵעַל, פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיַּעַשׂ, נֹחַ, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ, ה׳.

וְנֹחַ, בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה; וְהַמַּבּוּל הָיָה, מַיִם עַל הָאָרֶץ.

וַיָּבֹא נֹחַ, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה: מִפְּנֵי, מֵי הַמַּבּוּל.

מִן הַבְּהֵמָה, הַטְּהוֹרָה, וּמִן הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה; וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ, עַל הָאֲדָמָה. ט שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ, אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה: כַּאֲשֶׁר צִוָּה אלקים, אֶת נֹחַ.

וַיְהִי, לְשִׁבְעַת הַיָּמִים; וּמֵי הַמַּבּוּל, הָיוּ עַל הָאָרֶץ.

בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, לְחַיֵּי נֹחַ, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה, נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם, נִפְתָּחוּ.

וַיְהִי הַגֶּשֶׁם, עַל הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה. בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ, וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ; וְאֵשֶׁת נֹחַ, וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה. הֵמָּה וְכָל הַחַיָּה לְמִינָהּ, וְכָל הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ, לְמִינֵהוּ; וְכָל הָעוֹף לְמִינֵהוּ, כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף. וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ, אֶל הַתֵּבָה, שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל הַבָּשָׂר, אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים. וְהַבָּאִים, זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ, אלקים;

וַיִּסְגֹּר ה׳, בַּעֲדוֹ. וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם, עַל הָאָרֶץ; וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם, וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה, וַתָּרָם, מֵעַל הָאָרֶץ. וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד, עַל הָאָרֶץ; וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה, עַל פְּנֵי הַמָּיִם. וְהַמַּיִם, גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ; וַיְכֻסּוּ, כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים, אֲשֶׁר תַּחַת, כָּל הַשָּׁמָיִם. חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה, גָּבְרוּ הַמָּיִם; וַיְכֻסּוּ, הֶהָרִים. וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ, הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ וְכֹל, הָאָדָם.

כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו, מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ. וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיִּמָּחוּ, מִן הָאָרֶץ; וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ, בַּתֵּבָה.

וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם, עַל הָאָרֶץ, חֲמִשִּׁים וּמְאַת, יוֹם. וַיִּזְכֹּר אלקים, אֶת נֹחַ, וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה; וַיַּעֲבֵר אלקים רוּחַ עַל הָאָרֶץ, וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם. וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם;

וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם, מִן הַשָּׁמָיִם. וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ, הָלוֹךְ וָשׁוֹב;

וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה, חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם. וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, עַל, הָרֵי אֲרָרָט. וְהַמַּיִם, הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר, עַד, הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי; בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים.

וַיְהִי, מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם; וַיִּפְתַּח נֹחַ, אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה.

וַיְשַׁלַּח, אֶת הָעֹרֵב; וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב, עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה, מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ, וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם, עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ, וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה. וַיָּחֶל עוֹד, שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים; וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה, מִן הַתֵּבָה. וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ; וַיֵּדַע נֹחַ, כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. וַיִּיָּחֶל עוֹד, שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים; וַיְשַׁלַּח, אֶת הַיּוֹנָה, וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו, עוֹד.

וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, חָרְבוּ הַמַּיִם, מֵעַל הָאָרֶץ;

וַיָּסַר נֹחַ, אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה, וַיַּרְא, וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה. וּבַחֹדֶשׁ, הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם, לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה, הָאָרֶץ. וַיְדַבֵּר אלקים, אֶל נֹחַ לֵאמֹר. צֵא, מִן הַתֵּבָה אַתָּה, וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ. כָּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ מִכָּל בָּשָׂר, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ הוצא (הַיְצֵא) אִתָּךְ; וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ, וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ. וַיֵּצֵא נֹחַ; וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו, אִתּוֹ. כָּל הַחַיָּה, כָּל הָרֶמֶשׂ וְכָל הָעוֹף, כֹּל, רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם, יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה.

וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ, לַה׳; וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה, וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר, וַיַּעַל עֹלֹת, בַּמִּזְבֵּחַ. וַיָּרַח ה׳, אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. עֹד, כָּל יְמֵי הָאָרֶץ: זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ.

וַיְבָרֶךְ אלקים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ. וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל. אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ. וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אלקים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ. וַיֹּאמֶר אלקים אֶל נֹחַ וְאֶל בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר. וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם. וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ. וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אלקים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם. אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן. וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר. וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אלקים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אלקים אֶל נֹחַ זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ.

[1] השאלות נלקחו מתוך מאמרו של "מרדכי ויזל" ב"עלון שבות 142" - "שתי בחינות בפרשת המבול".

[2] בראשית י"ט, כ"ד - כ"ט.

[3] בראשית א', כ"ו - כ"ח.

[4] בראשית ב', ז' - כ"ד.