ספר שופטים - פרק א' - יהודה יעלה

פתיחה

ספר שופטים נפתח בתיאור מיתתו של יהושע.

השאלה שתלווה אותנו בפתיחת ספר שופטים, תהיה "מדוע יהושע לא מינה יורש תחתיו"?

על מנת לחדד את השאלה צריך להבין שכמובן זו לא היתה בחירה של יהושע, אלא שהקב"ה רצה שכך יהיה, ועל כך אנו שואלים "מדוע?"

את התשובה על כך ניתן בתחילת פרק ב'.

יהודה בתחילה

הפסוקים הראשונים מתארים את בחירת שבט יהודה להמשך מסע הכיבושים (א' - ג'):

ויהי אחרי מות יהושע, וישאלו בני ישראל בה' לאמר: "מי יעלה לנו אל הכנעני בתחילה להלחם בו?". ויאמר ה': "יהודה יעלה! הנה נתתי את הארץ בידו!". ויאמר יהודה לשמעון אחיו: "עלה אתי בגורלי ונלחמה בכנעני והלכתי גם אני אתך בגורלך", וילך אתו שמעון.

ניתן לראות שישנו צורך לשאול מי יעלה להלחם ראשון בכנעני, והתזמון המוזכר בפסוק הוא אחר מות יהושע.

ניתן להסביר זאת בשתי צורות:

1. מדובר במציאת מנהיג שימשיך את מנהיגותו של יהושע וימשיך בכיבוש הארץ.
2. לאחר מות יהושע, הכנעני כנראה הרים את ראשו, התחיל להתגרות בשבטי ישראל, ונלחם לתפוס חזרה שטחים שהם כבשו. בעקבות כך נוצר הצורך לצאת במסע כיבוש והגנה מפני הכנעני שמאיים על היישוב הישראלי.

סביר להניח שהכיוון של האפשרות השניה הוא הנכון.

ניתן לתת לכך מספר נימוקים:

1. נראה שהכיוון הכללי של עם ישראל באותה התקופה היה רפיון, ואי רצון להמשיך במלחמות הכיבוש. זאת הסיבה שפסוק אחד לאחר שיהודה נבחר להוביל את כיבוש הארץ, מסתבר שאף אחד לא מגיע לעזור. ולכן הוא נאלץ לפנות במיוחד לשמעון (שנחלתו היא בתוך נחלת שבט יהודה) ולעשות איתו הסכם גומלין (תלחם לי ואלחם לך).
2. בהמשך אנו רואים בפסוקים שהשבטים כובשים שטחים שכבר נכבשו בימי יהושע. יש הרוצים לומר שמדובר פה בסך הכל על חזרה על הכתוב בספר יהושע, אך ניתן לומר שבאמת חלק מהפסוקים מתארים סיפור מהעבר, אולם פסוקים אחרים מתארים כבישה חוזרת של אותם שטחים.
3. נראה שמדובר על "שבט" שיוביל את הכיבוש, ואין מדובר כאן על מנהיג מסויים.

על אף הנטייה ללכת בכיוון השני, ניתן לראות כאן גם ציפייה שיקום מנהיג שימשיך את פועלו של יהושע, אך עם הסתייגויות (על כך נדבר בהמשך).

לאור האמור לעיל, ניתן לומר ששאלת העם "מי יעלה בתחילה?" אינה באה על רקע סיפור מהעבר, אלא איום ממשי מההווה.

נראה שישנה צרה מסויימת בה העם נמצא או משימה מסויימת העומדת לפניו, והוא מחפש מושיע. העם שואל מי יעלה "בתחילה", ונראה שהכוונה לא לכיבוש כל הארץ אלא לפתרון הבעיה המסויימת הזו, והשאלה של העם היא "מי יעמוד בראש?"^[1].

לאחר בחירת שבט יהודה, נראה שהוא מתייצב לבד ללא שאר העם ולכן הוא צריך לנסח הסכם עם שמעון שיבוא לעזרתו. לכן, ניתן לומר שלא מדובר בכך שהעם רצה לצאת למלחמה, אלא ההפך הוא הנכון. העם לא רצה לצאת למלחמה וחיפש מי שיפתור את "בעיית הכנענים" בשביל השאר.

על כן, השאלה באורים ותומים הייתה מי יחוייב לצאת בתחילה, בלי כוונה אמיתית שהשאר יצטרפו אליו.

ראיתי מאמר של נריה קליין בשם "מטרתה של מלחמת בזק" שבו הוא מסביר כיצד אנו מוצאים בבזק גם את הפריזי וגם את הכנעני:

ראשית נלחמו בני יהודה בקרב פנים מול פנים מחוץ לעיר בזק, ושם היכו עשרת אלפים איש. פליטי הכנענים והפריזים נסו אל תוך העיר, ואז נפתח השלב השני של הקרב: המצור על אדוני בזק, שאותו 'מצאו' בבזק. מצור זה נגמר במכה נוספת לכנעני ולפריזי. אם כך הוא, הרי שעשרת האלפים שהוכו בשדה הקרב היו רק המכה הראשונה; כמה אנשים, לפי זה, חיו בבזק?! כדי לסבר את האוזן, נזכיר כי העי שאותה היכה יהושע הכילה שתים עשרה אלף נפשות, מתוכם מן הסתם היו כשלושת אלפים לוחמים. המספר העצום של הלוחמים בבזק מעיד, לדעתי, על כך שלא מדובר בלוחמיה של העיר בזק בלבד. התארגנה שם קואליציה כנענית נגד ישראל, שבראשה אדוני בזק.

מסקנתו היא שהיתה התארגנות של מלך בזק ושל כל 70 המלכים שהיו תחתיו^[2] לצאת למלחמה בבני ישראל, ושבט יהודה היה זה שנבחר לצאת כנגדו ולהושיע את ישראל. אלא ששבט יהודה המשיך אחר כך למסע כיבושים לכיוון דרום כדי להמשיך לרשת את נחלתו.

בנימין לא בא

במלחמתו של שבט יהודה הוא קורא לשבט שמעון שיחבור אליו. הנימוק הפשוט הוא ששבט שמעון לא זכה בנחלה רשמית, ונחלתו ניתנה לו בתוך נחלת יהודה. לכן יש לו אינטרס להצטרף ליהודה בכיבושי נחלתם.

לפי נימוק זה, היינו מצפים שגם שבט בנימין יצטרף לכיבוש של יהודה, או לפחות ינסה להתיישב בירושלים, בחלק ששייך לו בנחלתו. אולם, בנימין לא בא. על כל פנים, נראה שהאשמה לא שייכת לשבט בנימין בלבד, ולשם בירור נקודה זו, נעלה את סוגיית כיבוש ירושלים.

ירושלים

הפסוקים המתארים את כיבוש ירושלים מתחלקים לשניים, מי כבש את ירושלים ומי לא:

וילחמו בני יהודה בירושלים וילכדו אותה ויכוה לפי חרב ואת העיר שלחו באש (א', ח')

ואת היבוסי יושב ירושלים לא הורישו בני בנימן וישב היבוסי את בני בנימן בירושלים עד היום הזה (א', כ"א)

לכאורה יש כאן סתירה בפסוקים. פסוק אחד מספר שבני יהודה הורישו את ירושלים ואף שילחו אש בעיר. אם כן, מדוע הפסוק האחר בא בביקורת על בני בנימין שלא הורישו את היבוסי? הרי לא היה בכך צורך שכן העיר נכבשה כבר!

סתירה נוספת היא מספר יהושע, שם מופיע שהאשמה על אי הורשת ירושלים היא על שבט יהודה ולא על שבט בנימין:

ואת היבוסי יושבי ירושלם לא יוכלו [יכלו] בני יהודה להורישם וישב היבוסי את בני יהודה בירושלם עד היום הזה (יהושע ט"ו, ס"ג)

נראה בצורה פשוטה שמדובר כאן על אשמה כפולה של שני הצדדים, גם בני יהודה וגם בני בנימין. אולם, לא מובן מדוע בכלל קיימת האשמה (לפי הכתוב בספר שופטים), הרי בני יהודה פעלו בסוף לכבוש את ירושלים?

נראה שהפסוקים בספר יהושע מדברים על היבוסי ששכן בשני חלקי העיר. בחלקו של יהודה ובחלקו של בנימין. בספר יהושע כנראה היה נסיון כיבוש ראשוני של בני יהודה את ירושלים, אלא שלא "יכלו" להוריש את היבוסי. בספר שופטים אנו רואים את המשך הכיבוש בו ובאמת הם כובשים את חלקם בעיר. אולם, החלק של בני בנימין לא נכבש ולא הורישו ממנו את היבוסי. על כן, בספר שופטים הכתוב מעביר ביקורת על בני בנימין שלא הורישו את היבוסי משטחם.

ייתכן גם לספר סיפור מעט שונה, והוא שכיבוש ירושלים בספר שופטים נעשה מידי הכנעני (כחלק ממלחמה כוללת שהתפתחה לכיוון דרום), ובאותו זמן היבוסי ברחו מהעיר, ולאחר זמן הם חזרו. החזרה הייתה לחלק של בני בנימין שבו בני בנימין לא התיישבו וייתכן שמשם הם התקדמו גם לחלקו של יהודה לאחר זמן שגם הם לא יישבו את המקום^[3].

היוצא מתוך זה הוא ששבט בנימין לא בא לעזור בכיבוש ירושלים ולא ביישובה לאחר הכיבוש. יש מי שרוצה לטעון שבני יהודה פשוט לא קראו לבנימין לבוא וליישב את המקום, ויתכן שיש דברים בגו.

בית אל

נקפוץ לכיבוש של "בית יוסף" בהמשך הפרק^[4]:

ויעלו בית יוסף גם הם בית אל וה' עמם. ויתירו בית יוסף בבית אל ושם העיר לפנים לוז… ויכו את העיר לפי חרב...

בית אל נמצאת בנחלת בנימין, ונראה שבני בנימין לא באים לעזור בכיבוש העיר. יתרה מזו ניתן לומר, שנראה שבית יוסף משאירים את העיר ברשותם.

גזר

סיפור כיבושה של גזר גם הוא מלא בסתירות:

ואפרים לא הוריש את הכנעני היושב בגזר וישב הכנעני בקרבו בגזר (שופטים א', כ"ט)

אז עלה הרם מלך גזר לעזר את לכיש ויכהו יהושע ואת עמו עד בלתי השאיר לו שריד (יהושע י', ל"ג)

ולא הורישו את הכנעני היושב בגזר וישב הכנעני בקרב אפרים עד היום הזה ויהי למס עבד (יהושע ט"ז, י')

ייתכן לתרץ את המקור מספר יהושע, ששם הכה יהושע במלך גזר ועמו בקרב מחוץ לעיר גזר, ולא פגעו ביושבי העיר עצמה. ניתן להשוות זאת (השוואה ניגודית) לכיבוש הסופי של גזר:

פרעה מלך מצרים עלה וילכד את גזר וישרפה באש ואת הכנעני היושב בעיר הרג ויתנה שלחים לבתו אשת שלמה (מלכים א' ט', ט"ז)

כאן מפורש שהיה כיבוש של "הכנעני היושב בעיר".

ייתכן גם לפרש שהכיבוש של גזר היה שלם מלכתחילה, אלא שלאחר שלא התיישבו בגזר, הכנעני חזר לתוכה. ומכאן שהורשה מליאה היא כיבוש וישיבה בשטח הנכבש.

ניתן להשוות זאת למלחמת ששת הימים בו ישראל כבשה שטחים עצומים, אך שטחים שלבסוף לא התיישבו בהם, היו בגדר ספק שייכים לנו אצל חלק מתושבי המדינה. דבר זה הוביל לאחר מכן שבהסכמי אוסלו וכדומה ניתנו חלק מהשטחים הללו לצד השני.

סובב ירושלים

ניתן למצוא את המשותף לסיפורם של כיבוש שבטי יהודה, בית יוסף ואפרים בפרט. המשותף להם הם שכולם סביב ירושלים.

העיר "גלגל" שנמצאת ממזרח לירושלים היא בסיס האם לכל הכיבושים הראשונים בימי יהושע.

בני יהודה כובשים את ירושלים מצפון וככל הנראה מדלגים על החלק של בני בנימין בירושלים, או לפחות לא מיישבים את החלק הזה. הכתוב בא בביקורת אל בני בנימין, מפני שזהו תפקידם ליישב את החלק הזה, אך ייתכן שהוא נבע מחוסר תיאום עם בני יהודה. ומשם ממשיכים דרומה לכיבוש הר חברון.

לאחר מכן מופיעים בית יוסף שמגיעים מצפון וכובשים את בית אל, ובהמשך נראה שהם מביאים לשם את ארון ה' ובעצם הופכים אותו למרכז הרוחני. לא חסר הרבה כדי שהם יתקדמו דרומה לירושלים, אך זוהי נחלתו של בנימין שלא מגיע בעצמו לכבוש אותה.

גזר נמצאת ממערב לירושלים, וכיבושה מאפשר את ההגעה לכיבוש ירושלים מהמערב.

בסופו של דבר צריך לזכור, שבאותה התקופה, ירושלים, לא הוכרזה כמרכז הרוחני והמקום המיועד לבית המקדש. ירושלים מבטאת את עיר הספר שנמצאת בגבול של יהודה ובנימין. הרב מנשה וינר מסביר שבעצם ירושלים היא משל לכל שאר ערי הספר שהוזנחו על ידי השבטים, בין השאר מכיוון שתמיד יש וויכוח על ערים כאלו למי הם באמת שייכים. על כל פנים, על מנת לכבוש עיר ספר יש לשתף פעולה יחד עם השבט שגובל באותה עיר, וכאן היה הכשל העיקרי.

כפי שראינו, גם בית יוסף בכיבושם מצפון, וגם אפרים בפרט ממערב יכלו לסייע לבנימין בכיבושם (וכן להיפך), אך זה לא קרה.

בנימין

מדוע בנימין לא באו לעזור בכבישת החלקים שלהם? וכמו כן לא באו ליישב חלקים אלו לאחר שנכבשו?

שאלה נוספת היא לגבי העיר בית אל ששייכת לבנימין, אך בית יוסף הוא זה שכבש אותה ויישב אותה. אנו לא מוצאים, לדוגמא, וויכוח בין שבט בנימין לבית יוסף לגבי נחלת בית אל. מדוע?

ברצוני להעלות סברה, ששבט בנימין כרת ברית עם יושבי הארץ במלוא מובן המילה, ולכן הוא לא רצה לצאת למלחמות בבני בריתו.

ייתכן וברית זו גרמה לבני בנימין ללמוד מתרבותם של הכנעני וזהו הרקע להתנהגות בני הבליעל בבני בנימין שעשו את הנבלה של הפלגש בגבעה. ייתכן גם כן, שזו היתה הסיבה שבני בנימין חשבו שיוכלו להלחם בשאר העם עם כוחם הדל. ייתכן שסמכו על בני בריתם הכנענים שיצטרפו אליהם. מה שלא בטוח קרה (ראה בהמשך…).

מכאן גם הלשון של "מי יעלה לנו בתחילה?" גם במלחמה מול הכנעני וגם במלחמה מול בנימין. הסיבה לכך היא שבני בנימין עברו לצד של הכנעני. וממילא המלחמה בבנימין היא המשך ישיר של המלחמה בכנעני בעיני בני ישראל (או ההפך, שהמלחמה בכנעני היא המשך למלחמה בבני בנימין או שפשוט האירועים קרו במקביל).

יש להוסיף, שהמצב באותו הדור הוא שכל שבט דאג לנחלתו ולא עזר לשבטים האחרים במלחמתם. עובדה זו תרמה לכך ששבט בנימין הרגיש לבד בהתמודדות שלו מול הכנעני, וייתכן שסיבה זו העצימה את הצורך שהוא הרגיש בכריתת ברית עם הכנעני.

כפי שראינו שבט בנימין ראה את כל השבטים מסביבו נלחמים, וייתכן שאף שלח אליהם בקשות שונות לסיוע אך נענה בשלילה, עד שהוא כבר היה שקוע בבריתות השונות שכרת עם הכנעני (שכנראה השפיעו גם על התרבות שלו), ומכאן המרחק לסיפור "פלגש בגבעה" קטן מאוד.

לולי דמיסתפינא, הייתי הולך שלב נוסף בחיבור בין הסיפורים. ייתכן לומר שהמלחמות המופיעות בתחילת ספר שופטים הם חלק מההתקוממות של הכנעני שבא לעזרת שבט בנימין (לפי שיטת חז"ל שסיפור פלגש בגבעה היה באותו הזמן). לכן שבט בנימין לא מופיע בכיבושים, ולכן הלשון הדומה "מי יעלה בתחילה?". שבט יהודה נבחר להוביל את הקרב הן על בנימין והן על הכנעני שעלה לעזרתו. ולכן לא קראו לבנימין לעזור או להתיישב לאחר מכן בשטחים שכבשו.

כמו כן, לעניין שאלתנו, למה לא באו לעזור לשבט יהודה, הרי שלחו אותו להלחם "בתחילה", ניתן לומר שהעם הצטרף אליו, וזה התיאור של פתיחת ספר שופטים בכיבושים של השטחים שמסביב לנחלת בנימין כנגד עמי כנען שבאו לעזור לשבט בנימין.

לכן,בני יוסף כובשים את בית אל שהוא שייך לבנימין, מכיוון שאין להם שום כוונה להעביר את השטח לבנימין. אם מדובר על לאחר "פלגש בגבעה", אין לבני בנימין מספיק אנשים לאייש את המקום, ואם מדובר תוך כדי הלחימה, אזי "בני בנימין" נמצאים בצד השני של המתרס בלחימה בכל מקרה.

הבוכים

נקפוץ לתחילת פרק ב' שם מתואר המעמד של מלאך ה' ב"בוכים":

ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים ויאמר אעלה אתכם ממצרים ואביא אתכם אל הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם ואמר לא אפר בריתי אתכם לעולם. ואתם לא תכרתו ברית ליושבי הארץ הזאת מזבחותיהם תיתוצון ולא שמעתם בקלי מה זאת עשיתם. וגם אמרתי לא אגרש אותם מפניכם והיו לכם לצדים ואלוהיהם יהיו לכם למוקש. ויהי כדבר מלאך ה' את הדברים האלה אל כל בני ישראל וישאו העם את קולם ויבכו. ויקראו שם המקום ההוא בכים ויזבחו שם לה'. (שופטים ב' א'-ה')

אנו פוגשים את עם ישראל בוכים ומקריבים קרבנות פעמיים נוספות בספר שופטים. פעם אחת, לאחר שעם ישראל נכשל בהתקפות הראשונות על בני בנימין (כ' כ"ו - כ"ח) ופעם נוספת לאחר שניצחו את בני בנימין:

ויבא העם בית אל וישבו שם עד הערב לפני האלקים וישאו קולם ויבכו בכי גדול. ויאמרו: למה ה' אלקי ישראל היתה זאת בישראל להפקד היום מישראל שבט אחד? ויהי ממחרת וישכימו העם ויבנו שם מזבח ויעלו עלות ושלמים. (שופטים כ"א' ב' - ד')

ייתכן לומר שהפעם השנייה מתארת את האירוע של פרק ב' ב"בוכים".

הבדל מרכזי בין הסיפור בפרק ב' לסיפור בפרק כ"א הוא שבפסוקים שבפרק כ"א לא מופיעה תשובה לשאלת בני ישראל "למה.. להפקד היום מישראל שבט אחד?" ואילו בפרק ב' לא מופיעה השאלה מצד בני ישראל אלא ישר נאום התשובה של "מלאך ה'". לפי המסורה, יש הפסקה רגע לפני תחילת הנאום של "מלאך ה'" (פנחס לפי חז"ל^[5]) וייתכן שזה המקום שבו יש לשבץ את שאלת בני ישראל המופיעה בפרק כ"א. בצורה כזו, שני הקטעים משלימים זה את זה.

יוצא מכך, שהמלאך מאשים את בני בנימין בכך שהם כרתו ברית עם הכנעני והם אלו שגרמו לעצמם להתנתק מעם ישראל.

אלא שעל כך ניתן להוסיף רובד נוסף, והוא שבעצם כל עם ישראל חטא בחטא זה ברמה כזו או אחרת. הרי כל השבטים לא הורישו את הכנעני ויש כאלו שמופיע עליהם שכרתו איתו בריתן כאלו או אחרות. לכן כל עם ישראל בוכה (בתיאור הכללי בפרק ב') ועל כן, היה צורך בברית מחודשת של העם עם ה' על מנת להכריז שמגמת העם היא להתחבר לה' ולא לכנעני.

ייתכן שהבכיה הכפולה מבטאת את החסרון בשני הצדדים.

בפעם הראשונה הבכי היה כאשר עם ישראל ניגף ולכן היתה כריתת ברית מחודשת שבעקבותיה ניצחו את בנימין. לעומת זאת, לאחר הניצחון, הבכי השני היה על כך שבני בנימין היו "נגועים" בכריתת הברית עם הכנעני, ומפלתם נבעה מכך שלא רצו לחדש את הברית עם ה'. הפעם בכו על מר גורלם של בני בנימין, וגם כאן הרגישו צורך לחזק את הברית עם ה' בהקרבת קרבנות, ייתכן שהפעם עם השרידים של שבט בנימין.

ארון ה' בבית אל

מכיוון שהתחלנו לעסוק בבית אל, נציין כאן את חידושו העצום של בעל ה"משך חכמה" (פרשת ראה) לגבי ההיתר שנהגו ישראל בהקרבת קרבנות בבית אל, למרות שמדובר על תקופה שבה לכאורה עמד משכן שילה ונאסרו הבמות. מחדש בעל ה"משך חכמה", על פי התוספתא, שאיסור הבמות היה קיים רק כאשר הארון היה במשכן, אולם במקרה שבו הוציאו את הארון מהמשכן היה למשכן דין של במה גדולה שלא אוסר זביחה בבמות מחוצה לו.

על כך מוסיף הרב עוזי ביננפלד חידוש נפלא.

אנו מוצאים שבית יוסף כובשים עיר ששייכת לשבט בנימין (ולטענתו בכך הם ממש גוזלים אותו) והכתוב מציין שה' עמו, מה שלא מופיע אפילו על כיבושי שבט יהודה. ונראה לפי זה שבנקודה זו הם הוציאו את הארון ממשכן שילה ולקחו אותו איתם למלחמה. לאחר הכיבוש הארון נשאר שם, וכך אנו מוצאים ב"פלגש בגבעה" כשבני ישראל עולים לבית אל לשאול בה' את הפסוק: "וישאלו בני ישראל בה' ושם ארון ברית האלקים בימים ההם" (כ', כ"ז).

ממשיך הרב עוזי ומחדש שמכאן הלשון המיוחדת של "ויתירו בית יוסף בבית אל…" (א' כ"ג), מכיוון שהם התירו לעצמם לקחת איתם את ארון ה' לבית אל, למרות שלכאורה לא מדובר במלחמה של כלל ישראל אלא מלחמה פרטית רק של השבטים שלהם.

ברצוני להוסיף קמעה ולומר שייתכן והכתוב מכריז ש"ה' עמם" מכיוון שהיה כאן פוטנציאל שהכיבוש השבטי ימשיך הלאה ובית יוסף יעזרו לכל שאר השבטים לכבוש את השטחים שלהם, ממש כפי שהיה מצופה מבני יהודה, אלא שדבר זה לא קרה.

עתניאל בן קנז

כיבושיהם של בני יהודה מתחלקים לשניים:

וילחמו בני יהודה בירושלם וילכדו אותה ויכוה לפי חרב ואת העיר שלחו באש. ואחר ירדו בני יהודה להלחם בכנעני יושב ההר והנגב והשפלה.

וילך יהודה אל הכנעני היושב בחברון ושם חברון לפנים קרית ארבע ויכו את ששי ואת אחימן ואת תלמי. וילך משם אל יושבי דביר ושם דביר לפנים קרית ספר. ויאמר כלב אשר יכה את קרית ספר ולכדה ונתתי לו את עכסה בתי לאשה. וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב הקטן ממנו ויתן לו את עכסה בתו לאשה. ויהי בבואה ותסיתהו לשאול מאת אביה השדה ותצנח מעל החמור ויאמר לה כלב מה לך. ותאמר לו הבה לי ברכה כי ארץ הנגב נתתני ונתתה לי גלת מים ויתן לה כלב את גלת עלית ואת גלת תחתית. (א' ח' - ט"ו)

בחלק הראשון כתוב שכבשו את הכנעני יושב ההר, הנגב והשפלה, ולאחר מכן בחלק השני מתארים את כיבוש חברון שלכאורה כלול בנ"ל.

מסתבר שהחלק השני כבר נכתב בספר יהושע כמעט מילה במילה (יהושע ט"ו, י"ג - י"ט).

יוצא מכאן שיש כאן עירוב של עבר והווה.

בחלק הראשון מתארים כיבושים חוזרים של המקומות אותם הכנענים חזרו וכבשו (ולכן הלשון "בני יהודה") ואילו בחלק השני מספרים לנו על כיבושו הראשוני של עתניאל בן קנז.

השאלה שמתעוררת כאן היא, מדוע יש לחזור על סיפורו של עתניאל בן קנז?

נראה שכפתיחה לספר שופטים הסיפור של עתניאל מאוד מזכיר את סיפור ההסכם עם שבט שמעון שבו נפתח הספר.

בהסכם עם שבט שמעון, הדו שיח הדגיש שמדובר כאן ב"עזור לי ואעזור לך", כאילו מדובר על עניין פרטי ולא על עניין לאומי.

בצורה דומה, ניתן לראות כיצד "עכסה" מבקשת מאביה חלק אחר, מכיוון ש"ארץ הנגב" נתתני. אין כאן מבט על כך שיש משימה לאומית ליישב את נחלת יהודה ומהר מאוד כלב נותן לה חלק אחר ובכך בעצם משאירים את העיר דביר/קרית ספר ללא יושבים.

יש כאן חלון הצצה לכל התהליך שעבר על העם בתקופת השופטים שבו בגלל שיקולים פרטיים (גם אם הם צודקים) העדיפו לנטוש חלק מהנחלות ולהתמקד בנחלות אחרות. בצורה כזו לא הורישו את כל הכנעני, וכתוצאה מכך הגיעו לחטוא בעבודה זרה, ובהזמנת כובשים שונים עליהם.

בסופו של דבר, הצפייה משבט יהודה שיוביל לכיבוש כל הארץ נגנזה, ויש כאן התרכזות בנחלה שלו עצמה.

תופעה מעניינת נוספת שמוזכרת בפסוקים בהקשר זה היא:

ובני קיני חתן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד וילך וישב את העם (א', ט"ז)

בני הקיני לפי חז"ל הלכו ללמוד תורה מיעב"ץ (עתניאל בן קנז), אך נראה שכתוצאה מכך הם הפקירו את שטחם. אמנם הם הגבירו את הקשר שלהם עם התורה, אך ניתקו את הקשר שלהם לארץ^[6].

[1] ניתן לראות זאת בניגוד למופיע בסיפור "פלגש בגבעה" ששם שואלים "מי יעלה לנו בתחלה למלחמה עם בני בנימן? ויאמר ה' יהודה בתחלה" (כ', י"ח). אצלנו תפקידו של שבט יהודה להושיע את כלל ישראל ולרשת את ירושלים שבנחלת בנימין בין השאר. ואילו שם יהודה נלחם בבנימין שעבורם הוא נלחם וירש את נחלתם (לכאורה).

[2] הרב עוזי ביננפלד מעלה השערה מעניינת שהיכולת של מלך בזק לשלוט ב70 מלכים יכולה להיות רק בעזרת מעצמה גדולה יותר שעוזרת לו. לפי כתבי אל עמארנה, נראה שהיו רבים מבין יושבי הארץ שהיו כפופים לממלכת מצרים. במכתבים שוניים, נראה שמלכים היו מלשינים זה על זה על מנת להוכיח שהם הנאמנים למצרים והאחרים בוגדים. בעקבות כך הם ציפו שמלך מצרים יעניק להם יותר סמכויות וישלח כוחות צבאיים שיעזרו להם במלחמותיהם. לפי זה ייתכן שמלך בזק היה מלשין מספיק גדול כדדי שמלך מצריים יחשיבו כנאמן ויכפיף תחתיו 70 מלכים אחרים.

[3] אנו רואים בסיפור "פלגש בגבעה" שבעל הפלגש לא מוכן ללון בירושלים "עיר היבוסי הזאת… לא נסור אל עיר נכרי אשר לא מבני ישראל הנה ועברנו עד גבעה" (י"ט, י"א - י"ב).

[4] א', כ"ב - כ"ה.

[5] בספר במדבר אנו פוגשים שוב את העם בוכה בסיפור זמרי בן סלוא וכזבי בת צור, ודם פנחס הוא שמגיע ומכריע את הסיפור. וכמו כן בימי פלגש בגבעה הכהן שהיה שם הוא פנחס בן אלעזר.

[6] חז"ל אומרים שהם היו גם בני יונדב בן רכב (לפי לימוד מפסוקים בדברי הימים). בספר ירמיהו (ל"ה ו' - ז') מופיע ציווי מיוחד שקיבלו מאביהם "כי יונדב בן רכב אבינו צוה עלינו לאמר לא תשתו יין אתם ובניכם עד עולם. ובית לא תבנו וזרע לא תזרעו וכרם לא תטעו ולא יהיה לכם כי באהלים תשבו כל ימיכם למען תחיו ימים רבים על פני האדמה אשר אתם גרים שם". מהפסוקים בירמיהו עולה הרושם שקיום דברי אביהם הוא חיובי, אך נראה שהוא נכון לימי החורבן שבו היה צריך לעשות הכנה למצב שבו יש להיות קשורים לקב"ה גם כשעם ישראל לא על אדמתו.