כתובות ג: - גזירת ההגמון

נהגו העם לכנוס בשלישי

ומסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי ולא מיחו בידם חכמים… מאי סכנה? אילימא דאמרי בתולה הנשאת ליום הרביעי תיהרג, נהגו? לגמרי ניעקריה! אמר רבה: דאמרי בתולה הנשאת ביום הרביעי תיבעל להגמון תחלה.

הגמרא מספרת לנו על תקופה שבה היתה קיימת גזירה שבתולה הנשאת צריכה להיות בלילה הראשון עם ההגמון של אותו איזור.

על מנת לגבור על הגזירה, נהגו העם לשאת ביום השלישי במקום הרביעי וכך אולי יצליחו להתחמק מהגזירה (שההגמון לא ידע שנהגו העם לשאת פתאום בשלישי במקום ברביעי).

על כך שואלת הגמרא מספר שאלות. אחת השאלות היא מדוע שלא נעקור את הגזירה? על כך עונה הגמרא:

גזירה עבידא דבטלא ותקנתא דרבנן מקמי גזירה לא עקרינן!

גזירה עתידה להתבטל, ומשום כך לא נעקור את תקנת חכמים.

תשובה זו מעלה קושי מוסרי גדול בקריאתה. האם התקנה הזו כל כך חשובה שבשבילה בנות ישראל יסבלו?

יותר מכך. הרי כל עיקרה של התקנה היא על מנת להבטיח את טהרת הבית. שאם תתעורר טענת בתולים יוכלו לברר אותה בבית הדין למחרת. אולם אם הנישואין ביום הרביעי יגרמו את ההפך ! ויש חשש גדול שההגמון יקח את האישה ללילה הראשון, אזי יוצא שהתקנה משיגה ההפך ממטרתה הראשונית!

מה ההגיון?

יותר מכך. הגמרא מתארת את מהלך העניינים בצורה שבה נהגו העם לשאת בשלישי וחכמים רק לא מיחו בעדם. מדוע חכמים לא הובילו בעצמם את המהלך או עודדו אותו? מדוע רק "לא מיחו בידם"? האם אין כאן אחריות על חכמים למצוא פתרון?

הרמב"ם מסביר שחכמים יכולים לעקור תקנה לשעתה^[1]:

וכן אם ראו לפי שעה לבטל מצות עשה או לעבור על מצות לא תעשה כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהכשל בדברים אחרים עושין לפי מה שצריכה השעה כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו כך בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצות לפי שעה כדי שיתקיימו כולם כדרך שאמרו חכמים הראשונים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.

אם כן, היתה לחכמים הסמכות לבטל את התקנה לשעתה. מדוע לא עשו זאת?

אנשי יהודה

מופיע בירושלמי^[2] פתרון שהמציאו "אנשי יהודה":

בראשונה גזרו שמד ביהודה... והיו הולכין ומשעבדין בהן ואונסין את בנותיהן וגזרו שיהא איסטרטיוס (=הגמון) בועל תחילה. התקינו שיהא בעלה בא עליה עודה בבית אביה. שמתוך שהיא יודעת שאימת בעלה עליה עוד היא נגררת. מכל מקום אי(ן) סופה להיבעל מאיסטרטיוס אנוסה היא ואנוסה מותרת לביתה.

תחילה נסביר את הפתרון. התקינו שיהא בעלה בא עליה עוד בבית אביה, לפני הנישואין. בכך מרוויחים שני דברים.

1. האישה נקשרת יותר לבעלה (העתידי) שכן אין אישה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי^[3] וניתן יהיה להחשיב את בעילת ההגמון לאונס בקלות (ללא חשש חלילה שהיה כאן רצון כלשהו).
2. מכיוון שאין האישה בתולה יותר אזי אולי ההגמון יניח אותה לנפשה.

מי אלו ש"התקינו" פתרון זה? אנשי יהודה או חכמים?

על כל פנים, נראה שגישת הבבלי יותר לא חיובית כלפי תרון זה.

1. כפי שראינו, חכמים לא התערבו במציאת פתרון לגזירה, אל "נהגו" העם. ללא ביטול התקנה וללא יצירת תקנה חדשה.
2. בדף ט: יש התייחסות לתקנה שהיתה ביהודה, אך היא שלילית ומתריעה מפני הבעייתיות שיש בפתרון זה, שכן הבעל לא יוכל לטעון לאחר מכן טענת בתולים.

מלכות עוקרת הרים

במסכת בבא בתרא ג: הגמרא מציבה כלל:

אמר שמואל אי אמר מלכותא עקרנא טורי עקר טורי ולא הדר ביה.

אם המלכות אומרת שתעקור הר, אזי אפשר להיות בטוחים שזה מה שיקרה ולא יתבטל. ה"חכם צבי"^[4] מסביר שאין זה דומה ל"גזירת ההגמון", שכן יש הבדל בין המלכות שהיא ארגון "על" גדול שאינו חוזר בו, ובין מנהיג מקומי (הגמון) שהוא יכול לחזור בו או שגזירתו תתבטל.

גזירה עבידא דבטלא

ניתן למצוא כיוון לתפיסת העולם של חז"ל על ידי בירור של תשובת חכמים לשאלה מדוע לא עקרו את התקנה. התשובה המופיעה בגמרא היא שהגזירה עתידה להתבטל והיא זמנית, לעומת תקנת חכמים שהיא נצחית.

ננסה לברר מספר גדרים בתשובה זו.

מתי אומרים גזירה עבידא דבטלא?

הבית יוסף^[5] מביא מקרה שבו אדם מת ונלקח על ידי עכו"ם. הוא עוסק בשאלה האם המשפחה יושבת עליו שבעה או שלא. צדדי הספק נובעים מהשאלה האם יש יאוש מכך שהגופה תחזור ואז הם מתחילים את האבלות מיד (כמו בהרוגי ביתר) או שאין עדיין ייאוש ואז המשפחה צריכה למתין לשובה של הגופה. בסופו של דבר, קובע ר' יוסף קארו שיש לחלק בין מת שנלקח משום חוב ממוני (ואז יש אפשרות לשאת ולתת ולהחזיר את הגופה) לבין מקרה של אדם הבורח מהמלכות בגלל שנאה ליהודים ואז הסיכוי שהגופה תחזור הרבה יותר קטנה.

לכאורה גם גזירה של שנאה היא "עבידא דבטלה". לכן מגדיר המהרש"ם^[6]:

ומה שאמר עליו דבגזירת מלכות חושב שתתקיים הגזירה כל אותו הדור… ומוכח שהוי ייאוש.

מצד אחד יוצא לפי דברים אלו שהמינוח "גזירה עבידא דבטלה" הוא רק "שיתוף השם". שכן במקרה שמביא הבית יוסף הוא רק משמש מדד ל"ייאוש" ולכן הגדרים שלו הם מסוג מסויים. ואילו אצלנו, גם גזירה שמתבטלת אחרי כמה דורות תחשב "עבידא דבטלה".

מצד שני, ניתן לומר על "גזירת ההגמון" שהיא מונעת מתוך תאווה ולא מתוך שנאה. ממילא במקרה כזה יותר מוכח לומר "עבידא דבטלה".

הרב קוק מזכיר כלל זה במספר מקומות. אחד המקומות הוא ב"שבת הארץ" עמוד מ'. הרב קוק מביא את הכלל כנימוק מדוע אין לעקור את השמיטה על אף שהיא מדרבנן בזמן הזה והמצב קשה בארץ:

ואף אם שביעית דרבנן הלא תעקר תקנת חכמים לגמרי אם יתירו העבודה לגמרי בכל השדות… והא קיימא לן דתקנתא דרבנן מקמי גזירה לא עקרינן.

במקום נוסף^[7], הרב קוק דן בשיטת הרמב"ם, ומסביר שגם כאשר יש קלקול מהתקנה, גם אז צריך בית דין גדול בחכמה ובמניין על מנת להגדיר שבאמת יש כאן קלקול גדול וגם להגדיר שהקלקול הוא קבוע, אחרת לא מבטלים את התקנה שכן "גזירה עבידא דבטלה...".

היוצא מכל אלו, שבמקרה שלנו, בגזירת ההגמון, ניתן לכאורה להגדיר אותו כגזירה שעתידה להתבטל בסוף. אם זה מפני שהיא נובעת ממניעי תאווה (שממילא האכיפה שלהם יותר חלשה) ואם זה מפני שהיא עתידה להתבטל.

הקושיות שנשארו

1. עדיין קשה להבין מבחינה מוסרית, גם אם מדובר בגזירה שתמשך "רק" כמה דורות, עדיין איזה הצדקה מוסרית יש להמשיך ותחזק תקנה שיוצרת כזה קלקול גדול במשך כל הזמן הזה?
2. אם ההחלטה היא לא לבטל את התקנה, מדוע לא מיחו בעם שהזיזו את התקנה ליום שלישי?
3. מדוע כל הדיון המוסרי לא מופיע בתוך המשא ומתן של הגמרא? דנים רק בשיקולים האם האישה תאסר על בעלה או לא. אין דיון לגבי הצלקות הנפשיות שיכולות להשאר אצל האישה. מדוע?

לא מיחו בידם

נראה שהסיבה שחכמים לא מיחו בידם של העם הוא מפני ש"מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידין".

יש לכך שני יתרונות.

יתרון אחד הוא שאם חכמים לא היו נותנים לעם לנהוג לשאת ביום השלישי, אזי העם לא היה מקשיב הם והיו מזידין, ויתכן שאף מבטלים לגמרי את התקנה.

יתרון שני הוא, ההודעה של החכמים לעם (בכך שלא מיחו בידם) שעדיין התקנה לא מבוטלת, וגם העם עדיין פועל במסגרת התקנה.

עדיין יש להסביר, מהי חשיבות של שימור התקנה.

משמעות תקנות חכמים

המהר"ל בספרו "באר הגולה" (באר ראשון) מסביר כיצד בברכות על תקנות חכמים אנו אומרים שהקב"ה הוא שציוונו:

לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך, הרי כי סדר השם יתברך החכמים לתקן מה שראוי לפי השגתם. ואין אדם שיאמר מה שפעל הטבע שאינו מן השם יתברך, כי הוא יתברך סדר הטבע, וכך דבר זה בעצמו מה שתקנו חכמים הכל הוא מן השם יתברך אשר סדר את החכמים לפעול בשכלם מה שראוי לתקן. ומפני זה אנו מברכין גם על מצות אלו שתקנו חכמים אשר קדשנו במצותיו וצונו… כי הכל סדר השם יתברך...

ידועים דברי הגר"א המובאים במשך חכמה ריש פר' בא ד"ה "ובזה", וז"ל:

"אבל מקובלים אנחנו מרבנו הגר"א דאם כי חז"ל פרשו טעמם, בכל זאת עוד נשארו בסתר לבבם טעמים לאלפים גדולים ורמים, אבל לא גילו זה לאוזן המון בני ישראל".

ניתן לצרף את שני המקורות הללו ולומר שבתקנות חז"ל יש צד נגלה וצד נסתר. ייתכן שבצד הנסתר ישנם טעמים שאפילו חכמים עצמם לא חשבו עליהם, שכן הם משמשים בפועל שליחים של הקב"ה להבאת התקנה לעולם. ניתן לומר שמעבר לכוונתם המקורית יש עוד טעמים שהקב"ה כיוון אליהם.

מורי ורבי הרב יהושע ויצמן שליט"א, מסביר שלפי זה, בכל דור ודור ניתן לראות פן אחר שמתגלה בתקנות חז"ל שמתאימים לאותו הדור.

לפי זה, יוצא שחכמים הם שליחים להבאת התקנה לעולם, וממילא הדיון בביטול התקנה נהיה הרבה יותר מורכב. לכן, הדיו בגמרא בתקנה הוא ללא נימוקים "מוסריים" שאינם לבושים בכלים הלכתיים. שכן מהו המוסר האנושי מול המוסר האלוקי הנעלם. הקב"ה נתן כלים הלכתיים לעסוק בהם בתקנות, והם אלו שמכוונים הכי נכון לרצון האלוקי שבהבאת התקנה.

אם כן, מובן מדוע בדיון ההלכתי לא נכנסו שיקולים מוסריים. אך היינו מצפים, שלפחות בתוצאה הסופית יתגלה הרעיון המוסרי האלוקי. שכן אם חלילה יש תקנה שמוביאה לחילול שם שמים, אזי קשה להבין איך הרצון האלוקי מתגלה כאן. אני אומר זאת בהסתייגות, מפני שהרבה פעמים אנו לא מבינים את המוסר האלוקי שמתגלה בתקנה, אך נראה לי שבמקרה הזה ניתן להגיע אל הרעיון הגדול שעומד בבסיס התוצאה של הדיון בגזירת ההגמון.

התוצאה המעשית מכך שלא ביטלו את הגזירה

במדרשים מאוחרים^[8] מופיע הסיפור הבא:

כיון שראו יונים שאין ישראל מרגישין בגזירותיהם עמדו וגזרו עליהם גזירה מרה ועכורה, שלא תכנס כלה בלילה הראשון מחופתה אלא אצל ההגמון שבמקום ההוא. כיון ששמעו ישראל כך רפו ידיהם ותשש כחם ונמנעו מלארס, והיו בנות ישראל בוגרות ומזקינות כשהן בתולות, ונתקיים עליהם בתולותיה נוגות והיא מר לה (איכה א'), והיו יונים מתעללים בבתולות ישראל, ונהגו בדבר הזה שלש שנים ושמונה חדשים, עד שבא מעשה של בת מתתיהו כהן גדול חמשה אחים יהודה יוחנן יונתן שמעון ואלעזר, ופרחי כהונה יותר ממאתים בחור, שימו בטחונכם על המקום והוא יעזור אתכם שנאמר כי אין מעצור לה' להושיע וגו' (ש"א =שמואל א'= י"ד). ופתחה פיה בבכיה ואמרה רבש"ע אם לא תחוס עלינו חוס על קדושת שמך הגדול שנקרא עלינו ונקום היום נקמתנו. באותה שעה נתקנאו אחיה ואמרו בואו ונטול עצה מה נעשה, נטלו עצה זה מזה ואמרו בואו ונקח אחותינו ונוליכנה אצל המלך הגדול ונאמר לו אחותנו בת כהן גדול ואין בכל ישראל גדול מאבינו, וראינו שלא תלין אחותינו עם ההגמון, אלא עם המלך שהוא גדול כמותינו, ונכנסנו עליו ונהרגהו ונצא, ונתחיל אח"כ בעבדיו ובשריו, והשם יעזרנו וישגבנו, נטלו עצה וכו' ועשה להם הקדוש ברוך הוא תשועה גדולה, ושמעו בת קול מבית קדש הקדשים: כל ישראל נצחו טליא באנטוכיא, כן יעשה המקום ישועה בימינו אלה.

הסיפור הזה מתאר כיצד "גזירת ההגמון" הובילה ליציאתם של החשמונאים למלחמה כנגד היוונים!!!

על מנת להבין את חשיבות הסיפור הזה, נעיין לדוגמא ברש"י על שותפות הנשים בנס חנוכה^[9]:

היו באותו הנס - שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות להיבעל לטפסר תחלה ועל יד אשה נעשה הנס.

רש"י מסביר לנו שכל נס חנוכה הגיע בעקבות הסיפור שהבאנו^[10]!

נתאר שוב את סדר השתלשלות העניינים בחיבור לסוגיא שלנו...

המדרש מתאר (בחלק שלא הבאנו) גזירות שהטילו היוונים על היהודים. הגזירה החמורה ביותר היא גזירת ההגמון והיא ששברה את רוח העם. העם פונה בצר לו לחכמים, ומבקש מהם לבטל את תקנת היום הרביעי מפני שהוא מוביל לכך שגזירת ההגמון תצלח.

חכמים מבינים שלא לחינם הקב"ה גלגל את המציאות לכך שהיוונים יגזרו גזירה קשה כזו על עם ישראל. כנראה שיש תיקון גדול שהעם צריך לעשות. אם חלילה, חכמים היו מבטלים את התקנה, אזי העם לא היה מבין את המסר ולא היה קם להתמרד ביוונים. העם ניסה למצוא פתרון קל בכך שחכמים יבטלו את התקנה. העם לא ניסה בהתחלה ללכת על לקיחת אחריות אישית ותיקון עצמית. העם רצה להמשיך בחיים הנוחים ודרש שחכמים הם אלו שישנו את התקנה.

משל למה הדבר דומה, למציאות קשה של מחבל שעושה פיגוע. ואז מגיע העיתונאי ומאשים את הקרבן בכך שהוא יצא מהבית, במקום להבין ששורש הרעה היא מגיעה מהמחבל עצמו.

כך גם כאן. שורש הרעה הגיע מהיוונים, ובמקום שהעם יקומם כנגד היוונים, הם הלכו בדרך הקלה לחכמים הם אלו שיזיזו את תקנתם.

על כך אמרו להם חכמים - גזירה עתידה להתבטל ולכן לא מזיזים את התקנה מפני הגזירה.

אמירתם של חכמים התגשמה כנבואה, ובאמת העם הבין לבסוף (בזכות בת יוחנן כהן גדול) שצריך לפעול לבטל את הגזירה ולא לבטל את התקנה.

כך ניתן לראות כיצד הקב"ה סובב בעזרת התקנה ובעזרת הכלים שאיתם דנים בתקנות, להביא לישועת ישראל בימים ההם בזמן הזה.

עיני העדה

לסיום, ברצוני להביא תובנה מעניינת שמספרים בשם הרב קוק לגבי הגישה הראויה שלנו לדברי חז"ל.

אנו מצווים "ללא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל", וחז"ל אומרים לנו "אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין".

לכאורה, היה ניתן להביא דוגמאות אחרות של הפכים כמו שחור-לבן וכדומה.

אלא שיש בדוגמא שהביאו חז"ל נקודה ייחודית שאין בשאר ההפכים.

כאשר שני אנשים עומדים זה מול זה ומתווכחים האם צד מסויים הוא ימין או שמאל, אזי כדי לסיים את הוויכוח יש לתת לאחד הצדדים לראות את המציאות דרך העיניים שלו, ואז הוא יבין שבאמת ימין הוא שמאל ושמאל הוא ימין (כאשר מסתכלים מהזווית של האדם שמולך).

כך דברי חכמים. על מנת להבין אותם, יש לנסות לראות את המציאות דרך העיניים שלהם. זהו הציווי של התורה, ומתוך כך לקיים את דבריהם.

בנושא "גזירת ההגמון" ראינו בצורה חזקה, כיצד בזכות ההתעקשות של חכמים שהעם יראה את הדברים דרך העיניים שלהם, העם אכן שינה את זווית ההסתכלות שלו על המציאות וכך הגיעה הישועה לכל עם ישראל, ואנו חוגגים זאת לדורות.

--------

[1] רמב"ם הלכות ממרים פרק ב' הלכה ד'.

[2] ירושלמי כתובות פרק א' הלכה ה'.

[3] סנהדרין כב:

[4] שו"ת חכם צבי סימן ל"ח.

[5] בית יוסף ביורה דעה סימן שמ"א.

[6] חלק ג' סימן שי"ד.

[7] עיין לדוגמא בשו"ת משפט כהן סימן ד'.

[8] אוצר המדרשים אייזנשטיין עמוד קפ"ט (מגלת אנטיוכס הנקראת מגלה יונית - על פי הוצאת דוד סלוצקי).

[9] שבת כ"ג.

[10]כך גם מביא המשנה ברורה בסימן תרע"ה סעיף ג' סימן קטן י'.