מסכת מגילה - ט: - הכהן המשיח
פר הבא על כל המצוות
רש"י מסביר מהו מושג זה:
פר הבא על כל המצות - כהן משיח שהורה היתר בדבר שזדונו כרת ועשה כהוראתו - מביא פר. שנאמר: "אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם וגו'" (ויקרא ד', ג')
בגמרא מובאת מחלוקת חכמים ורבי מאיר לגבי "פר הבא על כל המצוות". המחלוקת היא לגבי "מרובה בגדים", דהיינו הכהן הגדול בבית שני שבו לא היה את שמן המשחה למשוח את הכהן הגדול, לכן הוא נקרא "מרובה בגדים" ולא "משיח".
חכמים אומרים שפסוק זה בה למעט את "מרובה הבגדים", ולכן מודגש דווקא כהן משיח.
לעומת זאת, רבי מאיר אומר שדווקא פסוק זה בא לרבות את מרובה הבגדים.
הנקודה היותר מפתיעה היא שרבי מאיר למד לרבות מאותה המילה שממנה חכמים למדו למעט:
מאי טעמא דרבי מאיר? דתניא: "משיח" - אין לי אלא משוח בשמן המשחה, "מרובה בגדים" מנין? תלמוד לומר "המשיח".
דווקא מהמילה "המשיח" למד רבי מאיר לרבות מרובה בגדים. לכאורה הריבוי נובע מתוספת האות "ה".
מיעוט אחר מיעוט
בדרך כלל אנו רגילים שתוספת 'ה' הידיעה באה למעט ולהורות על מקרה מסוים.
בסוגיא המקבילה בהוריות י"ב. הגרסה מעט שונה ושם הלימוד הוא מרצף המילים "הכהן המשיח". התוספות רא"ש (ד"ה "מאי טעמא") מסביר שהלימוד של רבי מאיר הוא בצורת מיעוט אחר מיעוט שבא לרבות. דהיינו, מכיוון שבדרך כלל האות "ה" באה כמיעוט, כך היה צריך לדרוש אותה גם כאן. אלא שרבי מאיר רואה כאן שני מיעוטים. גם מיעוט בלשון "משיח" וגם מיעוט בתוספת האות "ה". מכאן למד רבי מאיר שיש כאן מיעוט אחר מיעוט שבא לרבות גם "מרובה בגדים".
הלימוד של מיעוט אחר מיעוט הוא נדיר, ובקריאה ראשונית בפשט הפסוקים קשה משמע שמדובר דווקא בכהן משיח מסוים (המשיח). קשה להבין כיצד למד מכך רבי מאיר לרבות "מרובה בגדים".
שיטת חכמים
אולם, גם שיטת חכמים קשה מכיוון אחר.
חכמים דורשים שהפסוק בא למעט "מרובה בגדים", כפי שמשמע מפשט הכתובים, ודרשתם מסתמכת על מדרש ההלכה בספרא.
אלא שהספרא לומד מהמילים "הכהן המשיח" בשני מקומות אחרים דווקא לרבות "מרובה בגדים".
מקום אחד, באותה פרשה ממש, כאשר יש מצווה על קבלת הדם של אותו הקרבן (ויקרא ד', ה'):
ולקח הכהן המשיח מדם הפר והביא אותו אל אוהל מועד.
דורש הספרא:
אין לי אלא המשיח בשמן המשחה. מרובה בגדים מנין? תלמוד לומר "הכהן". אם סופינו לרבות כהן אחר, מה תלמוד לומר "ולקח הכהן המשיח"? אלא מצווה שיקבל כהן המשיח ואם קיבל כהן אחר - עבודתו כשרה.
מקור נוסף, בעניין הקרבת מנחת חביתין של כהן גדול בכל יום (ויקרא ו', ט"ו):
והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה.
דורש הספרא:
אין לי אלא משוח בשמן המשחה. מרובה בגדים מנין? תלמוד לומר: "והכהן".
אם כן, מדוע דווקא אצלנו דורשים חכמים שהמילים "הכהן המשיח" באו למעט ולא לרבות?
המלבי"ם
המלבי"ם מסביר מהי הייחודיות של הביטוי "הכהן המשיח" אצלנו:
שידוע בהגיון שבמאמרים התנאים לא תבא ה' הידיעה על הנושא שיסופר עליו תנאי אפשרי במלת כי. למשל וכהן כי יקנה נפש. אשר נשיא יחטא… והטעם מבואר, כי גם כשהנושא הוא שם ידוע, בכל זאת אחר שידובר עליו בדרך אפשריות בזמן אפשרי לא יצדק ליחד אותו בה' הידיעה. שלא יצדק לומר אשר הנשיא יחטא. שהגם ששם נשיא שם נודע. בכל זאת, אחר שמדבר באפשרות אם יחטא איזה נשיא בזמן מן הזמנים. אי אפשר לומר הנשיא. כי אין ידוע איזה נשיא. כי בזמנים העתידים יהיו נשיאים רבים שאחד מהם אשר הוא עדן בלתי ידוע יחטא… אמנם מה שיספר אחר כך על הנושא בדרך החלטה יתכן לסמנו בה' הידיעה, כי בזה מציין הזמן ההוה לא עתיד. כמו ולקח הכהן, וטבל הכהן, ואם פרוח תפרח הצרעת, ולכן במה שאמר לקמן והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה בא הה"א הידיעה כדת, ור"ל הכהן העובד וראוי לעבודה. כמו שיצדק לומר וראה הכהן את הנגע, וקמץ הכהן מלא קומצו, ופירושו כהן העובד. לכן לא הוכיחו שם מזה שמדבר מכהן הגדול. לא כן פה שמה שאמר אם הכהן המשיח הוא שלא כדת ההגיון הוכיחו היטב שציין בזה את הכהן הגדול שאין על גבו משיח.
לפי המלבי"ם אצלנו מדובר על מקרה שהוא רק "אפשרי" שיקרה, שכהן משיח יחטא, ולכן היה צריך לכתוב כאן "כהן משיח" ללא האות "ה". מאחר והפסוק הוסיף את האות "ה" משמע שהוא בא למעט (לשיטת חכמים).
לעומת זאת בשאר המקרים מדובר על מקרים שבהם האות "ה" נחוצה. לא מדובר במקרים שאולי יקרו אלא במקרים שבהכרח יקרו ולכן האות "ה" מתבקשת.
דהיינו,במקרה שמקריבים את קרבן הכהן המשיח, אזי קבלת הדם צריכה בוודאי להעשות תמיד על ידי הכהן המשיח (ואז האות "ה" נצרכת ולא באה למעט).
כמו כן, במנחת חביתין שקרבה כל יום מתחייב הכהן המשיח תמיד, ושוב האות "ה" אינה מיותרת ולא באה למעט.
חזרה הקושיא
לאחר שהסברנו את שיטת חכמים, שהאות "ה" מיותרת כאן ולכן היא דווקא באה למעט, חזרה הקושיא על רבי מאיר. כיצד הוא לומד ההפך ומרבה מהאות "ה" במקום למעט?
אנו מכירים פעם נוספת מפורסמת שבה האות "ה" באה לרבות (דברים י"ז, ט'):
ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם...
דורשים חז"ל (קהלת רבה א', ד'):
אין לי אלא שופט שבדורך, שופט שאינו בדורך, מניין? מה תלמוד לומר: "ואל השופט אשר יהיה בימים ההם" מלמד שהשופט שבדורך הרי הוא בזמנו כשופט שהיה בימים הראשונים… אמר ר' שמעון בן לקיש אין לך לשמוע אלא שופט שבדורך.
ניתן להסביר שהריבוי מגיע מסוף הפסוק - "אשר יהיה בימים ההם", אך נראה שהדרשה באה לומר ש"השופט" אינו רק השופט שבדורך אלא גם השופט שלא עומד לפנינו, שיהיה "בימים ההם" וגם הוא נחשב לשופט מיוחד.
מייצג האומה
הרש"ר הירש מסביר מה עניינו של הקרבן המיוחד של כהן משיח שחטא:
דבר זה יובן אם נזכור, שהכהן הגדול מייצג את האומה בהתגשמותה האידיאלית (ראה פי' שמות כ"ח). משום כך, חטאת הכהן המשיח מתכפרת כ"אשמת העם" - כחטא המסכן את עתיד האומה. אכן הכהן המשיח הוא ההתגלמות הסמלית של הרעיון הלאומי… והנה אף הכהן המשיח חייב באותה חטאת, אם "הורה לעצמו שוגג ועשה שוגג" בדבר שחייבין על זדונו כרת, "שהוראת כהן משיח לעצמו כהוראת בית דין לצבור" (הוריות ו':). דמיון זה בא לידי ביטוי על ידי האמור בפסוק שלנו "לאשמת העם" (שם). עוד נאמר שם (ז:), שהוראת כהן משיח לעצמו מחייבת חטאת, רק אם הוא "מופלא". הוה אומר: רק אם הוא בקי בהלכה ומוכשר ומורשה לפסוק לעצמו. אך אם אין הוא מופלא, הרי "הוראה דידיה ולא כלום היא".
הכהן הגדול מייצג את העם ולכן חטאו הוא חטא שפוגם בעם. דווקא דרגתו המיוחדת מקשרת אותו לכלל ישראל וגורמת לו לדינים המיוחדים הללו, וביניהם להקרבת קרבן חטאת מיוחד.
הכהן המשיח שבדורך
ההקבלה לפרשה שלנו היא, שגם אצלנו מדברים על מקרה עתידי. מדובר על כהן משיח שאולי יחטא בעתיד. לכן, לשיטת רבי מאיר, הפסוקים מלמדים אותנו שגם כאשר לא יהיה שמן המשחה, גם אז מעמדו של הכהן הגדול לא יפגם. כמו ש"השופט" הוא אותו שופט מיוחד שבימיך, כך גם כאן "הכהן המשיח" הוא אותו כהן משיח שבדורך.
אם נחבר זאת לכלל של המלבי"ם, נבין שרבי מאיר ראה המילים "הכהן המשיח" "ה" מיותרת. רבי מאיר ראה ב"ה" הזו הדגשה של הייחודיות של אותו כהן משיח ולא מיעוט. הוא ראה בכך הדגשה שגם בדורות המאוחרים "הכהן המשיח" של אותו הדור (גם אם לא נמשח בשמן) הוא אותו "הכהן המשיח" עליו מדבר הפסוק - וזה בא לרבות גם אותו. הריבוי הוא לא רק בשביל הצד המעשי של הבאת הקרבן, אלא גם הבנה שמעמדו הוא כמעמדו של כהן משוח אמיתי, שלבו הוא כלב העם, והוא נושא את כלל ישראל ועליו מוטלת האחריות לדאוג לכפרתם ולהתפלל עליהם.