ב. - מאימתי

ההוא אמינא: מדוע לא היה ברור שיש זמן?

מסכת תענית פותחת באותה מילה — "מאימתי" — וגם כאן ראוי לשאול: מה החידוש?

כל חג הסוכות עניינו גשמים. ארבעת המינים כולם גדלים על מים. ניסוך המים מתקיים בבית המקדש לאורך ימי החג. ובמסכת ראש השנה (טז.) נאמר: בחג נידונין על המים. אם כן, כבר מתחילת הסוכות העולם כולו עסוק בגשמים — מה אפוא החידוש בקביעת זמן מיוחד להזכרת הגשם?

ולא זו בלבד. רבי אליעזר עצמו בברייתא (תענית ב:) מסביר שהזכרת גבורות גשמים דומה להזכרת תחיית המתים: "וכשם שתחיית המתים מזכיר כל השנה כולה ואינה אלא בזמנה — כך מזכירים גבורות גשמים כל השנה ואינן אלא בזמנן." ורש"י מוסיף: "אם הוא רוצה — יהא מזכיר" — כלומר, ההזכרה מצד עצמה לא אמורה להיות תלויה בזמן. אם כן, מדוע יש בכלל "מאימתי"?

חידוש א': שיש זמן להזכרה

כאן בא החידוש הראשון: אף שאין איסור להזכיר גשמים בכל עת, חז"ל קבעו שיש זמן הראוי לכך — זמן שבו ההזכרה נכנסת לסדר התפילה הקבוע. כשם שבמסכת ברכות נקבע שקריאת שמע, אף שהיא מצווה תמידית, מקבלת זמן מוגדר — כך גם הזכרת גבורות גשמים מקבלת זמן. הגדרת הזמן אינה מצמצמת את המצווה, אלא נותנת לה קיום ממשי ומוגדר בעולם.

חידוש ב': שיש הזכרה נפרדת מבקשה

אך יש כאן חידוש עמוק יותר, שאין לו מקביל בברכות. בשיחת המשנה בין רבי אליעזר לרבי יהושע מתגלה שההזכרה והבקשה הן שתי פעולות שונות לגמרי:

אמר לו רבי יהושע: הואיל ואין הגשמים אלא סימן קללה בחג, למה הוא מזכיר? אמר לו רבי אליעזר: אף אני לא אמרתי לשאול אלא להזכיר.

ההנחה הפשוטה היא שכאשר אדם מתייחס לגשמים בתפילה — הוא מבקש אותם. אך רבי אליעזר מגלה שיש מעשה קודם לבקשה — מעשה של הזכרה, של שבח, של הכרה בכוחו של הקב"ה. ורבי יהושע תוקף: "אם כן לעולם יהא מזכיר?" — ובשאלתו הוא מודה שאכן ההזכרה מצד עצמה אינה מוגבלת בזמן. ובכל זאת המשנה קובעת: גם לה יש זמן.

כשם שבמסכת ברכות נפרדו שחרית וערבית — שתי קריאות, שתי בחינות של אותה מצווה — כך כאן נפרדות ההזכרה והבקשה: שתי פעולות, שני שלבים. קודם ההכרה בגבורת הקב"ה, ואחר כך — רק לאחר זמן — הבקשה.

הזמן — יסוד הבריאה עצמה

ואולי יש להוסיף עוד שכבה עמוקה יותר. התורה עצמה פותחת במילה "בראשית" — בריאת הזמן. שכן עד לאותו רגע אין "לפני" ואין "אחרי", אין השתלשלות ואין סיפור. הזמן הוא התנאי הראשון לכל קיום.

נמצא שגם התורה שבכתב וגם התורה שבעל פה פותחות באותה נקודה: הזמן. אך לא כרקע אדיש שבו מתרחשים הדברים — אלא כנושא בפני עצמו, כבעל משמעות עצמאית.

שכן בשתי המסכתות אין הזמן רק תנאי טכני. במסכת ברכות, הזמן המיוחד לקריאת שמע הוא הזמן שבו האדם מקבל עליו עול מלכות שמים — וקבלה זו מקבלת את עוצמתה דווקא מתוך הרגע שבו היא נאמרת, בשעת השכיבה ובשעת הקימה. במסכת תענית, הזמן המיוחד להזכרת הגשמים הוא הזמן שבו מתחילה ההשתלשלות הרוחנית של השפע לעולם — וההזכרה בזמן זה אינה רק דיבור, אלא השתתפות בתחילת אותה השתלשלות.

כשחז"ל שואלים "מאימתי" — הם ממשיכים את אותו מהלך של "בראשית": יש לזמן חשיבות עצמית, ולא רק לתוכן המעשה הנעשה בתוכו.

"מאימתי" — ראיה לחשיבות הדין

וחוזרים אנו לדברי הסבא: עצם השאלה "מאימתי" היא עדות לחשיבות הדין. אילו לא היה ברור שצריך להזכיר, לא היה צורך לשאול מתי. המשנה לא פותחת ב"האם מזכירין" — אלא ב"מאימתי", ובכך מניחה כמובן מאליו שיש דין, שיש זמן, שיש חשיבות. כמו השלט שמעיד על המציאות — כך המילה "מאימתי" מעידה: כאן יש דין שאי אפשר בלעדיו.

את השאלה העמוקה יותר — מהו היחס בין ההזכרה לבקשה, ומדוע יש צורך בשתיהן — נבאר במאמר הבא.

מתי שואלים?

הרב מיכאל אברהם האיר את עיינינו בנקודה מעניינת:

שאלת "מאימתי" מופיעה גם בריש ברכות בדיוק באותו נוסח. וגם שם הבסיס לשאלה הוא חיפוש מקור לחיוב קריאת שמע. אלא שמדובר בתחילת הש"ס, ולכן אין לתלות זאת בסוגיות קודמות. לכן שם עונים "תנא אקרא קאי". ואילו אצלנו שואלים אותה שאלה ומוצאים מקור בש"ס במסכתות קודמות (ברכות, ר"ה וכו'). מיקומה של השאלה בתחילת הש"ס בא ללמד שתורה שבעל פה היא המשכה של תורה שבכתב. ואילו כאן רואים שגם בתלמוד יש סדר פנימי, כלומר שסוגיות מאוחרות ממשיכות את הקודמות. ישנה עריכה כללית וסדר כללי למרות שלא נראה כך על פניו. במקומות נדירים מוצאים בש"ס התייחסות לסוגיות לקמת או לעיל, וגם הם מצביעים על עריכה וסדר כללי.

אמנם יש להעיר מדוע לא הקשו כן בריש מסכת פסחים, שגם שם המסכת נפתחת בעיתוי בדיקת חמץ ("אור לי"ד בודקין את החמץ"). לכאורה גם שם התלמוד היה צריך להקשות תנא היכא קאי? מניין שבכלל צריך לבדוק? ונראה שהשאלה הזאת עולה רק במקום שבו המשנה פותחת בשאלה ולא כשהיא קובעת קביעה. בריש פסחים יש קביעה הלכתית מתי בודקים את החמץ. בכלל הקביעה הזאת יש כמובן גם את עצם החובה לבדוק. אבל בריש ברכות ובריש תענית המשנה פותחת בשאלה "מאימתי", והקביעה מופיעה כתשובה לשאלה. במקומות אלו עולה הקושי מניין שבכלל יש את הדין שהמשנה שואלת על עיתויו? כלומר המשנה עצמה רמזה לנו שעלינו לבדוק את המקור לדברים, בכך שהיא הציגה את הדין כתשובה לשאלה. כלומר מה שהגמרא מבררת "תנא היכא קאי" נעוץ בדיוק בלשון המשנה. הרי לכם המשך הקשר, לא רק בין המשנה לתורה ובין מסכתות משנה שונות זו לזו, אלא גם בין הגמרא למשנה. סופן נעוץ בתחילתן.