תצוה
ואתה תצוה
פרשתנו פותחת בשני פסוקים העוסקים בנר התמיד: וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה’ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. בין עשית המשכן לעשית הבגדים נכנסת הפרשיה הקטנה הזאת, שעוסקת בנושא אחר. הנרות.
פרשיה דומה מאד אנו מוצאים אחרי פרשת המועדים, לפני פרשת המקלל: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה’ תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם: עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת לִפְנֵי ה’ תָּמִיד". גם כאן הפרשיה נמצאת במקום לא צפוי ולא ברור מדוע היא נמצאת שם. שתי הפרשיות פותחות בצווי בני ישראל, הצווי הוא לקחת שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד. גם הפסוק השני כמעט זהה בשתי הפרשיות: שני הפסוקים מזכירים את אהל מועד ואת מחוץ לפרוכת ואת העדות. ובשני הפסוקים יערך אותו אהרן מערב עד בקר לפני ה' חקת עולם לדורות.
ההבדל בין הפרשיות הוא הפסוק השלישי, שנמצא בפרשת אמֹר ולא בפרשתנו, האומר שאהרן יערוך את הנרות על המנורה הטהורה.
הפרשה נמצאת במקום לא צפוי, וגם המבנה שלה לא צפוי. הצווי בה הוא לא להדליק את הנרות אלא לצוות את בני ישראל ויקחו שמן זית זך. המטרה היא להעלות נר תמיד, אבל התורה פותחת דוקא בצווי לקחת שמן מאת בני ישראל. בדומה לפרשת תרומה שגם היא פותחת בצווי לבני ישראל לתת תרומה. שמן המאור נזכר גם שם.
פרשת תצוה עוסקת בקדושת העובדים במקדש. משה מצֻוֶּה בה לקדש את הכהנים, אבל לפני שהוא מקדש את הכהנים, הוא מצוה את ישראל לעשות את חלקם בנר התמיד. לתת שמן זית זך. אחרי "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" יכול לבוא הצווי "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" וכן "וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי". ואח"כ "וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי". מתוך שמשה מצוה את ישראל, אפשר לקדש את הכהנים מתוך בני ישראל. הצווי כאן הוא לא שיהיה נר תמיד, אלא שבני ישראל יעלו נר תמיד. אם בני ישראל מעלים נר לפני ה', גם אהרן קרב לפני ה', ונושא את שמותם לפני ה'.
כהמשך לכך, גם בפרשת אמֹר, אחרי שהתורה מלמדת על הימים שבהם ישראל מקריבים אשה לה', היא שוב מזכירה את הנרות. שם היא מציינת שהם יעלו על המנורה הטהורה. המנורה היא העומדת לפני ה' ומזכירה את ישראל תמיד, גם בימים שבהם הם לא מקריבים אשה לה'.
מקודשת לי בזה
לפרשתנו יש ארבעה חלקים (מלבד פרשית מזבח הזהב הבאה בסופה, אחרי דברי הסִכום). הפרשיה הראשונה, שני פסוקים בלבד, עוסקת בהדלקת נר תמיד. "ואתה תצוה את בני ישראל וכו'". אחריה בא חלק שני שעוסק בבגדי הכהֻנה. "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך וכו'". אח"כ עוסקת התורה בשבעת ימי המלואים. החלק הזה מוצג בפתיחתו כהמשך לחלק הקודם: אחרי שלמד משה לעשות לכהנים בגדי כהֻנה, ממשיכה התורה לעסוק בכהנים ומבארת במה יתקדשו לעבודתם: "וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי". ואולם, הפרשיה העוסקת בקִדושם של הכהנים, מסתימת דוקא בקִדושו של המזבח. לכן בא החלק הרביעי הפותח ב"וזה אשר תעשה על המזבח". החלק הזה מסים בקִדושם של ישראל ושכינת ה' עליהם.
כלומר: יש כאן שני חלקים שפותחים ב"ואתה", ואחריהם שני חלקים שפותחים ב"וזה אשר תעשה". או "וזה הדבר אשר תעשה". כאשר כל אחד מהחלקים הפותחים ב"וזה" יוצא מהנקודה שבה נגמרה הפרשיה שלפניו, אך מסים בענין אחר. סוף קדושתם של הכהנים הוא קִדושו של המזבח, וסופו של קִדוש המזבח הוא קִדוש ישראל.
את המשכן וכליו מקדש משה בשמן המשחה. אין צֹרך בימי מלואים ובקרבן. אך כדי לקדש את הכהנים יש צֹרך בפר חטאת, ובשני אילים וסל מצות. את המזבח מקדשים בפר חטאת ליום על הכפורים. את ישראל קִדש משה בסוף פרשת משפטים בזבחי שלמים לה' פרים. גם את הלויים מקדש משה בפרשת בהעלתך בשני פרים.
הקרבנות מקדשים אדם למעלתו. אך מסתבר שגם המזבח, שלא כיתר הכלים במשכן, צריך קרבן לקִדושו. הסדר אומר דרשני: קִדושו של המזבח נעשה אחרי קִדוש הכהנים, ומיד אחריו. לכאורה הדבר מוצג כחובה הנגזרת כפעל יוצא מקִדושם של הכהנים, והשכינה שורה על ישראל מתוך עבודת התמיד במזבח.
על תפקידו של המזבח עמדנו כבר בסוף פרשת יתרו. במשכן יש עדות לשכינה ולפניה מזבח. את העדות אסור לנו לעשות בעצמנו, ואסור לעשות בה אלהי כסף ואלהי זהב. שם ה' נראה בענן. כנגד העדות עומד המזבח המיצג את ישראל. גם עליו שורה אש תמיד, והוא כן נעשה מאדמה, מתוך העולם הזה. במפגש בין הארץ ובין ה', כלומר במשכן, המזבח הוא המייצג את הארץ. לכן הוא חלק מישראל העובדים. הקרבת קרבן תמיד והעלאת אש תמיד לפני ה' על המזבח, היא הבִטוי הגדול לכך שישראל אכן התקדשו לפני ה' והתקרבו אל ה'. אם ישראל אכן יעשו את מה שמתחיב מצדם, כנגד אש התמיד של ישראל יהיה גם ענן שכינה תמידי של ה', וה' ישכון בתוך בני ישראל.
וכבר עמדנו בפרשת תרומה על כך שיש למשכן שני תפקידים: השראת השכינה בקרב ישראל, והתועדות ה' והודעתו את תורתו לישראל. ה' מתגלה אל ישראל ונועד להם במשכן. כנגד עדות והתועדות זו נעשו הנרות והקטרת, אשר בצד דרום. לעֻמת זאת, שחיטת הקרבנות וסִדור לחם הפנים, שלא נאמר בהם שנעשו לפני העדות, נעשים בצד צפון. השכינה היא בצפון. ההתועדות היא בדרום. צד דרום הוא ימינו של השוכן בקדש הקדשים, צד צפון הוא ימינם של ישראל העומדים בעזרה, מול פתח המשכן. המזבח והקרבנות שיכים לצד של ישראל המשכינים בתוכם את שכינת ה'. לכן מתקדש המזבח באותם ימי מלואים הבאים לקדש את הכהנים.
תפקיד הבגדים
כל בגדי הכהנים הם לכבוד ולתפארת. כמו שנאמר בתחלת פרשית הבגדים: "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת", ובסופה: "וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת".
אבל לבגדים המיוחדים של אהרן יש תפקיד נוסף. אהרן בא בהם לפני ה' ובכל אחד מהם הוא ממלא תפקיד לפני ה'. באפוד: "וְשַׂמְתָּ אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה’ עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן". בחשן התפקיד כפול, נשיאת שמות בני ישראל לפני ה', ונשיאת משפט בני ישראל לפני ה': "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה’ תָּמִיד: וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה’ וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה’ תָּמִיד". המעיל משמיע את הקול לפני ה': "וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה’ וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת". והציץ מרצה ונושא עוון לפני ה': "וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה’".
הבגדים מציגים את הכהן כנציג של ישראל לפני ה'. בקרבנותיו משרת הכהן את ה'. בבגדיו הוא מיצג את ישראל. הוא נושא את שמותם לפני ה' הוא נושא את שמותם על לבו לפני ה', והוא נושא את משפטם לפני ה'. שיעשה ה' את משפטם.
בשני בגדים מפותחים שמות בני ישראל, לכן יכול הכהן להזכיר באמצעותם את בני ישראל. על הציץ כתוב לא שמות בני ישראל אלא דוקא שם ה'. בזה הוא נושא את עוונם. כיצד?
לא הציץ הוא קדש לה', הציץ מלמד שהכהן הוא קדש לה', וכיון שהכהן מיצג את ישראל, ונושא את שמותיהם ואת משפטם, הכהן הוא גופם של ישראל, וגופם של ישראל הוא קדש לה'. לכן יכתב על מצחו של הכהן שהיא קדש לה'. גם כאן יש בִטוי לכך שישראל הם כקרבן. כמו שעולה היא קדש לה' והיא קרבה תחת בעליה ומיצגת את היות בעליה מביא ומקריב את עצמו, כך הכהן הגדול, מיַצֵּג את העם ששלח אותו, העם הוא קדש לה'. את הדבר הזה מבטא רק הכהן הגדול. לא יתר הכהנים. נזר הקדש, האומר שהנושא אותו הוא קדש לה', הוא זה שמיצג את העובדה שכל ישראל קדושים. לכן מתכפר להם. (לכן הציץ אינו מנוי ברשימת הבגדים שבראש הפרשה. הוא לא בגד לכבוד ולתפארת אלא תו הנמצא על מצחו של הלובש את הבגדים לכבוד ולתפארת).
יצוגו של ישראל לפני ה', יכול להעשות רק בגלוי ובקול. לא בחשאי. הוא חייב להעשות מתוך הכרזה רמה שאנחנו קדש לה'. את זה אפשר לעשות דוקא אם בשוליו ישמע קולו בבאו אל הקדש לפני ה' ובצאתו.
החשן, האפוד, המעיל והציץ הם לא בגדים אלא כלים. הם מביאים את בני ישראל לפני ה'. ונשא אהרן את שמתם לפני ה', ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו לפני ה', ונשמע קולו בבאו אל הקדש לפני ה', ונשא אהרן את עוון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנות וכו'. אלה כלי כפרה והזכרה שתכליתם היא הבאת משפט בני ישראל לפני ה' והזכרת ישראל לפני ה'. אהרן הוא הנכנס לפני ה'. בביאתו לפני ה' באים ישראל לפני ה', ובכך הם נזכרים לפני ה' ועוונותיהם נמחלים.
מה הם אורים ותומים
רמב"ן ואב"ע מביאים הוכחות שונות נגד הפירוש האומר שהאורים והתמים הם האבנים הנזכרות בפרשה, אך הם אינם אומרים מי הוא זה ואי זה הוא אשר פרש כן. ונראה שהוא הרמב"ם. (ולא רק הוא, כי אב"ע לא כתב נגד הרמב"ם אלא נגד מי שקדם לו). הרמב"ם לא הזכיר אורים ותמים בין כפלי החֹשן, והוא לא אומר שהיה דבר נוסף מלבד האבנים, והוא אומר שהיו אורים ותומים בבית שני אלא שלא נשאלו בהם. הוא מתאר את החֹשן וקורא לו האורים והתומים.
בשום מקום לא מצאנו שמשה קבל מה' אורים ותמים. אמנם, יפה עומדים רמב"ן ואב"ע על כך שהחֹשן דומה לארון ובשניהם אומר ה' שיש לתת בו דבר. בארון את העדות ובחֹשן את האורים ואת התומים. (גם הפסוקים האמורים בימי המלואים לגבי נתינת האורים והתמים לחשן מזכירים את פסוקי נתינת העדות אל הארון). אבל על העדות נאמר "את העדות אשר אתן אליך". באורים והתומים נאמר רק "את האורים ואת התומים". הרמב"ם יפרש שהפסוק "ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התמים" הוא פסוק סִכום לאמור לפניו, מצאנו רבים כמותו בתורה.
בכמה מקומות מצאנו שאורים ותומים הוא גורל. לכן נראה לפרש לפי הרמב"ם דלעיל, שהאורים והתומים הם האבנים שבאמצעותם מגרילים. זהו סוג של גורל שבו הכהן מתנועע, והרואה רואה אותיות שונות נוצצות באור. שכן דרכן של אבנים טובות, שכאשר מנועעים אותן רואים בכל פעם פנה אחרת שלהם נוצצת באור. לכן חשוב היכן יעמוד הכהן והיכן יעמוד השואל.
השואל רואה בכל פעם אות אחרת נוצצת, ולפי זה הוא מקבל את התשובה לשאלתו.
(אמנם בפרשת ימי המלואים כתוב "וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת הַחֹשֶׁן וַיִּתֵּן אֶל הַחֹשֶׁן אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים", משמע שהם עומדים לחוד ואינם חלק מהחשן, שלא כפי שפרשנו).
מה מכובד יותר, המשכן או הבגדים?
ביריעות המשכן והפרוכת רווח הביטוי "שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי", או "תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר". בבגדי הכהֻנה יש מרכיב נוסף. בחשן והאפוד אנו מוצאים: "זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר". ואכן, בתחלת פרשת פקודי, אחרי שתוארה עשית המשכן ולפני עשית הבגדים, נאמר: "וַיְרַקְּעוּ אֶת פַּחֵי הַזָּהָב וְקִצֵּץ פְּתִילִם לַעֲשׂוֹת בְּתוֹךְ הַתְּכֵלֶת וּבְתוֹךְ הָאַרְגָּמָן וּבְתוֹךְ תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבְתוֹךְ הַשֵּׁשׁ". בבגדי הכהֻנה יש גם זהב.
יש עוד יתרונות לבגדים על פני המשכן עצמו: מעל יריעות המשכן יש יריעות עזים ומכסה עורות, מתחת לאפוד ולחשן יש בגד תכלת ובגד שש.
כמות התכלת והארגמן שנדרשה ליריעות המשכן, גדולה פי כמה מהכמות שנדרשה לאפוד ולחֹשן. אעפ"כ, דוקא על האפוד והחֹשן נאמר: "וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי...וְהֵם יִקְחוּ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן וְאֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ", ופסוק דומה בפרשת פקודי: "וּמִן הַתְּכֵלֶת וְהָאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי עָשׂוּ בִגְדֵי שְׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וַיַּעֲשׂוּ אֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה".
יש הקבלות רבות בין בגדי הכהֻנה לבין כלי המשכן. אחת מהן היא שהחֹשן מהֻדק בטבעות זהב, וכמו שכתוב על הארון "בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ", כך נאמר על החשן "וְיִרְכְּסוּ אֶת הַחֹשֶׁן מִטַּבְּעֹתָו אֶל טַבְּעֹת הָאֵפֹד בִּפְתִיל תְּכֵלֶת לִהְיוֹת עַל חֵשֶׁב הָאֵפוֹד וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד". חכמים אף למדו מכאן שגם הפסוק "וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד" הוא צווי. למרות שממבנה הפסוק משמע שהוא תיאור הרכיסה של החֹשן אל האפוד. שתיעשה כך שלא יזח החשן מעל האפוד. (יש לכך ראיה ברורה מכך שהדבר חוזר גם בפרשת פקודי. שם נאמר: "וַיִּרְכְּסוּ אֶת הַחֹשֶׁן מִטַּבְּעֹתָיו אֶל טַבְּעֹת הָאֵפֹד בִּפְתִיל תְּכֵלֶת לִהְיֹת עַל חֵשֶׁב הָאֵפֹד וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפֹד כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה". שם לא יתכן שזה צווי כי זה נזכר תוך כדי תיאור מעשה. ואילו היה שם צווי היה צריך לספר "וידבר ה' אל משה". אבל הרעיון הוא ברור: התורה מצוה לרכוס את החשן כך שלא יזח מעל האפוד, ממילא למדנו שרצון ה' שלא יזח, ואנו מצֻוִּים על כך). כך או כך, יש הקבלה בין הארון לבין החשן.
ובכל ההקבלות האלה, נראה שהתורה מכבדת את בגדי אהרן קצת יותר מאת המשכן עצמו.
(ואם כבר הזכרנו את בגדי אהרן, נזכיר שהפסוק "וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן" בנוי אף הוא כך שהוא מזכיר את בגדי הכהן הגדול).
האמנם מכבדת התורה את הכהן יותר מאשר את המשכן והשוכן בו?
ראשית, יש להשיב שלא ממש נכון שהבגדים מכֻבָּדים יותר מהמשכן עצמו. נכון שביריעות המשכן אין זהב, אבל יש הרבה זהב במשכן. הכלים, הקרשים מצופים זהב. הנכנס למשכן רואה את הקירות המצופים זהב, ורק היריעות שמעליו הן ללא זהב. הבד של הבגד מכיל זהב ושל המשכן לא, אבל יש במשכן זהב רב.
אבני המלואים המייצגות את ישראל, לא מצאנו דוגמתן במשכן עצמו. אבל מצאנו לוחות. אם החֹשן הוא כנגד הארון, הרי שהלוחות הן כנגד אבני החשן. לא כתוב מאיזה אבן היו הלוחות, חכמים אומרים שהאבן היא ספיר. אהרן הבא אל הקֹדש כדי לייצג את ישראל, עוטה זהב בלבושו ומיצג את ישראל על אבני שהם ואבני מלואים. הבא אל שער המלך צריך לבוא בלבוש מכֻבָּד. יריעות המשכן אינן אלא חלק מהבניין, בבניין יש זהב אך לא ביריעות.
במשכן, המשכן עצמו מכֻבד, יריעות הכִסוי נועדו להגן עליו מפני מזג האויר. בגדיו של הכהן באים כדי שיעמוד לפני קונו בצורה מכֻבדת.
מהו חשן משפט
רב הנעלם על הגלוי בפרשית החֹשן. ראשית, יש לשאול מהו חֹשן. כל יתר הבגדים, הם שמות בגדים ידועים ומוכרים. גם דברי ה' אל משה "ועשית חשן משפט", מנוסחים כך שמשתמע מהם שהמלה חשן היא מלה מוכרת וידועה. אך אנו איננו מכירים אותה משום מקום אחר. אם המלה חֹשן היא בעלת משמעות רק בהקשר בגדי הכהֻנה, היתה המלה הזאת צריכה לבא בהמשך הפרשיה, כמו שמצאנו למשל לגבי שמן המשחה, שלא נאמר "ועשית שמן משחה", אלא "ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור חמש מאות וקנמן בשם מחציתו חמשים ומאתים וקנה בשם חמשים ומאתים וקדה חמש מאות בשקל הקדש ושמן זית הין ועשית אתו שמן משחת קדש", או כמו בקטרת שנאמר בה "קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבנה זכה בד בבד יהיה ועשית אתה קטרת", או כמו במי נדה שנאמר בהם "ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח מחוץ למחנה במקום טהור והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה". אי אפשר לכתוב "ועשית שמן משחה" "ועשית קטרת" "ועשית מי נדה", כיון שאלה אינן מלים ידועות. אמנם, אפשר לפרש שהיה בזמנם תכשיט ידוע ששמו חֹשן, ולכן אפשר לכתוב "ועשית חשן" כמו "ועשו ארון" "ועשית שלחן" "ועשית ציץ" ועוד. עשה את התכשיט הידוע ששמו חשן. אבל קשה לומר שהיה תכשיט ידוע ששמו חשן משפט, כדי שאפשר יהיה לכתוב "ועשית חשן משפט". (ועוד על מה שנאמר בה' הידיעה ראה להלן בפרק "החשן, האפוד ושמן המשחה").
שנית: מהו חֹשן משפט? איזה משפט יש בחֹשן? המפרשים נטו לענות על השאלה הזאת מתוך הפסוק בפרשת פינחס "ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים לפני ה' על פיו יצאו ועל פיו יבאו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה". מכאן מתבקש לפרש שבחשן המשפט מבררים לפני ה' מהו משפטם של ישראל ומה יעשו ישראל. ואולם, בפסוק שם לא נזכר כלל החֹשן, אלא רק האורים. ואילו פרשת תצוה מזכירה משפט אחר: "ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התמים והיו על לב אהרן בבאו לפני ה' ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו לפני ה' תמיד". כלומר: תפקידו של החשן הוא לא לשאול את ה', אלא להפך: לשאת את משפט בני ישראל לפני ה', להזכיר את בני ישראל לפני ה'.
ועוד: האפוד והמעיל נאמרו בה' הידיעה "ועשו את האפד", "ועשית את מעיל האפוד", אפשר להזכירם בה' הידיעה כיון שהם כבר הוזכרו בתחלת הפרשה: "ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד ומעיל וכתנת תשבץ מצנפת ואבנט", כיון שאנו כבר יודעים שצריך להיות אפוד וצריך להיות מעיל, אין צרך לכתוב כמו בפרשה הקודמת "ועשו ארון" "ועשית שלחן" "ועשית מנורת זהב", אלא אפשר לכתוב בה' הידיעה "האפוד" "מעיל האפוד". אם כך – למה לא נאמר "ועשית את החשן". הלא גם החשן נזכר בפסוק "ואלה הבגדים אשר יעשו". מסתבר שהחִדוש הוא שתעשה חשן משפט, ולא סתם חשן. מהו חשן משפט?
שלישית יש לשאול מה הם אורים ותֻמים. גם הם הוזכרו בפרשה כדבר ידוע. נתינתם אל חשן המשפט מזכירה בלשונה את הצווי לתת את העדות אל הארון, אך בעוד שעל העדות נאמר בפירוש שה' נתן אל משה שני לחות העדות, ולמדנו גם מה הם, האורים והתמים לא נתפרשו. (וכבר הזכרנו לעיל את מחלוקת המפרשים).
בפרשת פינחס נזכר משפט האורים. הכהן שואל באורים. כך נזכר בעוד כמה מקומות, אך בספר שמואל משמע שדוקא באפוד הכהן שואל.
לכן נראה לפרש שהיה ידוע באותה תקופה שבעלי תפקידים וסמכויות בפרשה חוגרים אפוד. כל השרים הבאים בשערי המלך חוגרים אפוד. אלה מהשרים שהם גם שופטים עונדים בו גם תכשיט ששמו חשן משפט, המלמד על נושאו שהוא שופט. יחודו של הכהן הגדול, שהוא בא לפני המלך בחשן משפט לא מפני שהוא שופט, אלא מפני שבחשן המשפט הוא מביא את משפט בני ישראל לפני ה', ומזכירם לפניו, וה' הוא השופט את ישראל והוא הפוסק מה יעשו ישראל. לכן חשן המשפט הוא כפול (כלשון הכתוב). וגם משפטו כפול. מבחוץ נזכרים שמות בני ישראל כדי לשאת את שמותם בחשן המשפט לפני ה', אבל יש בו אורים, כמו הארון שבתוכו יש עדות שה' נותן, ובהם נשאלים ישראל ונשפטים לפני ה' ואהרן נושא את משפטם על לבו לפני ה'. האורים והתומים מביאים את משפט ישראל לפני ה', וה' חורץ את משפטם ומשיב.
חשן ואפוד
פרשת תרומה פותחת בארון שאליו תתן את העדות אשר אתן אליך. לכאורה המקבילה בפרשת תצוה היא החשן, שאליו נותנים את האורים ואת התומים. אלא שהפרשה פותחת דוקא באפוד.
אלמלא הפסוק "ואלה הבגדים אשר יעשו" היה מקום לומר שהחשן הוא חלק מהאפוד, ושניהם בגד אחד. ולכן לא יזח. כך משמע גם בספר שמואל, שנשאלים באפוד.
ואולי גם בפסוק "ואלה הבגדים אשר יעשו", יש לקרוא את ה"חשן ואפוד" כבגד אחד. (אמנם בתאור ימי המלואים משמע שהם שני בגדים. אחרי נתינת האפוד על אהרן נאמר: "וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת הַחֹשֶׁן וַיִּתֵּן אֶל הַחֹשֶׁן אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים").
וגם אם לא נפרש כך – בפסוק הזה התורה פתחה בחשן ורק אח"כ אפוד. המשך הפרשה הזכיר תחלה את האפוד משום שהחשן תלוי בו.
המלואים
קרבנות התקרבות רבים בתורה, בנויים מחטאת ועולה ואחריהם הקרבן שהוא עניין היום. כך הוא במלואים, שאין איל המלואים בא אלא אחרי חטאת ועולה. כך הוא במצורע. (הדומה למלואים, ואשמו נעשה בדומה לאיל המלואים). כך הוא הן בנזיר טהור והן בנזיר טמא. כך הוא ביוה"כ, שרק אחרי חטאת ועולה על אהרן וחטאת ועולה על העם, אפשר לשלח את השעיר המשתלח עם כל עוונות בני ישראל.
כל המתקרב אל ה' עושה זאת אחרי חטאת ועולה, קודם כל סור מרע. חִטוי האדם מחטאתיו, ואח"כ עשה טוב. עולה היא הצהרה על נתינה עצמית של האדם לה'. כלומר היא עשה טוב. (אולי לכן אמרו חכמים שהיא מכפרת על עשה, כלומר: כולה רתימת האדם לעשות מעשים לה'). אחרי סור מרע ועשה טוב באה ההתקרבות.
איל המלואים הוא זה שמקדש את הכהנים. אחרי עולה וחטאת.
הרחבנו בעניין זה בפרשת משפטים.
החשן, האפוד ושמן המשחה
הפתיחה לפרשת תרומה היא: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת: וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים: וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים: שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ.
תוך כדי הזכרת התרומה, לא נאמר לשם מה נצרכו הזהב, הכסף והנחשת וכו'. הדבר התבאר רק אח"כ. ראשית תביאו תרומה, אח"כ נאמר מה לעשות בה: מקדש לה'. בזמן שנאמר להביא תרומה, עדין לא נודע שיבנו משכן. יש ערך בעצם הבאת תרומה לה'. עדין אין אנו יודעים שנעשה משכן.
אח"כ נאמר "ועשו לי מקדש". מקדש, ללא ה' הידיעה. שהרי זאת פעם ראשונה שבה אנו שומעים על המושג הזה.
ואולם, שמן המשחה וקטרת הסמים, כמו האפוד והחשן, ידועים הם מכבר. לכן נאמר כאן: "בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן".
לא רק כאן. גם להלן, בפרשת תצוה, נאמר: "וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ", וזאת, אע"פ שהצווי על שמן המשחה נאמר רק להלן, בפרשת כי תשא.
אפשר שאין מוקדם ומאוחר בתורה, ומשה הצטוה על שמן המשחה עוד לפני הצווי על התרומה. אבל אפשר גם ששמן המשחה וקטֹרת הסמים, כמו האפוד והחשן, הם דבר גלוי וידוע. שאין צֹרך להזכיר אותו.
ונקדש בכבדי
כפי שהזכרנו, פרשת תרומה היא הפרשה של ה' ומשכנו, ופרשת תצוה היא הפרשה של ישראל העובדים אותו.
הפתיחה לשתי הפרשות היא בראש פרשת תרומה. הסִכום לשתי הפרשות הוא בפרשת תצוה.
הפתיחה היא: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". את המשכן עושים עבור ה'. כדי שהוא ישכון בתוכנו.
בפרשת תצוה מסכמת התורה את שתי הפרשות ואומרת: "וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי: וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים: וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיהֶם".
את המשכן עושים לכבודו של ה'. לא לכבוד בשר ודם. אבל מסתבר שכאשר אנו מכבדים את ה', אנו מתקדשים. אנו מתקדשים בכבוד ה'. שכינתו של ה' בתוכנו מקדשת את ישראל.
וזו לא רק שכינה. כאשר ה' שוכן בתוכנו הוא נועד לנו. כמו בהר סיני, שבו ה' נגלה ושוכן בישראל, כך במקדש, ה' שוכן בתוכנו, ונועד לנו. ומתוך כך, אנו מתקדשים. וכפי שאמר זאת יחזקאל: "וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם: וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם". הפסוק הזה מבוסס על הפסוקים בפרשתנו. שכינת ה' בתוכנו מקדשת אותנו.
הפתיחה לפרשות אלה היא: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". את המשכן עושים עבור ה'. כדי שהוא ישכון בתוכנו.
בפרשת תצוה מסכמת התורה את שתי הפרשות ואומרת: "וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי: וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים: וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיהֶם".
לא הקרשים והיריעות מביאים את "ושכנתי בתוכם". לא הארון והבדים, לא השלחן והמונרה מביאים את השכינה. כל אלה מביאים את הקדושה והכבוד, הקדושה והכבוד מביאים את השכינה. כדי להשיג שכינה, יש לעשות קרשים ויריעות, כדי להשיג קדושה וכבוד ה'. והם אמצעים להשגת שכינה.
מזבח הקטרת
מזבח הקטרת נזכר כתוספת, אחרי שהתורה מסכמת את פרשיות המשכן הפותחות ב"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ" ומסיימות ב"וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי: וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים: וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיהֶם". אחרי פסוקי הסִכום האלה בא דִבור חדש אל משה המלמד על מזבח הקטרת.
מזבח הקטרת אינו חלק מהמבנה שבא להביא לשכינת ה' בתוכנו. אחרי שיש משכן וה' שוכן בקרבנו, ואחרי שמכסה הענן את המשכן יומם ואש לילה בו, צריכים אנו להביא ענן ואש משלנו כנגד עננו של ה', ובלעדיהם לא נוכל להכנס (כפי שמפורט היטב בפרשת אחרי מות). הכלי הזה אינו חלק מהמקדש המביא את השכינה, אלא כיון שיש שכינה עלינו להקטיר קטֹרת.
תפקיד הקטֹרת הוא להביא ענן משלנו כנגד עננו של ה'. כאשר ה' נראה בענן, כאשר ה' שוכן, אז אנו מביאים קטֹרת כדי שנוכל אף אנחנו להכנס. פרשות תרומה-תצוה מלמדות שה' בא ושוכן בתוכנו. לכן רק אחרי שמתוארת שכינת ה', מלמדת התורה על מזבח הקטֹרת.
הכלי המיוחד הזה, הבא להביא את אשר לנו למקדש הבנוי כבר, הוא זה שנאמר עליו "לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה וְעֹלָה וּמִנְחָה וְנֵסֶךְ לֹא תִסְּכוּ עָלָיו: וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה’". הוא המבחין בין זר לשאינו זר. הנכנס אליו בזרות או באש זרה, ייכוה באשו של ה' השורה שם. הקדושה כבר שם, ולכן אין להכנס אלא בכשרות.
ולפי זה אפשר להסביר הסבר נוסף: כיון שכאן הקפידה התורה במיוחד על זרות, אי אפשר לצוות על הקטרת לפני הצווי על הקדשת הכהנים והקדשת המשכן.
פורסם גם כאן וכאן, (ויחד עם זכור פורסם כאן וכאן)