קדשים

אחיך, רעך ועמיתך

פרשתנו עשויה פרקים פרקים, ולכל פרק נושא משלו. מפסוק יא ועד פסוק יח עוסקת התורה במצוות שבין אדם לחברו, או כלשון התורה: בין איש לעמיתו, לרעו וכו'. המצֻוֶּה במצוה נקרא איש, ואילו האדם שכלפיו נצטותה המצוה נקרא עמית, רֵע, אח"כ שוב עמיתך, עמיך, רעך, אחיך, ושוב עמיתך, בני עמך, רעך. המצוות האמורות כאן הן מצוות של צדק ויושר, ומצוות של אהבה ושנאה.

אחרי הפרק הזה, בא פרק נוסף שכותרתו "את חקתי תשמרו", והוא עוסק תחילה בכלאים, ואח"כ הוא עוסק באיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש. זאת לשון התורה. כאן האדם שחוטאים כנגדו אינו נקרא רעך או עמיתך, אלא איש.

והדבר תמוה בפרט לאור העובדה שדוקא בפרשת העריות, שנראה שהנושא העקרי שלה הוא דוקא מצוות שבין אדם למקום, כן הוזכרה לשון עמית ורֵע בנוגע לאִסור אשת איש. בפרשת אחרי מות "ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע". ובפרשת העריות שבפרשת קדושים, נזכר אִסור אשת איש בלשון כפולה: "ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הנאף והנאפת". והנה בשפחה נחרפת המלה עמיתך נעדרת. לא נאמר אלא איש.

ואולם, לשון הפסוק האוסרת שפחה חרופה דוקא מזכירה מאד את הפסוק מפרשת אחרי מות מסִבה אחרת: שניהם מזכירים את הזרע. וכפי שאומר הרמב"ן "בעבור הזרע תהיה קנאתו". התיחד אִסור אשת איש מיתר אִסורי עריות בכך שכשהאדם מוליד בן בביתו של אדם אחר, שחושב שהוא בנו, הוא חוטא כלפי אותו איש.

מסתבר שההבחנה בין מצוות שבין אדם לחברו למצוות שבין אדם למקום אינה הבחנה חדה ומוחלטת. אִסור אשת איש הוא ככל אִסורי עריות, ולכן יש בו דין מיתה. אבל אם האשה היא שפחה, אין כאן אשה אסורה, בקרת תהיה לא יומתו כי לא חפשה. אך יש כאן איש שהאדם חטא נגדו. לא רֵע אלא איש. ולכן הוא חיב תשלום לקב"ה, אשם. כל חטא כלפי איש הוא חטא כלפי הקב"ה. כביכול אין אשה במקרה הזה, שהרי היא שפחה. לא רק שאין כאן מיתה כי כביכול אין כאן אשה, גם האיש שנפגע כאן לא יכול להתיצב מול החוטא כרֵעו או כאחיו, אין לו כאן זכות משפטית. אבל יש כאן איש שמישהו הכניס במרמה לתוך ביתו בן שאינו שלו. גם אם אין כאן רֵע, יש כאן איש, והחיוב כלפי הקב"ה הוא דוקא אם האשה אשת איש, לכן בפרשת העריות של פרשתנו, שעוסקת בחיוב מיתה, נאמר שהיא אשת איש. גם בשפחה חרופה, כיון שיש איש יש חיוב כלפי הקב"ה, ולכן יביא אשם.

גם בסוף הפרק, יש מצוה שענינה יושר וצדק: לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה, מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם. לא נזכר כאן עמית, ואין אח ורע. הנִמוק הוא "אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים". גם בפרשת כי תצא נזכרה מצוה זו, ושם נאמר "כי תועבת ה' אלהיך כל עשה אלה". המלה "תועבה" אמורה בתורה תמיד על עברות שבין אדם למקום. בד"כ עברות של ע"ז או עריות. והנה כאן אמורה המלה תועבה בהקשר של מדות ומשקולות. ללמדך שמי שאינו חי חיים של איש, חיים של אמת, צדק ויושר, הוא מתועב אפילו אם אין בסביבתו אח ורע. איש צריך לחיות ביושר ולדעת מה גבולותיו, וזו מצוה שבין אדם למקום, היא חלק מהצווי קדושים תהיו.

קדושה

הפרשיה שמתחילה בקדשים תהיו, נגמרת בפסוקי הסִכום בסוף פרשת קדשים, פסוקי הסִכום שם הם "ושמרתם את כל חקתי ואת כל משפטי ועשיתם אתם ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה  ולא תלכו בחקת הגוי אשר אני משלח מפניכם כי את כל אלה עשו ואקץ בם  ואמר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אתה ארץ זבת חלב ודבש אני ה' אלהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים  והבדלתם בין הבהמה הטהרה לטמאה ובין העוף הטמא לטהר ולא תשקצו את נפשתיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא  והייתם לי קדשים כי קדוש אני ה' ואבדל אתכם מן העמים להיות לי  ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעני מות יומתו באבן ירגמו אתם דמיהם בם". לכאורה נראה שיש כאן רצף אחד, אך יש לחלק את הפסוקים האלה. "ושמרתם את כל חקתי ואת כל משפטי ועשיתם אתם ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה  ולא תלכו בחקת הגוי אשר אני משלח מפניכם כי את כל אלה עשו ואקץ בם  ואמר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אתה ארץ זבת חלב ודבש אני ה' אלהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים" הם פסוקי סיום לפרק העריות, שהרי מקבילותיהם נמצאות בפרק יח העוסק אף הוא בעריות. לעֻמת זאת הפסוק הבא, "והבדלתם בין הבהמה הטהרה לטמאה ובין העוף הטמא לטהר ולא תשקצו את נפשתיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא", הוא סיום לכל החלק האמצעי של ספר ויקרא, ולפחות לפרשה הפותחת ב"קדושים תהיו". הוא מקביל לפסוק ההתקדשות האמור בסוף שמיני (יא מד-מה). במדה מסוימת הוא קושר את כל פרשיות הקדושה והטומאה למסגרת של קדושים תהיו (כלומר: מלמד שפרשות אחרי מות וקדושים הן המשך של פרשיות הטומאה והטהרה, וממילא החיוב להיות קדושים גם הוא המשך וחלק מאותה תורה. כל המצוות האלה הן המשך של מנוי אהרן להורות את בני ישראל את כל החקים (י יא)). ודאי שהפסוקים הבאים, הם סיום למסגרת הפותחת בקדושים תהיו.

פירוט פרשית ההתקדשות פותח במסגרת שתחלתה "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו אני ה' אלהיכם  אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם אני ה' אלהיכם", וסופה "את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'  אל תפנו אל האבת ואל הידענים אל תבקשו לטמאה בהם אני ה' אלהיכם  מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלהיך אני ה'". פשוט שכאן סוגרת התורה את אשר פתחה במורא אב ואם. עם קדוש הוא דוקא עם שירא את אביו ואמו, ומהדר פני זקניו. יראה ולאו דוקא כבוד. כאן וכאן יש שמירת שבת, ושמירת קדשי ה'. זוהי המסגרת ההכרחית לשמירת הקדושה.

מכאן עולה שהדינים האמורים אח"כ, דיני הגר והמאזנים, הם נספח לפרשה ואינם חלק מפרק הקדושה. ברור למה הוסיפה כאן התורה את דיני הגר. לא רק אתם היו קדושים אלא אף הגר יהיה קדוש. הוזכרו כאן גם דיני מאזנים ומשקולות שלכאורה מקומם אינו כאן. במדה מסוימת יש כאן נִגוד לפרשת בהר. פרשת בהר עסקה בדיני מכירה וקניה, והוסיפה שלא לעשות אלילים. ואילו פרשת קדושים עסקה בדיני קדושה, והוסיפה בסופה את דיני המדות והמשקולות.

אפשר אפוא לסכם ולומר שהפרק הפותח של הפרשה הוא פרק הקדושה. פרק הקדושה מחולק ליחידות. (מלבד פסוקי המסגרת שלו שעמדנו עליהם לעיל). תחילה הצדקה, אח"כ הצדק והיושר, אח"כ חוקות ה', כלאים, שפחה חרופה, ערלת הפירות ושלמות הגוף.

פרק העריות משלים את הפרק שבפרשת אחרי מות, אלא שהוא פותח במֹלך. אח"כ אוב וידעוני, שהם המבדילים בין ישראל לעמים כמו שמצאנו בסוף הפרשה. ישראל דורשים בה' והעמים באובות. והם אמורים בלשון זנות, האמורה בתורה רק על ע"ז וג"ע. העריות פותחות במקלל אביו ואמו, כמו פרק הקדושה הפותח ביראת אב ואם. רק ההכרה בכבודם מאפשרת להבחין בין קרובותיו לשאר נשים. אח"כ באות העריות שבסקילה, העריות שבשרפה, והבהמות. אח"כ העריות שבכרת. אלא שאשת איש הוקדמה לפני הנסקלים.

הפרשה מסתימת ב"ואבדל אתכם מן העמים להיות לי  ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעני מות יומתו". כלומר: אני מבדיל אתכם מן העמים ואצלכם לא יהיו אוב וידעוני. גם בפרשת שפטים נאמר ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך וראה מה שכתבנו שם. מובדל הוא הדורש באלהים חיים מכל דורש אל המתים, כהבדל בין חיים ומות.

נלוים לעריות

לפרשת העריות יש נלוים. הפרשה אומרת: "וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן:  וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי:  וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ:  וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם:  וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים לִזְנֹת אַחֲרֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ:  וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם:  וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה’ מְקַדִּשְׁכֶם:  כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ". העריות עצמן הוזכרו רק אחרי המצוות האלה, רק אחרי אִסור נתינת הזרע למלך, אִסור אוב וידעוני והאִסור לקלל את אביו ואמו.

חיוב המיתה על מקלל אביו ואמו, נזכר גם בפרשת משפטים, יחד עם מכה איש וגונב איש.

ההכרה בכך שיש בישראל רצף שבטי ודורי, היא הבסיס לקדושת עם ישראל. אדם לא יכול לקלל את אביו ואמו. אביו ואמו הם הבסיס לקיומו שלו. הוא קים בזכות אביו ואמו, וממילא הוא זרעם וזרע זרעם של אבותיו. תפקידו הוא להעמיד זרע לדורות הבאים, ולהקדישו לה'. לא להעבירו לעבודה זרה. אנו מיצגים רצף של חיים.

מתוך כך מתברר מדוע חשוב מאד לשמור על קדושת העם בתחום האישות והעריות. הקשר בין איש לאשה הוא קשר קדושתי שנועד להמשיך את שלשלת הדורות הזאת ולהעמיד זרע. מי ששוכח את המטרה העִקרית של קיום המשפחה והשבט, ומועל בכך, ומתמסר לתאוה הרגעית, מאבד את כל קדושת ישראל. הוא מוסר את זרעו לתאוות הרגעיות, כמו מוסר את זרעו למֹלך, והוא כמקלל אביו ואמו. כלומר כמקלל את כל קדושת החיים המעמידה דורות על דורות לנצח נצחים.

מסתבר שגם פניה אל האובות ואל הידעונים יש בה חטא מהסוג הזה. הפניה אל המתים במקום אל החיים, כופרת בכך שיש רצף אחד ארוך ונצחי של חיים בעולם. היא מפרקת את שושלת הדורות שבה כל אדם הוא המשך ישיר של אבותיו ובאמצעותו ממשיכים אבותיו לחיות. תחת הכרה בהמשכיות החיים, פונה האדם אל אחד המתים. פניה כזו, אין בה רצף של חיות לכל אורך הדורות שבה תמיד יש דור אחד שחי והוא העִקר. הפניה הזאת מבקשת להכיר בעולם המות והטומאה כדבר חשוב יותר מן החיים, אע"פ שאין בו חיים ואין בו המשכיות. היא לא מכירה בכך שאביו ממשיך לחיות באמצעות בניו. בין המאבד את זרעו ומנתקו מעליו לבין האיש המבקש לנתק את עצמו מאבותיו, עומד האיש הפונה אל המתים במקום לקחת אחריות על המשכיות החיים.

והרגת את האשה ואת הבהמה

התורה מצוה להרוג בהמה שרבעה או שנרבעה. היא גם מצוה להרוג שור שנגח. ויש מי ששואל: מה אשמה הבהמה?

השאלה שצריך לשאול את אותו שואל היא האם האשמה היא הכל?

התורה מצוה את השוגג להקריב חטאת. או לִגלות אם הוא רצח. מדוע? הוא לא אשם.

כי אשמה היא לא הדבר החשוב היחיד. מי שרצח בשוגג הוא רוצח. מה עשה האיש הזה בחיים? רצח. נכון, שלא באשמתו, אבל רצח.

בצבא יש שני סוגי חיילים. יש חייל שחשוב לו להשיג את המטרה בכל מחיר. אם תהיה לו בעיה שלא תלויה בו – הוא יפתור אותה. את המשימה הוא יעשה. יש חייל שחשוב לו להוכיח שהוא לא אשם. לא נורא אם המשימה הושגה או לא, העִקר שאני בסדר.

מה אפשר לומר על מי שבא לפני משלחו ואומר לו: "לא עשיתי את שליחותך. לא הבאתי לך תועלת. אדרבה, גרמתי לך נזקים. אבל מה זה חשוב? העִקר שאני לא אשם".

התורה מתחשבת במי שלא אשם. על נערה אנוסה היא אומרת שאין לנערה חטא מות. אבל זה לא מפני שהאשמה היא הגורם העקרי. התורה שואלת בעִקר מה עשה האדם בעולמו. מלבד הדבר העִקרי מתחשבת התורה גם בשאלת האשמה. אבל שאלת האשמה היא השאלה המשנית. בבהמה, שבה אין טעם להתיחס לשאלה המשנית, נותרנו עם השאלה העִקרית. הבהמה הזאת היא בהמה שנרבעה.

אדם בעולמו הוא שליח של ה'. מי שהביא לה' את המטרה שלשמה שלחו הוא שליח טוב. מי שלא – הוא שליח רע. ה' יתחשב גם בשאלת האשמה. אבל זו שאלה צדדית. כמו שאותה נערה שהוזכרה לעיל, אמנם אינה נדונה למיתה, אך היא כבר לא עומדת בתמימותה. לא באשמתה כמובן, אבל היא כבר לא בקדושתה. היא לא אשמה. היא ודאי לא אשמה. אין חולק שהיא לא אשמה. אבל שאלת האשמה היא שאלה משנית בלבד. השאלה החשובה באמת היא מה עשית ומה לא עשית.

העולם מתחלק אפוא לשני סוגי אנשים: אלה שמחפשים דרכים לעשות את רצון ה', ואלה שמחפשים הסברים לכך שהם לא אשמים.

וכל זאת עוד בכלל בלי שנתייחס לכך שמי שמטרתו לעשות את שליחותו, יש סִכוי רב יותר שאכן יעשה את שליחותו, ממי שכל מטרתו היא להראות שהוא נִסה. ושהעִקר הכוונה. אפשר לומר שהעִקר הוא הכוונה רק בתנאי שתוך כדי המשימה האיש לא לוקח בחשבון שהעִקר הכוונה. אם האיש לקח בחשבון שהעִקר הכונה גם תוך כדי המשימה – הוא בכלל לא התאמץ למלא את המשימה. הוא התאמץ להתכוון.

והוא חושב על עצמו ולא על מי ששלח אותו.

קדש לה'

הפרשה מסימת בפרשית העריות, ומסכמת: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ:  וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם:  וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים:  וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת  נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא:  וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה’ וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי:  וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם:.

הסִכום הזה כולל את הצווי להתבדל מהעמים, ואת האמירה ששמירה על העריות תביא לכך שהארץ לא תקיא אותנו. האמירות האלה היו חלק מפרשית העריות גם בפרשת אחרי מות, אבל כאן בא גם הסִכום לפרשיות הקדושה וההבדלה, האמירה היא "אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים... וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה’ וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי". אמירה שבתוכה יש אזכור המסכם את כל פרשיות הטומאה, הטהרה וההתקדשות. אזכור שנותן טעם נוסף לכל השליש האמצעי של ספר ויקרא. אין כאן הבדלה סתמית בין שני סוגי מעשים או בין שני סוגי אנשים כאשר הולך האחד לצד אחד והשני לצד שני בלי חשיבות. יש כאן לקיחה של ישראל לעם לה', הלקיחה הזאת באה לידי בטוי בכל פרשיות הקדושה והטהרה.

הקדושה וההבדלה בתורה באות בשתי צורות. יש קדושה והבדלה סתמיות. כך פותחת פרשת קדשים: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם". אני קדוש, אתם קדושים. אתם היו קדושים כי אני קדוש. אני קדש, היו אף אתם קדש.

יש גם הבדלה סתמית, כמו כאן: "אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים". לאיזה ענין אנו נבדלים? לא התפרש כאן.

אבל יש בתורה גם קדושה ייעודית. השבת היא קדש לה'. כלומר היא מוקדשת לה'. גם אהרן קדוש לאלהיו. ועוד.

ואת הדבר הזה מוצאים אנו בפסוק הסִכום: "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה’ וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי". אתם לא סתם קדושים ונבדלים. אתם קדושים לה'.

יש קדושה עצמאית. ה' קדוש ולכן גם אנו צריכים להיות קדושים. אבל המטרה הסופית היא שנהיה קדושים לה'.

עם ישראל קדוש ונבדל ומורחד מן הטומאות. החטאים הם טומאות, והקדושה היא התרחקות מהן. הקדושה היא קדושה לה'.

הפסוק הזה מסכם לא רק את פרשית העריות, אלא את כל השליש האמצעי של ספר ויקרא. כֻלו בא לקדש ולהבדיל את ישראל, להיות לה'.

דברינו לפרשת קדשים פורסמו גם כאן וכאן