מצרע

שתי צפורים

טהרת המצורע נעשית בשני שלבים. השלב השני דומה לקרבנות הזב והזבה: בסוף שבעת הימים בא המִטַּהֵר אל המשכן ומקריב את קרבנותיו. אך המיחד את טהרת המצורע הוא השלב הראשון. השלב הראשון נעשה מחוץ למחנה, המצורע מוכנס בחזרה אל המחנה באמצעות שתי צפורים, שאחת נשחטת ואחת משולחת, ויש בה שבע הזאות על המִטַּהֵר.

שתי הצפרים האלה מזכירות את שני השעירים שנקרא עליהם בע"ה בפרשה הבאה. גם כאן וגם שם מובא זוג, שבו אחד נשחט ואחד משתלח. גם במשנה אנו מוצאים דנים שונים המשותפים לשניהם. ואמנם יש הבדל בין הצפור המשולחת לחפשי לבין השעיר המושלך מן הצוק ונהרג. אך לשון התורה היא כמעט זהה בשניהם. בתורה לא נאמר שהשעיר מושלך מן הצוק. כתוב "ושלח את השעיר במדבר", בדומה ללשון פרשתנו "ושלח את הצפֹר החיה".

וגם את ההבדל שבכל זאת קים ביניהם להלכה, אפשר להסביר בקלות: הצפור באה כדי לכפר על המצורע הנטהר, שעד עכשו היה טמא וישב מחוץ למחנה, וכעת היא תשולח מחוץ לעיר במקומו. השעיר מכפר על כל החוטאים ולכן ימות במקומם.

גם מהצפור השחוטה מזים שבע פעמים, וגם מדמו של השעיר שנשחט מזים שבע פעמים.

ואולם, הבדל גדול יש בין שני הזוגות. שני השעירים עומדים בחצר אהל מועד, שניהם מזומנים להיות קרבן, ודמו של האחד מוזה עליהם שבע פעמים בתוך קדש הקדשים. אבל שתי הצפרים אינן קרבן, הן נעשות מחוץ למחנה, והדם מוזה שבע פעמים על המצורע עצמו. כיון שממילא אף צפור לא נכנסת לפני ולפנים, אין צֹרך בגורל. ההבדל הגדול שבין שני השעירים לבין שתי הצפרים אינו בזה המשולח, אלא בזה הנשחט.

שתי צפורים יש גם בטהרת בית מנוגע, וגם שם מתרחש אותו תהליך, והצפור משולחת אל מחוץ לעיר. אע"פ שהבית לא היה מחוץ למחנה. יש עוד הבדל בין טהרת אדם לטהרת בית: האדם המצורע יקריב את קרבנותיו שבוע אח"כ במשכן, בבית באות שתי הצפורים בפני עצמן. לא יהיו קרבנות. אפשר לכפר בצפורים גם ללא קרבנות כלל.

צפורי המצורע אינן קרבות. יש בתורה עוד כפרות בבהמה שאינה קרבן. גם בעגלה ערופה ממיתים בעל חיים במקום להמית את האיש החיב מיתה. כאשר אין ידנו מגעת לתפוש את הרוצח, אנו מכפרים על הארץ בעגלה. והיא אינה קרבן. גם פרה אדֻמה אינה קרבן והיא נעשית בחוץ, ואעפ"כ מזים מדמה. לא כל בהמה הבאה לכפרה היא קרבן. לפעמים התורה מצוה להרוג בעל חיים בחוץ, ולא להביאו כקרבן, וגם זה סוג של כפרה וטהרה.

אבל מה שאנחנו יכולים ללמוד מהשעירים על הצפורים ולהפך, הוא שיש מקרים שבהם אנו מביאים זוג בעלי חיים על דבר אחד, שניהם יחד חלק אחד, וכל אחד ממלא תפקיד אחר. מכאן אולי יכול גם האדם הצריך כפרה ללמוד שיש באישיותו כמה חלקים, ועליו לרומם את הנכון ולשלח את הנכון.

האזוב והאצבע

בד"כ בתורה לפני המלה "והזה" באה המלה "וטבל". המזה מזה באמצעות דבר שהוא טובל. בהזאת דם של קרבן, בד"כ ההזאה היא באצבעו. לכן נאמר לפני כן שהכהן טובל את אצבעו ומזה. כאשר מדובר על דבר שאינו קרבן, שמזים אותו מחוץ למקדש, בד"כ ההזאה היא באזוב. בפרה אדֻמה הכהן מזה את דמה אל נכח פני אהל מועד באצבעו, אבל את האפר מזים על הנטהר באזוב. גם בפסח מצרים, שהוא אינו קרבן והוא נזבח ללא מזבח, נתינת הדם היא באזוב. הדם של הפסח, בדומה לאפר הפרה, מקדש את מי שהוא נִתן עליו. אלא שהפסח מקדש את הבתים, ואפר הפרה מקדש את היחידים.

גם את דם הצפור המטהרת את המצורע מזים בטבילת אזוב, אך לא רק אזוב. נאמר "אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים:  וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה". הכהן טובל יחד את ארבעתם, ומזה על המטהר שבע פעמים.

למה צריך להזות, יחד עם האזוב, גם בעץ הארז, שני התולעת והצפור החיה?

כשמצורע נטהר ביום הראשון, מחוץ למקדש, הזאתו היא באזוב יחד עם הצפור החיה, עץ הארז ושני התולעת. כשהמצורע נטהר במקדש ביום השמיני, הכהן נותן עליו באצבע. בפרה, כאשר הכהן מזה ממנה אל נכח פני אהל מועד, הוא מזה באצבע, כאשר מזים על המטהר, מזים עליו באזוב. עץ הארז ושני התולעת מושלכים אל תוך השרפה, ולכן האפר המֻזה כולל גם אותם.

במצורע, כאשר משלחים את הצפור החיה אל מחוץ לעיר במקום המצורע, היא משולחת עם דם הצפור השחוטה. גם הצפור היוצאת מחוץ לעיר במקום המצורע, צריכה לטבול בדם הצפור השחוטה. גם היא חלק מהאדם המסומן ע"י הצפור השחוטה, מתוך כך היא יכולה להיות משולחת במקומו אל מחוץ לעיר. (בפרשה הבאה נקרא על זוג דומה מאד לשתי הצפורים: שני השעירים שאחד מהם מכפר בפנים ומוזה באצבע, והשני משולח הרחק החוצה עם כל עוונות בני ישראל, ונסקל במקומם).

למדנו אפוא, שיש לטהרה שני שלבים. במצורע שניהם באים לידי בטוי בנפרד. יש שלב חיצוני, מי ששֻלח אל מחוץ למחנה חוזר אליו ע"י שחיטת עוף שאינו קרבן, והזאת דמו באזוב על המטהר. המִטהר מתקבל בחזרה אל מחנה ישראל ומתקדש בקדושתם. הוא מגלח את שערו ומכבס את בגדיו, נפטר ממלויו בעולם הטומאה, ומתחיל את חייו מחדש כיהודי. מלבד זאת יש טהרה פנימית. הכנסת אדם וקבלתו מחדש לפני השכינה. עליו מזים דם של קרבן, דם פנימי, מקדשים אותו כמו שמקדשים את הכהנים, בדם ובשמן שלפני ה'. דבר דומה יש בקדוש הלויים, שתחילה הזו עליהם מי חטאת (ומסתבר שבאזוב), והם גִלחו את שערם וכבסו בגדיהם, ואח"כ זרקו עליהם במשכן דם פרים.

זה הסדר גם בפסח מצרים. משה בִקש לזבוח לה' במקום שבו הוא נגלה. אבל פרעה לא שלח את ישראל, וביום החג היו ישראל במצרים. הם הזו על בתיהם באזוב דם של זבח שאינו קרבן, שדמו לא נזרק על המזבח. בכך הם סִמנו את עצמם והבדילו את עצמם מהמצרים. זבחו את אלהי מצרים לעיניהם. זה שלב ראשון בקִדוש עם ישראל. אבל יש שלב שני: זריקת הדם על ישראל. מתי התרחש השלב השני בפסח? אפשר להשיב שתי תשובות לשאלה זו. אפשר להשיב שהשלב השני הוא הפסח שעשו ישראל בשנה השנית בהר סיני. ה' שלח את משה להביא את ישראל לעשות את הפסח בהר סיני. כיון שהגיע הפסח ובני ישראל עוד במצרים, סברו הכל שמשה קִבל את הצעת הפשרה של פרעה לזבוח בארץ, לכן הכל הסכימו לעשות כן. כך התקימו שתי מטרות: גם ישראל זבחו את אלהי מצרים לעיניהם, וגם יצאו ממצרים. כל מי שנרגע ושמח שאפשר לשבת במצרים על סיר הבשר ולומר בגעגועים שאנו מתגעגעים לארץ ישראל ורוצים לשוב אליה, גורש בחצי הלילה מביתו. לכן נשארו בני ישראל בהר סיני עד החֹדש השני בשנה השנית. עד שכל ישראל, ובכללם הטמאים, עשו את הפסח בהר סיני.

אבל אפשר להשיב תשובה שניה. השלב השני של הפסח הוא הפרים שהקריבו ישראל בהר סיני. הם ממש מקבילים לשלב השני של המצורע. דמם נזרק על המזבח ועל בני ישראל. (ומדרשים רבים אמרו שהם היו חגיגה. נחלקו על העולה. זאת מהותה של חגיגה).

לפי זה אפשר להשיב תשובה לשאלה שהטרידה את חכמי ישראל מאז ימי התנאים: למה נאמר וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר, והלא אין הפסח בא אלא מן הצאן? התשובה שהשיבו התנאים היא צאן לפסח ובקר לחגיגה. לפי דברינו אפשר שהצאן והבקר, כולל חגיגת ארבעה עשר, מיצגים את שני השלבים של הקדשת ישראל וקדושם. הצאן הוא כנגד פסח מצרים שאינו קרבן, והוא המציין את ישראל. הבקר לחגיגה הוא זכר לפרי השלמים שהקריבו ישראל בהר סיני, שהם השלב השני של הפסח.

לפי זה אפשר להשיב תשובה שלישית לשאלה ששאלנו. השלב השני של הפסח הוא שלב מתמשך, המתחדש מדי שנה בקרבן הפסח הקרב לפני ה', שמי שלא עושה אותו הבדיל את עצמו מעדת ישראל. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעקר.

קרבנות הטהרה

גם מצורע, גם יולדת וגם זב וזבה, חיבים קרבן כחלק מטהרתם. המצורע חיב באשם כדי להכניסו אל המחנה, מלבד זאת הוא חיב חטאת ועולה, גם היולדת, הזב והזבה חיבים חטאת ועולה.

שלשתם יכולים להסתפק בעופות אם הם עניים. אבל דינם לכתחילה משתנה. הזב והזבה מביאים עופות גם לכתחילה. היולדת מביאה עולת בהמה, והמצורע מביא לכתחילה גם את העולה וגם את החטאת בהמות. הבהמות הן כבשים בני שנה, וכמובן, העולה זכר והחטאת נקבה.

המקרים האלה, הנזכרים בפרשתנו, אינם המקרים היחידים שבהם מביא אדם עולה וחטאת. יש מקרים רבים בתורה שבהם מביא אדם עולה וחטאת, או ליתר דיוק: חטאת ועולה. המלואים, היום השמיני של המלואים, יום הכפורים, קרבן עולה ויורד אם הוא בינוני (העשיר ביותר והעני ביותר מביאים רק חטאת), נזיר ועוד. בכל המקרים החטאת נאמרה לפני העולה, מלבד ביולדת. ביולדת הכבש קודם לעוף, העולה קודמת לחטאת, אבל לא זה הטעם שבגללו קודמת העולה לחטאת ביולדת, כי גם ביולדת עניה, שגם חטאתה וגם עולתה הם עופות, נאמרה העולה לפני החטאת.

במקרים רבים אומרת התורה שאדם צריך לעבור ממצב שפל למצב נעלה ממנו. אם מעבר מטומאה לטהרה ואם עליה בדרגת הקדושה. לכתחילה כפי מדרגת העליה כך גֹדל הקרבן, המתמנה לכהֻנה או לויה יביא פרים או פר ואילים. העולה מדרגה של מצורע לדרגה של תוך המחנה יביא כבשים, מי שלא היה אלא זב יביא עופות. אבל בדיעבד די בעופות. די בחִטוי על החטא או על הטומאה והתעלות בעולה. תמיד הכפרה והחִטוי קודמים להתקרבות אל ה', מי ששב מחטאו וטהר מטומאתו יכול להתקרב אל ה'.

ביולדת סדר הכתובים הפוך. העִקר הוא שהיולדת הזאת קרבה אל ה' ומביאה עמה אל ה' נפש נוספת. זה העִקר, את זה ראוי לכתחילה להביא ע"י כבש ולא להסתפק בעוף. לא תהיה קלה בעינינו נפש נוספת המצטרפת אל המחנה. חוץ מזה צריך גם לכפר על הטומאה הכרוכה בכך, אך גם לכתחילה נעשה ע"י עוף.

אמנם יש טומאה בתהליך הלידה, אך יותר מימי טומאה יש בה ימי טהרה. יותר מחטאת יש בה עולה.

הצרוף של חטאת ועולה הוא צרוף שכיח בתורה, לא רק בדיני טומאה וטהרה אלא גם בענינים נוספים. גם המוספים וקרבנות הנשיאים כוללים גם חטאת וגם עולה, וגם בהם העולה גדולה מהחטאת ונזכרת לפניה. גם כאן וגם ביולדת מחפשים חז"ל חטא מסוים שעליו באה החטאת, אך להלכה קרבה החטאת בין אם היה חטא ובין אם לא היה. חטאת באה לחַטֵּא, אך לאו דוקא את החטא. לפי הפשט אין קשר הכרחי בין חטא ובין קרבן חטאת. בכל שמחה והתקרבות אל ה' צריך גם כפרה. א"א להתקרב אל ה' בלי הקדשות והתחטאות, זמן הודאה צריך גם כפרה. אך עִקר המצוה ברגל ובלידה היא ההודאה. הכפרה קטנה יותר וטפלה לה. יותר מטומאה יש בה טהרה, ויותר מחטאת יש בה עולה.

מצורע ונזיר

נזיר שסיֵם את נזירותו מביא חטאת ועולה, ובנוסף לכך הוא מביא איל לשלמים. עם האיל הזה הוא מביא סל מצות. האיל הזה הוא קרבן נזירותו, שהרי הוא זה שמונף לפני ה' כמו שנאמר "וגלח הנזיר פתח אהל מועד את ראש נזרו ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים  ולקח הכהן את הזרע בשלה מן האיל וחלת מצה אחת מן הסל ורקיק מצה אחד ונתן על כפי הנזיר אחר התגלחו את נזרו  והניף אותם הכהן תנופה לפני ה' קדש הוא לכהן על חזה התנופה ועל שוק התרומה ואחר ישתה הנזיר יין".

גם נזיר טמא מביא חטאת ועולה, ויחד עמם את כפרתו, באשם.

קרבן נוסף דומה לקרבנות הנזיר, הוא קרבן המצורע. גם הוא מגלח, ולא רק את ראשו אלא את כל גופו, ומביא חטאת ועולה. אם הוא עשיר יביא כבש וכבשה כמו נזיר טהור, ואם הוא עני יביא שתי תורים או שני בני יונה כמו נזיר טמא. יחד עמם הוא מביא אשם. והאשם הזה מקדש אותו ומכשיר אותו להכנס בחזרה אל הקֹדש. את דמו נותן הכהן, יחד עם שמן, על תנוך אזן המצורע הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית.

הדמיון למצורע מוביל אותנו אל קרבן נוסף, שבא אף הוא לקדש אנשים ולהכניסם אל המחנה: קרבנות המלואים. גם אהרן ובניו הביאו חטאת ועולה, ויחד עמם איל, איל המלואים, שמזכיר את קרבנות המצורע בכך שהוא נִתן על תנוך אזנם הימנית, ועל בהן ידם הימנית ועל בהן רגלם הימנית, יחד עם שמן. הוא מזכיר את איל הנזיר בכך שהוא איל, והוא קרב עם לחם, והלחם מונף יחד עם החזה והשוק שלו, חזה התנופה ושוק התרומה.

הנזיר מוכנס אל המחנה ומתקדש ככהן גדול. הוא נאסר בשתית יין ככהן בעבודתו. הוא נאסר בטומאה לקרוביו ככהן גדול, והוא נאסר בפריעת ראשו ככהן גדול שנאמר בו "את ראשו לא יפרע". גם פסוקי הנמוק הם דומים. קדושת הכהן הגדול מנומקת במלים "כי נזר שמן משחת אלהיו עליו", ואילו שמירת קדושת הנזיר מנומקת במלים "כי נזר אלהיו על ראשו".

כפרה מטומאה

בפרשתנו אנו למדים שתפקיד הקרבנות הוא לא רק לכפר על חוטאים. תפקיד הקרבנות הוא גם לכפר על טמאים. גם חטאת מכפרת לא רק על חטא אלא גם על טומאה. כך אנו מוצאים ביולדת: והקריבו לפני ה' וכפר עליה וטהרה ממקר דמיה", וביולדת עניה: "וכפר עליה הכהן וטהרה". במצורע נאמר, על נתינת השמן והדם על אזנו ובהונותיו של המצורע: "וכפר עליו הכהן לפני ה'", ועל הקרבת קרבנותיו נאמר: "וכפר עליו הכהן וטהר". וכן במצורע עני: "וכפר הכהן על המטהר לפני ה'", ובבית מנוגע: "וכפר על הבית וטהר". בזב נאמר: "וכפר עליו הכהן לפני ה' מזובו", ובזבה "וכפר עליה הכהן לפני ה' מזוב טמאתה".

בנגוד לפרשת ויקרא, שבה נאמר פעמים רבות "וכפר עליו הכהן ונסלח לו", כאן כתוב "וכפר עליו הכהן וטהר" או "וכפר עליו הכהן מזובו".

גם מחטאים צריך להטהר. בפרשת אחרי מות נאמר "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו", אבל עד פרשת אחרי מות כפרה באה או למטרת סליחה בעקבות חטא, או למטרת טהרה בעקבות טומאה.

גם המלה טהרה בפני עצמה היא דו משמעית, שהרי נאמר בפירוש בפרשה בעניני זב וזבה: "וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת ימים לטהרתו וכבס בגדיו ורחץ בשרו במים חיים וטהר", וכן "ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר", הפסקת הזוב נקראת טהרה, וגם הטהרה ההלכתית, שבאה רק אחרי ספירת שבעת ימים וטבילה, נקראת טהרה. בזב וזבה, לא נאמרה עוד טהרה בהקרבת הקרבנות, אלא כפרה מהזוב בלבד, אבל כאמור לעיל, ביולדת ומצורע באה הטהרה ע"י הקרבת הקרבנות.

התורה משוה את החטא לטומאה. שניהם צריכים חִטוי, שניהם צריכים כפרה, ושניהם מתכפרים בקרבן חטאת. ההבדל בין טמא לטהור הוא הבדל גופני, לכן הוא נִכר בחוש, התורה מלמדת שגם החוטא הוא כגוף שאינו טהור, הקרבן יכפר עליו. יתר על כן: גם הטמא, אפילו אחרי שהטומאה כבר אינה בגופו, ומבחינה חמרית גופו כבר טהור, צריך טהרה לפני ה'. הטהרה לפני ה' היא הקובעת האם הוא טמא או טהור, ולא מצבו הגופני.

כל קרבן בא לכפר. גם קרבן שלא בא על חטא הוא כ‎ֹפר על האדם. כלומר: הוא עולה אל ה' במקום האדם והאדם כביכול נולד מחדש. כיון שהוא כֹפר הוא מכפר. חטאת מחטאת את האדם, כלומר: מנקה אותו. גם החוטא וגם הטמא צריכים חִטוי. הלמוד המיוחד של ההקבלה בין "וכפר עליו הכהן ונסלח לו" האמור פעמים רבות בפרשת ויקרא, לבין "וכפר עליו הכהן וטהר" האמור כאן, הוא שיש קשר בין חטא וטומאה. החוטא צריך חִטוי כמו הטמא. אחרי שלמדנו את הדבר הזה יכולות לבא פרשות אחרי מות וקדושים ללמד שעל ישראל להיות קדושים במצוות ולא טמאים בחטאים, ושתפקיד הכהן הגדול ביום הכפורים הוא לטהר אותנו מכל חטאתינו.