בית דיזנגוף (מוזיאון ת"א)  מאת שולה וידריך

סיפורו של הבית בשדרות רוטשילד 16 פורש ביריעה רחבה את תולדות העיר תל-אביב ואת תולדות מדינת ישראל. ראשיתו כביתו הפרטי של מאיר דיזנגוף, ראש העירייה הראשון, והמשכו כמוזיאון תל אביב לאמנות וכמקום שבו הכריז דוד בן-גוריון על עצמאותה של מדינת ישראל. כעבור שנים נעשה לבית התנ"ך ולמוזיאון היכל העצמאות. בעקבות פניות מהציבור, מאישים ומגופים שונים, התקבל 'חוק בית העצמאות'  במטרה לשחזר ולשמר את הבניין שבו הוכרזה עצמאות ישראל בהיותו בעל חשיבות לאומית בתולדות העם והמדינה.  

לאחר השיפוץ והשחזור יפתח בבית ההיסטורי מוזיאון שיסקור את תולדות עם ישראל, את מעמד הכרזת המדינה ואת שימור זכרו ופועלו של ראש העיריה הראשון, מאיר דיזנגוף. עם מות רעייתו צינה, החליט דיזנגוף להקדיש את הבית לזכרה. בצוואתו כתב: "הנני מוסר לפיקוחיכם את בן זקוניי, ילד שעשועיי, מוזיאון תל אביב. שמרו עליו כי ברכה בו". דיזנגוף ביקש לא רק להנציח את המוזיאון, אלא אף פירט מה הוא מבקש להנציח בדירתו. את חפציו האישיים בחדר אחד, ואת תולדות העיר תל אביב בחדר האחר. הוא לא זכה לראות את היום בו הוכרז בביתו על הקמת מדינה עברית בארץ-ישראל. חלקה מספר 43 בתכנית המגרשים של אחוזת בית עלתה בחלקו של מאיר דיזנגוף. במאי 1910 הוחלף שם השכונה החדשה ל'תל-אביב'. דיזנגוף נבחר ליו"ר ועד השכונה ושימש בתפקיד 28 שנים. הוא ראה בפיתוחה של תל אביב חשיבות ציונית מדרגה ראשונה.   

דיזנגוף התמסר לרעיון ייסוד תל אביב. ביתו שימש כבית ועד וכמקום מפגש לאורחים חשובים. צינה רעייתו בלטה ביופייה וטרחה לארח בביתה בסגנון "הסלון האירופי". ביתם היה מרכזה של השכונה העברית החדשה ונעשה  ל'סלון' פוליטי, מדיני, חברתי וספרותי. דרך קבע נערכו בו קבלות פנים, ערבי שירה וקונצרטים. דיזנגוף היה אדם רב פעלים: בעל חברה לגאולת קרקעות וחברת עמילות מכס, קונסול כבוד של בלגיה, ממייסדי בנק אשראי ומייסד מוזיאון תל אביב לאמנות. ביתו שימש  גם את עסקיו הפרטיים והציבוריים של דיזנגוף. לאחר פטירת רעייתו העמיד דיזנגוף את ביתו לרשות הציבור כדי שישמש מוזיאון לאמנות. עד 1971 שימש הבית יעוד זה ותפס מקום חשוב בעיצוב חיי הרוח והתרבות בארץ בכלל ובתל אביב בפרט. בקומה השלישית בצמוד לספרייה היה חדר המוקדש לזכרו של מאיר דיזנגוף "אבי העיר" ומייסד המוזיאון ותמונות מתולדות העיר קישטו את קירותיו.   

הכרזת העצמאות ההיסטורית במוזיאון הרטיטה לבבות בארץ ובעולם. היה זה מעמד היסטורי ששמחה וחרדה שימשו בו בערבוביה, ביום שישי, ה' באייר תש"ח, חתמו חברי מנהלת העם ודוד בן-גוריון בראשם באולם המוזיאון על מגילת העצמאות. מיוני ועד פברואר 1949 נערכו ארבעים ישיבות של מועצת המדינה באולם המוזיאון וכאן התקיימה קבלת הפנים לנשיא המועצה ד"ר חיים וייצמן ב-30.9.1948.  

בשנת 1962 התקבלה החלטת ממשלה לשחזר את אולם ההכרזה במוזיאון תל אביב לאמנות , אך התוכנית לא התממשה. בשנת 1973 ביוזמת דוד בן-גוריון נשיא החברה לחקר המקרא דאז, הבית הפך לבית התנ"ך במטרה לשמש מרכז חינוכי להפצת התנ"ך ותולדות עם ישראל. בשל חשיבותו ההיסטורית של הבית הוחלט לממש את רעיון מוזיאון העצמאות  ב-1978. ו'היכל העצמאות' פעל בקומת הקרקע של הבית.

מבחינה אדריכלית עונה המבנה על עקרונות הזרם המודרני באדריכלות, זרם שיובא מאירופה. מדובר בסגנון בין-לאומי פונקציונאלי, דמוי קובייה לבנה,  בתכנונו של האדריכל קרל רובין, מהאדריכלים המובילים בעיר באותה התקופה. המבנה המקורי עבר הסוואה ממבנה בסגנון אקלקטי פרברי למבנה בן שלוש קומות והוא בנוי כקובייה פשוטה הניצבת על במה המוגבהת ממפלס הרחוב. המעטפת המינימליסטית של בית דיזנגוף מתייחסת למבנה הישן הכלוא בתוכה באותה פרופורציה של חזית סימטרית עם שלושה אגפים בצורת האות ח'. החזית מאופיינת בארבעה חלונות פס אופקיים צרים, שניים בכל אגף, וחלון פס בודד באגף השקוע בקומה השנייה, שאינו מופיע בתכנית המקורית. דלת כניסה רחבה  ממוקמת באגף הנסוג ואליה מוביל גרם מדרגות רחב. המינימליזם והאיפוק מודגשים באמצעות הטיח החלק והבהיר וכן באמצעות היחס שבין הקיר הנקי האטום לבין ארבעת חלונות הפס הצרים.  

קרל שוורץ מנהל המוזיאון, סיכם בזיכרונותיו שלא קלה הייתה המשימה שהוטלה על האדריכל קרל רובין להפוך את בית המגורים, שכבר נעשו בו כמה שינויים והרחבות לבניין מתאים למוזיאון. באגף העורפי נוסף אולם גדול ומעליו דירתו הפרטית של דיזנגוף שנבנתה בצורה המאפשרת חיבור למוזיאון . האדריכל רובין, שתכנן מחדש את הבית השתמש בקונסטרוקציה הקיימת ליצירת מעטפת חדשה. הבניין עונה על עקרונות הסגנון הבין-לאומי גם בחללים הפנימיים הנקיים מכל קישוט. הטיח החלק עונה על עקרון הקיר כמעטפת לחלל. חלונות הפס הצרים בגובה התקרה אפשרו תאורה מאוזנת. בשנות החמישים של המאה העשרים נוספה קומה ששינתה את הפרופורציות המקוריות. 

מאיר בן יעקב דיזנגוף נולד בכפר אקימובצי שבבסרביה בשנת 1861 לאביו יעקב שמואל, מנהל אחוזות חקלאיות, ולאמו מיטה, בת למשפחת רבנים. המשפחה עברה לקישינב, שם סיים את לימודיו בבית ספר מחוזי.

בשנת 1882 התנדב לצבא הרוסי ושרת בז'יטומיר. שם פגש לראשונה את צינה ברנר. עם שחרורו הצטרף באודסה לתנועה המהפכנית 'רצון העם'. בעוון השתייכותו לתנועה זו, הפצת חומר תעמולה סוציאליסטי וייסוד בית דפוס בלתי לגאלי – נכלא לשמונה חודשים. בכלא נחשף לאידיאולוגיה הציונית, וכשהשתחרר עבר לקישינב והקים בה סניף של 'חובבי ציון'. שם התקרב למנהיגים ציונים כמו לייב פינסקר, משה לייב לילינבלום ואחרים. 

ב-1887 נסע דיזנגוף ללמוד הנדסה כימית באוניברסיטת סורבון. בזמן שהותו בפריס נפגש עם הברון אדמונד דה רוטשילד, שהציע לו להקים בטנטורה בית חרושת לייצור בקבוקי זכוכית עבור היין המיוצר במושבות הברון בארץ ישראל. לצורך זה השתלם באוניברסיטת ליון בתורת ייצור הזכוכית. דיזנגוף הגיע לארץ בשנת 1892 ושנה לאחר מכן, נשא לאישה את צינה בעיר אלכסנדריה (מצרים). בהיותה בהריון חלתה בקדחת ונשלחה לצרפת להחלמה. במכתב מ-1894 מהעיר ליון (צרפת) כתב דיזנגוף: "אחיי היקרים! אני ורעייתי ובתי שולמית בשלום. תודה לכם על נדבתכם בשביל שולמית בתי אשר הורתה הייתה בציון ולידתה בפריז" (המכתב שמור בארכיון הציוני). שולמית לא שרדה ונפטרה בהיותה בת חודשיים. 

לאחר כשלון בית החרושת לזכוכית בחוף טנטורה חזר דיזנגוף חזר עם צינה לאודסה. תקופה קצרה ניהל בית חרושת לזכוכית בבעלות בלגית. בשובו לאודסה הצטרף לשותפות בבית מסחר ובד בבד עסק בפעילות ציונית ונפגש עם חשובי הסופרים והעסקנים: אחד העם, מנדלי, דובנוב, רבניצקי וביאליק. הוא השתתף בקונגרס החמישי והשישי והיה מהמתנגדים הבולטים לתכנית אוגנדה.  ב-1904 ייסד את חברת 'גאולה' לרכישת קרקעות בארץ ישראל ועמד בראשה עד 1913. 

ב-1905 עלו בני הזוג דיזנגוף לארץ. תחילה גרו באלמחטה (שכונת התחנה) ברחוב אבו חדרא ('רחוב המיליונרים'. רחוב חלץ לאחר הקמת המדינה) הסמוך לתחנת הרכבת יפו - רחוב בו התגוררו נכבדי היישוב בתקופת העלייה השנייה. ב-1906 הצטרף ליוזמה להקמת שכונת אחוזת בית,  ב-1910 נבחר לעמוד בראש ועד השכונה החדשה. דיזנגוף היה חבר הוועד המדיני של יהודי ארץ ישראל וייסד חברה את החברה המסחרית 'מ. דיזנגוף ושות', שעסקה בקשרים כלכליים עם ארצות חוץ. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 יזם את הקמת 'ועד להקלת המשבר', שהגיש סיוע לאלפי נזקקים. ב-1917 מילא תפקיד של 'ראש הגולה' בתקופת גירוש תושבי תל אביב על ידי הטורקים, ועמד בחירוף נפש מול ג'מאל פחה, המושל הצבאי הטורקי, במטרה להגן על האסורים ועל המגורשים היהודים. לאחר המלחמה קיבל את פני הגנרל אלנבי הבריטי וחנך את הרחוב על שמו.

בשנת 1921 קיבלה תל אביב מעמד של מועצת עיר וב-1934 מעמד של עירייה, והופרדה סופית מיפו. דיזנגוף התייחס למעמדה העצמאי ב-1935 בעיתון הארץ:  "עיריית תל אביב אינה מוסד מוניציפאלי בלבד, אלא נכס יישובי-פוליטי מדרגה ראשונה: בעיר זו רצינו לראות את אבן הפינה לבנייננו הלאומי הטריטוריאלי, בה רצינו לראות את סמל עצמאותנו הממלכתית, את הביטוי הראשון לחיי יצירה חופשיים, את המשענת הנאמנה לבניינה של כנסת ישראל".     

ב-1927 התמנה דיזנגוף לקונסול כבוד של ממשלת בלגיה, אשר נציגותה הדיפלומטית פעלה בביתו. הוא גם כיהן כחבר ההנהלה הציונית וכמנהל המחלקה למסחר ולתעשייה. ונמנה עם מייסדי בנק אשראי, שגם הוא פעל בביתו, בו שימש כחבר ההנהלה. דיזנגוף אף היה פעיל בלשכת בני ברית 'שער ציון'. ב-1928 חזר לתפקיד ראש העיריה ושימש בו עד יומו האחרון. 

ב-1931, לאחר מות רעייתו צינה, תרם דיזנגוף את ביתם במטרה שישמש מוזיאון עירוני לאמנות. הוא המשיך להתגורר בבית בקומה השלישית, שנבנתה במיוחד עבורו. ב-1934 חלה. טרם מותו עוד הספיק לחגוג את יום הולדתו ה-75 ולחנוך את הנמל העברי הראשון, נמל תל-אביב. דיזנגוף כתב מאמרים רבים בנושאי מדיניות, תרבות וחינוך. הוא כתב גם לילדים בשפה פיוטית.   

מאיר דיזנגוף היה אדם נמרץ ורב פעלים. הוא העניק לעיר מתווה כלכלי שהתבסס על מערך ייצור תעשייתי, שנשען בעיקר על הון פרטי ועל יוזמה פרטית. הוא ביקש לעצב את דמותה של תל אביב כמרכז העם היהודי כולו, עודד סופרים ואנשי רוח להתיישב בעיר, פיתח את הנמל, תמך ועודד כנסים וארועים בין-לאומיים כמו המכביה ויריד המזרח. תושבי העיר התייחסו אליו באהבה ובהערצה והיו שכינוהו מלך תל אביב או אבי העיר. חשיבותו הגדולה הייתה יכולתו להתוות חזון אורבני כולל לשכונה עירונית של יפו,  שעיקרו היה מרחב יהודי אוטונומי שאינו קשור ליפו , אם כי אינו מתעלם מקיומה. על פי תפיסתו של דיזנגוף , תל-אביב אינה מוגבלת לתחום השיפוט העירוני, אלא היא עיר מטרופולין כלכלית-מרחבית שבמרכזה מוקד פיננסי עירוני. דיזנגוף התגורר בבית עד יום מותו ב-23.9.1936. הוא נטמן לצד רעייתו בבית הקברות ברחוב טרומפלדור.     

סיפורו של מוזיאון תל אביב לאמנות מתחיל ב-1930, ביוזמתו של דיזנגוף להקים מוזיאון מתוך הכרה שהאמנות והמדע הם עמודי היסוד של כל יישוב תרבותי. המוזיאון נפתח לקהל לראשונה באפריל 1932 לאחר התאמתו לצרכי המקום כמוזיאון. המוזיאון נפתח שוב ב-1936, לאחר שיפוצם ובנייתם של אגפים חדשים בתכנון האדריכל קרל רובין. דיזנגוף  לא הסתיר את רצונו להנציח את זכר רעייתו ואף תרם לשם כך את ביתם הפרטי. על מגילת קלף הוא כתב: "למען הקים מזכרת נצח לנשמת אשת נעוריי הצנועה מרת צינה-חיה ז"ל אשר בכל נפשה אהבה את היופי ואת האמנות ולמען תת כבוד ותפארת לעיר העברית הראשונה הקדשתי ונדבתי את נחלתי, והיא מגרש מס' 109 באדמת תל אביב המרכזית ואת הבית אשר עליו להיות לנצח בית למפעל האמנותי והתרבותי מוזיאון תל-אביב". 

ביום  14 במאי 1948, בו תמו שלושים שנות שלטון בריטי בארץ-ישראל, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל במוזיאון תל אביב . ביום שישי ה' באייר תש"ח  בארבע אחר הצהריים, שמונה שעות לפני סיום המנדט, שעה לפני כניסת השבת ושתים-עשרה שעות לפני שהמצרים הפציצו את העיר תל אביב, הוכרזה המדינה במוזיאון תל אביב בשדרות רוטשילד  16 .נשקלה האפשרות לערוך את הטקס באולם תיאטרון הבימה, אך הסיכון הכרוך בריכוזם של אלף איש באולם אחד והקושי לשמור בסוד את האירוע הובילו לבחירה במוזיאון תל אביב. אולם הקונצרטים המכובד בגלריה המרכזית, רצפתו הנמוכה וחלונותיו הגבוהים הקנו לו תחושה של ביטחון בפני התקיפה הצפויה של מטוסי אויב. הבחירה באולם נעשתה רק בשל יתרונותיו הביטחוניים ומתוך הרצון לשמור על כך בסוד. על ההזמנה, שנשלחה מבעוד מועד, נכתב: "הננו מתכבדים לשלוח לך בזה הזמנה למושב הכרזת העצמאות שיתקיים ביום ו' ה' באייר תש"ח (14.5.48) בשעה 4 אחה"צ באולם המוזיאון (שדרות רוטשילד 16). אנו מבקשים לשמור בסוד את תוכן ההזמנה ואת מועד כינוס המועצה. המוזמנים מתבקשים לבוא לאולם בשעה 3.30. בכבוד רב, המזכירות. ההזמנה היא אישית. תלבושת: בגדי חג כהים".    

לאחר הכרזת העצמאות המשיך לתפקד המבנה כמוזיאון לאמנות. בשנות החמישים הוקם ביתן הלנה רובינשטיין כשלוחה של המוזיאון. זו הייתה תחילת הסוף של בית דיזנגוף כמוזיאון עירוני. ב-1960 החלו להעביר חלק מיצירות האמנות  שבבית דיזנגוף. ב-1962 הועלתה הצעה לשחזר את טקס הכרזת המדינה בקומה הראשונה - הצעה שלא בוצעה בשלב זה.       

בשנת 1964, הונחה אבן הפינה לבית מוזיאון תל-אביב לאמנות חדש, בשטח מחנה קריית מאיר לשעבר. המבנה שנבנה בשדרות שאול המלך נחנך בשנת 1971. בית דיזנגוף נמכר ועבר לרשות הממשלה. אז עלתה האפשרות  להקים בבית מוזיאון לתולדות המדינה ומוזיאון לתולדות תל אביב. הוצע שהממשלה תיתן לחברת המוזיאון את שווי בית דיזנגוף והעירייה תחייב בהוצאות אחזקתו. התוצאה הישירה הייתה שהבית הפך לחורבה נטושה. בשנת 1973 מסרה ממשלת ישראל את הבניין על שלושת קומותיו להנהלת בית התנ"ך שהוקמה על ידי 'החברה לחקר המקרא' כעמותת בת לצורך ניהול הבית. כשהמטרה להפעיל במקום מוזיאון ומרכז חינוכי להפצת ידע התנ"ך ואהבת התנ"ך, ולבטא את הקשר שבין העצמאות בימינו לבין עצמאות ישראל מימי קדם. 

בשנת 1978 נחתם הסכם בין הנהלת בית התנ"ך לבין העירייה, שלפיו תשמש הקומה הראשונה (לאחר הליך שחזור אולם ההכרזה) כהיכל העצמאות. האולם בו הכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל שוחזר על ידי המעצב דוד גפני כפי שהיה ביום שישי, ה' באייר תש"ח, עת הכרזת המדינה. לשם השחזור, נעזר גפני באנשים שנטלו חלק במעמד ההיסטורי בשנת 1948. על קירות האולם נתלו כל ציורי השמן של מוזיאון תל אביב אשר קישטו את האולם ביום ההכרזה. הסרט שצילם נתן אקסלרוד הוצג במקרן וידיאו.     

במהלך 15  השנים (1997-2011) ניהלה ד"ר סוניה צסנין את היכל העצמאות. בשנת 2011 נבחר חזי צביאל להוביל את התכנון, השחזור ותפעול של המוזיאון העתידי. בעת כתיבת שורות אלה (2022) יצא חזי צביאל לגימלאות והבניין נמצא בתהליך מורכב של שיפוץ ושימור.

.

.