גימנסיה הרצליה מאת יוסי גולדברג

השאלה היתה היכן להקים את הגימנסיה: ראשון-לציון? זכרון-יעקב? פתח-תקווה. הורי התלמידים התנגדו להעברתה למושבה, דבר שייאלץ אותם לשכן את ילדיהם בפנסיון. באסיפה בנוכחות מוזר הוחלט להקים את הבניין ביפו. עקיבא אריה וייס היה בין המשכנעים את מוזר לקים את הגימנסיה ב'אחוזת בית'. ההחלטה הועברה לרופין והוא פסק כי ראוי לגימנסיה לשכון בשכונה יהודית. ההחלטה להקים את הגימנסיה ב'אחוזת בית' היתה חשובה גם לגימנסיה כי היא רכשה לעצמה סביבה עברית פחות או יותר מתוקנת, שהיא תנאי הכרחי לכל בית חינוך לאומי הדואג לקביעת האופי הלאומי של חניכיו. אך ישנם רמזים כי הפעולה להבטחת בניית הגימנסיה העברית בשכונה, בשנת 1907, קשורה בהנחת הוועד שבעקבות בניית הגימנסיה בשכונה יגבר הביקוש לרכישת מגרשים לבניה בשכונה וכך תוכל החברה למכור מגרשים ברווח. וכך אכן קרה. כבר בתחילת 1909 הביאה הגימנסיה להעלאת ערכם של מגרשי 'אחוזת בית', כפי שמדווח רופין. טולקובסקי כתב: "..דרישותיהם של העולים שנמנו עם הבורגנות הממוצעת הסתכמו בשני דברים עיקריים – מגורים נוחים ואפשרות לתת חינוך טוב לילדיהם...".

הנהלת הגימנסיה החליטה לפנות לקק"ל שהיא תרכוש את הקרקע לגימנסיה, ותמורת הסכמתה יועבר הבניין החדש שייבנה על שמה. הקק"ל הסכימה ורכשה 25 אלף אמות מאדמת אחוזת בית במחיר של 30 אלף פרנק מקופתה. היתה זו הקנייה הראשונה של הקק"ל בעיר ומכירה ראשונה מטעם 'אחוזת בית'. בשנת 1909 'גאולה', שבראשה עמד דיזנגוף, סייעה ל'אחוזת בית' בהלוואה של בערך 40 אלף פרנק. אך כשהיתה צריכה להחזיר את ההלוואה, והקופה ריקה, בא ההצלה מהקק"ל, ברכישת הקרקע של הגימנסיה. המו"מ ארך זמן ארוך, היות והוא נוהל עם מוזר ועם הקק"ל והגימנסיה, והיות והיתה התנגדות של תנועת 'המזרחי'. בסיומו נכנסו לקופה 30 אלף פרנק. ההתחרות היתה עם מגרש שנרכש על ידי 'גאולה', עבור בית החרושת שטיין. בית החרושת עמד בפני התמוטטות ולכן הוצע המגרש לגימנסיה. שניים מעסקני אחוזת בית והגימנסיה – וייס ושינקין, השפיעו על מוזר לדרוש את בנייתה בתל-אביב. בכך הפסידה חברת 'אחוזת בית' סכום ניכר, היות ועלות אמה היתה פרנק ועשרים סנט. סך הפסדיה 14 אלף פרנק.

היו הצעות שונות לתכנונה של 'אחוזת-בית'. היו שתמכו בהעברת הרחוב הראשי בצד והיו שבמרכז, כך השכונה תרשים יותר, ובראשו תעמוד הגימנסיה. בכך יצומצם שטח הרחובות, לטובת פרצלציה של המגרשים. בסוף הוחלט "לעשות את הרחוב הראשי לא מן הצד, אלא באמצע המגרש, ולהוסיף לכל הרחובות שני מטרים רוחב." לצורכי ציבור הוקצו 25% מהשטח (לא כולל הגימנסיה). בתוכנית הוקצו 79 מגרשים, בשטח בין 650-1,120 ממ"ר. קודם לקבלת הקושאנים הסופיים, באפריל 1909, בוצעה הגרלת המגרשים. המגרשים ליד הגימנסיה נמסרו ללא הגרלה לחברים שהיו מורים בגימנסיה.

מיקומה של הגימנסיה נקבע בעקבות לחצים שהפעיל שינקין. הוא דרש לבנות את הבניין על הגבעה שתהא רחוב הרצל: "מקום זה הוא הגבוה ביותר ונשקף אל מסילת הברזל, וכל אדם שיעבור ברכבת יישירו עיניו מאליהן אל הגימנסיה." כאן הכריע החשש מאובדן הגימנסיה למגרש 'גאולה', ולכן התקבל תנאי זה אף כי לוועד 'אחוזת בית' היה ברור כי זהו מעוות שלא יוכל לתיקון. העורק הראשי של הפרבר, רחוב הרצל, יימצא סגור לצד צפון. (דרויאנוב). הדבר בלט על רקע אי הקצאת מגרש לבית כנסת במקום מרכזי, כפי שהדבר היה במסורת הבנייה היהודית בשכונות ירושלים. הדבר מעיד על האופי החילוני של הפרבר ששם את הדגש על ההיבט הציוני לאומי ולא על ההיבט הדתי – באופן הפוך לירושלים. גם בהמפסטד מוקמו מוסדות הציבור במרכז היישוב וכך גם בפרברים אירופים במזרח התיכון, אך הם שירתו צרכים תפקודיים ולא סמליים. ההכרעה הבליטה את ביטויו של המימד הציוני בהקמת השכונה בשלושה מרכיבים מרכזיים:

-התושבים שעמדו לגור שם - סגרגציה לאומית מוחלטת – אין לו מקבילה בערים החדשות שבנו אירופים במזרח התיכון.

-מיקום הרובע: מחוץ ליפו.

-המיקום שנקבע לתפקודים ציבוריים בעלי משמעות ציונית לאומית: הגימנסיה הרצליה.

בהצעה לתכנון הגימנסיה של ברסקי יש רעיונות המדמים משהו מחומת ירושלים, וכיפה מעל שער הכניסה. בשל ביקורת שונתה התוכנית. נתן הרפז טען כי התוכנית של מבנה בצורת ח' היווה מודל לבתי הספר שתוכננו מאוחר יותר עד שנות השלושים (בית הספר לבנות נבנה כבר ב-1908 בנוי בצורת ח'). בוריס שץ יעץ לברסקי (Braski) בחזית הבניין בלטה ההשפעה של שץ ו'בצלאל'. היה זה הניסיון הראשון לעצב חזית עברית לגימנסיה עברית. אמני 'בצלאל' עסקו רבות בנושא בית המקדש הראשון וכלי המשכן בתוכו. נושא זה היה מרכזי כל כך באמנות היהודית לדורותיה. אך האמנים ניסו להעניק לו פירוש תרבותי-לאומי, כסמל ליצירה ולרוח העברית המקורית. תרשימי שחזור של בית המקדש פורסמו בספרים רבים. הם התבססו על מחקר ספרותי השוואתי, אך היו במהותם דמיוניים. בוריס שץ ביטא תפיסה ( בחזונו 'ירושלים הבנויה' הוצאה לאור בשנת 1924) של המקדש כהיכל ומשכן לרוח היצירה היהודית. רעיון בחירת המקדש כדגם למבנה ציבורי זכה לתרגום ממשי בתחום האדריכלות, והנחה כמה אדריכלים בתכנון מוסדות חינוך ותרבות.

חזית הבניין התבססה על אחד השחזורים של בית המקדש לפי מקורות כנעניים בשילוב של יסודות מזרחיים מהאדריכלות המוסלמית. החלק המרכזי של החזית היה שער מונומנטלי המסתיים בשני צריחונים בעלי ארבע קרניים כל אחד בנוסח קרני המזבח. לכל גובה הצריחים נעשו גומחות שצורתן כחלונות 'חור מפתח' מוסלמיים. באגפים הצדדיים היו מרפסות עמוקות (לוג'יות) עם קשתות פרסה מזרחיות, ובחלקים הקיצוניים יותר נמצאים שוב מעין צריחים משוננים נושאי חלונות מזרחיים מקומרים. החזית דומה לחזיתות של המסגדים מטיפוס 'ארבעה קירות מסך' הנפוצים באיראן במאות ה-11 וה-17. בטיפוס כזה כל קיר מסך (איוואן) כזה בנוי מחלק מרכזי מודגש כשער מונומנטלי הנושא בתוכו קשת איוואן (קשת עמוקה מקומרת) ומעוטר בשני מגדלי תפילה, ומאגפים צדדיים נמוכים יותר בעל ישתי קומות עם קשתות עמוקות מקומרות לרוחבם. לימים נפתחה בגימנסיה הרצליה תערוכת יחיד מקיפה של בוריס שץ בשנת 1922, שהשפיעה מאד על הקשר בין 'בצלאל' לתל-אביב במחצית הראשונה של שנות העשרים.

ביום רביעי י' באב תרס"ט, יום לאחר ט' באב, שבועות מעטים לאחר הנחת היסודות לבתי תל-אביב הראשונים הונחה אבן-הפנה לגימנסיה במעמד חגיגי של מוריה, תלמידיה, ומייסדי השכונה החדשה. הטקס הופרע בהפגנה של פועלים יהודיים שעבדו ביישור החולות ותבעו עבודה עברית. עסקני תל-אביב רגזו, אך לבסוף הקבלן יוסף אליהו שלוש הכריז כי יעסיק רק פועלים יהודיים והטקס נמשך. מגילת היסוד הוטמנה בבקבוק, והתלמידים שרו את ההמנון. שינקין אמר: "הננו מניחים יסוד למקדש מעט, שממנו יצאו בעוד דור, או דורות אחדים, גבורי ישראל, שיצעדו באון על הרי ישראל... אנו מניחים את אבן היסוד! אחרינו יבואו דורות אחרים ויניחו אבן על אבן, אבן על אבן ושדרה על שדרה, עד שיבנו את המגדל הלאומי שראשו בשמים, וברא שמגדל יהיה פנס קסם, שיאיר בכל קצות הגולה ויעיר את לבות כל אחינו שבגולה להתאחד לעבודה הלאומית של תחית עמנו בארצנו". ד"ר מוסינזון דיבר על הקשר עם הרצל, וההליכה לאור מורשתו, "בגימנסיה זו הננו מנסים לברוא דור שיהיה בעל מרץ ויילך בצעדים בטוחים, דור שיהיה בעל נשמה עברי תשלמה וקושרים אנ ואת חיינו העתידיים עם הרצל..." בסיום קרא קרצ'בסקי 'אל מלא' לנשמת הד"ר הרצל לקול עוגב ומקהלה, ואחר כך 'מן המיצר'.

באדר תר"ע כבר עמד רב הבניין על תילו. מוזר ורעייתו הגיעו שוב לארץ כדי לחנוך את הקומה הראשונה או להניח את היסוד לקומה השנייה. הוא התרגש מאד והצטלם ומסר 250 פראנק לפועלים העבריים. הבניין עלה 95,000 פרנק ועוד קודם תרם 80,000 פרנק. כעבור שנה תרם לבניית גדר ואולם התעמלות, כך שככל הנראה הוציא על הגימנסיה רבע מליון פראנק. היה זה הבניין הראשון של 'אחוזת בית' שנבנה כולו על ידי יהודים, לאחר מחאה של קבוצת פועלי החולות בטקס הנחת אבן הפינה למבנה. היה זה גם מבנה הציבור העברי הראשון שעלה 150,000 פרנק. בראשית קיץ 1910 הסתיימה הבנייה. שלושה חודשים ארך השיפוץ מבחוץ ומבפנים. באלול כבר הגיעה אליו הגימנסיה – 11 מורים, שתי מורות, ו-179 תלמידים ותלמידות. בניין הגימנסיה הפך למרכז השכונה, לשם הובאו אורחים, התכנסו אסיפות בה וכן תפילות שבת.

ברחוב הרצל יש כבר בית או שניים של שתי קומות. בשנת תרע"א נוספו רק שבעה בתים חדשים ונבנתה קומה שנייה לשני בתים. מספר הנפשות גדל מ-300 ל-550. מקורות הגידול הם הצטרפות חברים חדשים, ובעיקר תלמידי הגימנסיה, שרבים מהם באו מחו"ל, יחד עם אמותיהם. חלקם נשארו בארץ. שם הגימנסיה הגיע למקומות שונים בעולם. שינקין וד"ר מוסינזון הפיצו את המניות בעולם. דמות החזית המפוארת והאזכורים בעיתונות ובקונגרס פרסמו את המוסד. יהודים רבים ביקשו עבור ילדיהם להיכנס אל הגימנסיה, ואף הילדים עצמם. משנת תרס"ח ועד תרע"ד כל אנייה שבאה מאודסה, מטרייסט, וממרסי הביאה תלמידים חדשים לגימנסיה. באמצע תרע"ח: 24 תלמידי חו"ל, בראשית תרע"ב: 125 ו-30 מתכוננים לבחינות הכניסה, בסוף שנת תרע"ד היה מספר התלמידים עם המתכוננים קרוב ל-800 תלמידים, כמעט מחציתם בני חו"ל.

ההנהלה היתה צריכה לדאוג לילדים בענייני אישורי שהייה, אמצעי קיום וכדומה. באמצע רחוב הרצל נפתח פנסיון ליפסון בפיקוח הגימנסיה. היו ביניהם כאלו בני 18-20 והם דמו יותר לסטודנטים, ולא עבר זמן ורבים מבתי תל-אביב ונווה-צדק הושכרו בהם חדרים לתלמידים. הגימנסיה החזיקה את כספי התמיכה של ההורים והסתבכה עם החשבונות. היא דאגה גם לילדים ולנערים החולים הבודדים כאן. כאשר חלה בנם יחידם של זוג הורים מליטא, החליטו להגיע לסעוד את בנם על ערש דווי, אך בשל הבשורה חלה האב והאם היתה צריכה לסעוד אותו. הנהלת הגימנסיה דאגה לבן והאם לא האמינה כי נרפא: נשיא בית המשפט העליון לימים, יצחק אולשן (מחזור ג' תרע"ה).

במשך חמשת שנות קיום השכונה עלה מספר בתיה מ-60 ל-140, (תוספת של 130%), חדריה מ-300 ל-1,000, (תוספת של 230%), ומספר הנפשות מ-300 ל-1,500, גידול פי חמש. בסוף 1914 וראשית 1915 נוספו עוד 43 בתים, עם חדרים רבים, ועוד 500 נפש. יוקר הדירות הועלה כבר בתרע"ב, אך הוא פגע בעיקר בתלמידי הגימנסיה, וחלקם נאלצו לעבור לגור באוהלים. כמאתיים וחמישים מהם היו תלמידי חו"ל, הם הכניסו לת"א רבע מיליון פרנק לשנה, לפחות. לעיתים נשארו בעלי בתים בנווה-צדק או בנווה-שלום והשכירו את בתיהם בתל-אביב. לעיתים שכר אדם דירה בתל-אביב וחזר והשכיר אותה במחיר גבוה יותר. כץ לעומת זאת מונה בשנת 1914 2,000 נפש בת"א, פי ארבע מהאוכלוסייה בשנת 1910. שליש מהתושבים היו תלמידי הגימנסיה. כלומר הגימנסיה סייעה להתפתחות תל-אביב לקראת הפיכתה לעיר ומצד שני הביאה את השלילה: הספקולציה בשכר הדירה ויוקר החיים. בעיתון 'החירות' הודגש כי ועד תל-אביב צריך לפתור את הבעיה "כי רוב תושבי תל-אביב חיים על חשבון תלמיד הגימנסיה..."

הגידול החריג באוכלוסייה נבע, לפי כץ, ממספר גורמי משיכה של תל-אביב: העדפת העולים את העיר; מקום ייחודי בארץ בו רובע מגורים מודרני, בו חיים ורכוש בטוחים וגם נקי ויפה; החיים בפרבר יהודי אוטונומי, עם הגימנסיה הרצליה ומוסדות ציבור ותרבות ציוניים אחרים המרוכזים בו, המנהל את חייו בצורה עצמאית ללא התערבות של התורכים והערבים. בתל-אביב החל להבנות המרכז הציבורי לאומי והתרבותי של ארץ-ישראל. הדברים עולים מן המקורות: 'תל-אביב חיה בחופשיות, חיים יהודיים עצמאיים ללא לחץ תרבותי או מנהלי חיצוני על התפתחותה הפנימית כמו שאים באף מקום בעולם.' 'כל מי ששואף לחיים עבריים חדשים עושה את המרב להתיישב שם.'

דוד סמילנסקי כתב כי ניתן לומר: "שכמעט כל החיים התרבותיים של יפו העברית נתרכזו מסביב לגימנסיה." הגימנסיה היתה למרכז השכונה גם מבחינה חברתית ותרבותית והעניקה לה מעמד וערך ייחודיים. היא השרתה אווירה צעירה וחופשית, ועיצבה את ההווי התרבותי שלה. הגימנסיה היוותה גם מרכיב חשוב בכלכלת העיר. באולמה נערכו נשפים, הצגות וקונצרטים שאליהם הגיעו לא רק מתושבי השכונה אלא גם מיפו וממושבות. סביב הגימנסיה התפתחה למעשה מעין 'מושבה גימנסיונית', והיו מי שתיארו אותה כיציבה יותר, מבחינה אינטלקטואלית וכלכלית, מיתר המושבות העבריות בארץ-ישראל.

ציבור התלמידים בגילם, בשמחת החיים הטביעו חותמם על תל-אביב הקטנה. היא קיבלה צביון של שכונה שמחה ועליזה תמיד. התלמידים הרבו לשיר, ביום ובלילה, בבית ובחוץ. לילה לילה בקעה שירת התלמידים מכל עבר, בעיקר בליל שבת ומצאה. לעיתים היה נפתח תריס וגערה נזרקת לחלל העולם, אך בתוך ליבם בירכו תושבי תל-אביב את נוער הגימנסיה. ועד תל-אביב השתמש בהווי זה להחיות את השכונה כולה, למשל בארגון קרנבל בתרע"ד, יחד עם מורה הגימנסיה אלדמע ונשרי אורגנה תהלוכה בכל רחובות תל-אביב (3-4 בתים בדרך הים של חברה חדשה). בראש התהלוכה רכב אחד מתלמידי הגימנסיה על גבי חמור לבן וחציו עירום, וסימל את המשיח.

בשנת 1919 תיאר יצחק אולשנסקי (שופט בית המשפט העליון אולשן) את הווי החיים: "משתתקת החבורה… ענן על נגה הירח. שתיקה וצעדים איטיים… והסביבה כולה שוקעת במחשבות --- הירח עומד במרום השמים הבהירים וחופה ביריעות של כסף על הבתים והמדרכות למטה. השכונה שקועה בשינה. פה ושם נפגשים זוגות בודדים המתענגים בטיול חשאי על קסמי הלילה. ומצד הגימנסיה, לכל רוחבו של רחוב הרצל הולכת ובאה שורה של חברים וחברות המשולבים בזרועותיהם בשלשלת אחת ומשוחחים בשקט. לפעמים פורץ גם צחוק מבין החבורה, וכעבור רגע שוב השיחה השקטה 'שיחה מלבבת'".

1914. מרים רוקח ביתו של שמעון רוקח סיפרה בזיכרונותיה שהגימנסיה היתה לסמל של המאורע הכביר של תחיית השפה העברית. היא תיארה כיצד ראו ילדי הוותיקים בנווה-צדק את הגימנסיה, בשיטוטיהם בחולות: "היה זה מקדש מעט, שלא כולם זכו להיכנס לתוכו, ו"הגימנזיסטים"... זכו להערצה ולהערכה בפי בני תמותה פשוטים כמונו. נתיב הטיולים היום-יומיים היה אז לאורכו של רחוב הרצל... ובראשו מתנוסס הבניין הלבן של הגימנסיה עם מגדלה האמצעי ושני אגפיו, שדימו אותו לציפור הפורשת כנפיה כדי להמריא לשחקים של חוכמה, בינה ומדע, חופפת על באיה ומגנה עליהם מכל פגע ותלאה...". היא חלמה ללמוד במקום, אולי בשל הבניין הנאה, המבהיק בלובנו, או בשל הייחוס שבמילה "גימנזיסט", או המורים שכונו ברובם "דוקטורים".

אך המעניין ביותר היה החידוש של לימוד בכפיפה אחת עם בנים. מרביתם באו מארצות חוץ, בעיקר מרוסיה... ולגבינו "הצברים" היה בהם משהו אקסצנטרי ומושך. אולם במקום זה היה נעוץ הקוץ שבאליה... גדלתי בבית מסורתי. אבי... החינוך המעורב של בנים ובנות היה לו לזרא. התהלכו שמועות על התנהגות בלתי הולמת של הבחורים, שהגיעו בגפם מרוסיה, שהנה הם מטיילים בלילות על גבעות החול ומתעלסים באהבהבים, רחמנא לצלן, עד שעות הבוקר המוקדמות. לאחר מלחמת העולם המושגים השתנו, ומרים רוקח הצליחה להשיג את אישורו של אביה בנימוק שאם תהיה לה תעודת בגרות תוכל להתקבל וללמוד באוניברסיטה מקצוע שיהיה נחוץ ליישוב.

בשנת 1913 התרחשה מלחמת השפות ביישוב, אותה החל מרכז המורים נגד חברת 'עזרה' ותלמידי הגימנסיה התייצבו לצידו. לתלמידים היו חיים סואנים באווירה עברי טהורה ולמחזור הראשון ניבא עתיד מזהיר. משלחת מאגודת 'הדור הצעיר' בגימנסיה שלחה שלושה שליחים לירושלים לעודד את הסמינריסטים של חברת עזרה לשבות ביניהם היה ברוך ליבוביץ, מי שיהיה לימים מנהל הגימנסיה הרצליה ואביה של נתיבה בן-יהודה, בהבטחת סיוע כלכלי לשובתים. הם סייעו גם לתמידי בית הספר 'עזרה' שהוריהם סירבו לשלוח אותם לבית ספר בו דיברו גרמנית, ממנו נולד בית הספר אחד העם. הישגיה היו גילוי כוחה של הלשון העברית החיה והקמת רשת של בתי ספר עבריים לאומיים בארץ, הקשורים לתנועה הציונית.

על תקופת הגירוש מסופר כי אילולא השמירה שעלתה כסף רב, תל-אביב היתה חרבה כמו נווה שלום וכרם התימנים. "לכן המשיכו להניע את המוטור ולהמשיך באספקת המים. השכונה פעילה ושומרים עליה. מעבדים את גני הציבור ושדרות העצים ברחובות ומשקים את רוב גני היחידים; הרחובות נקיים, העצים ירוקים והגנים פורחים והגימנסיה עומדת כמצבה נהדרת על קבר בן אהוב בתוך סביבה מוקסמת ורבת הסוד".

.

.