פרשת אלטלנה
פרשת אלטלנה הייתה אירוע טרגי ומכונן בתולדות מדינת ישראל. עם הקמת המדינה החליטה הממשלה על פירוק המחתרות והקמת צה"ל. ב-1 ביוני 1948, שבועיים לאחר הכרזת העצמאות, נחתם הסכם לשילוב חיילי האצ"ל בצה"ל והתחייבות להימנע מפעולות רכש עצמאיות. קבוצה אופוזיציונית בתוך האצ"ל שהתנגדה לשילוב האצ"ל בצה"ל קראה תיגר על מנהיגותו של מנחם בגין, ושילחה אוניית משא גדולה מצרפת כשעל סיפונה 930 עולים, חלקם ניצולי שואה, ומִטען נשק עצום (כ-5,000 רובים, 450 מקלעים, 5 זחל"מים, אלפי פצצות מטוסים ומיליוני כדורים) שנרכש בהסכם חשאי מממשלת צרפת – הסכם שנעשה ללא ידיעת בן-גוריון ובגין. ממשלת צרפת רצתה לפגוע בבריטניה באמצעות הפרת האמברגו ו'בחישה' בלחימה בירושלים, וממשלת ישראל לא ידעה על עסקת הרכש הענקית.
עם כניסת ההפוגה הראשונה לתוקפה ב-11 ביוני, לאחר חודש של קרבות עקובים מדם להדיפת צבאות ערב הפולשים, הפליגה אלטלנה בהיחבא מצרפת. רק כעבור ארבעה ימים, ב-15 ביוני, בהיותה בלב ים בגין שמע לראשונה על הפלגתה משידורי ה-BBC הבריטיים. בגין נקלע בין הפטיש (יריביו בתנועה הרוויזיוניסטית) לסדן (ממשלת ישראל) וניסה לעכב את הגעתה, אך נכשל בגלל "בעיות בקשר" (אנשי אלטלנה 'סיננו' אותו). ב-15 ביוני מסר בגין לממשלה על הפלגת הספינה לחופי הארץ בניגוד להוראתו.
עם הגעת האונייה ארצה ב-20 ביוני הורתה לה הממשלה לעגון בחוף כפר-ויתקין. בשם עקרון אחדות הפיקוד על צה"ל דרש בן-גוריון שכל הנשק יימסר לנציגי צה"ל. תחילה דרש בגין כי הנשק יימסר ליחידות האצ"ל בצה"ל, ובגמר המגעים עמד בגין על תביעתו כי חמישית מהנשק יימסר לכוח האצ"ל העצמאי בירושלים.
בישיבת הממשלה סירב בן-גוריון לקבל התכתיב שמשמעו פיצול הפיקוד על צה"ל, והורה לצה"ל לכתר את חוף כפר-ויתקין. החלה עריקה של חיילים מגדוד האצ"ל בבית-ליד אל חבריהם בחוף כפר-ויתקין. לאנשי האצ"ל בחוף הוצב אולטימטום למסור את כל הנשק לצה"ל. אך הם סירבו להישמע להוראת הממשלה. עם פריצת משאיות הנשק התלקחו חילופי אש עם גדוד הקומנדו בפיקוד משה דיין, שבהם נהרגו שני חיילי צה"ל ושישה אנשי אצ"ל. הספינה יצאה בהפלגה לילית לתל-אביב, כשבגין על סיפונה.
עם שחר 22 ביוני השתררה אנרכיה בחוף תל-אביב כשאנשי האצ"ל רצו לכבוש חוף להנחתת האונייה. אנשי האצ"ל תקפו את כוחות הביטחון ללא שליטה של מפקדים מהאצ"ל על אנשיהם בשטח. אנשי האצ"ל כבשו את המתקנים והמפקדות של חטיבת קרייתי ברצועת החוף, ובהשתוללות פתחו בירי על מטה הפלמ"ח במלון ריץ על חוף הים. מהירי נהרג פסח וולודינגר, לוחם מהפלמ"ח שנפצע בקרבות בירושלים. יצחק רבין, קצין המבצעים במטה הפלמ"ח, הורה להדוף את היורים בהשלכת רימונים, והללו אכן נסוגו.
ביחידות של חטיבת גבעתי שבהן שירתו חיילים מהאצ"ל בחזית מול הצבא המצרי החלה עריקת חיילים על נשקם, ובצומת צריפין החלו חילופי האש בין חיילי צה"ל לחיילי צה"ל מהאצ"ל.
כרוז של מפקדים באצ"ל שהופץ בחוף הים קרא לחיילי האצ"ל לערוק מהצבא: "מתבטלת ההוראה שניתנה לחיילי-האצ"ל להתגייס לצבא-המדינה ולהישבע שבועת-אמונים לממשלה-הזמנית". יגאל ידין, ממלא מקום הרמטכ"ל, הורה ליגאל אלון, מפקד חזית הדרום, לכבוש את תל-אביב באמצעות כוחות הפלמ"ח.
בן-גוריון הורה לחיל האוויר לבלום את התקדמות האונייה באמצעות ירי אזהרה, אך טייסי חיל האוויר המתנדבים מחו"ל סירבו לתקוף את הספינה. עם הגעת הספינה לחוף פרישמן היא עלתה על שׂרטון ונתקעה במקומה. אנשי האצ"ל סירבו להסגיר את עצמם, ובן-גוריון הורה ליגאל ידין לתקוף את האונייה בירי אזהרה. בשעה 16:00 נורו על אלטלנה ארבעה פגזים מסוללת תותחים שהוצבה במחנה יונה (כיום גן העצמאות). מההפגזה התלקחה הספינה, חלק מאנשיה נהרגו ונפצעו, החלה התפוצצות של הנשק, ועל חלק מהנמלטים השוחים מהספינה הבוערת נורתה אש מהחוף.
בחילופי האש בתל-אביב נהרגו חייל צה"ל ועשרה אנשי אצ"ל.
בתל-אביב הוכרז עוצר לילה (היה חשש מפיצוץ התחמושת בספינה), ובגין, שהיה מאחרוני הקופצים מאלטלנה, נמלט מנציגי החוק ושידר מדירת מסתור ברחוב טשרניחובסקי (ליד גן מאיר) את "נאום הבכי" המחתרתי שבו פקד על אנשיו תוך פרצי בכי לא להרים יד, ומנע בכך מלחמת אחים.
בפרשת אלטלנה נהרגו שלושה חיילי צה"ל ו-16 אנשי האצ"ל, ועשרות נפצעו. בעקבותיה פירקה הממשלה את האצ"ל, כ-200 מפעילי הארגון נעצרו, וחיילי האצ"ל שולבו ביחידות צה"ל תחת מרותה השלטונית של ממשלת ישראל.
