תל-אביב במלחמת העצמאות מאת ד"ר ניר מן

בפרוס שנת תש"ח הייתה תל-אביב העיר העברית הגדולה בארץ ושכנתה יפו הייתה העיר הערבית הגדולה בארץ. בהחלטת החלוקה של האו"ם מ-29 בנובמבר 1947 נועדה ירושלים להישאר מבונאמת, ויפו על נמלה תוכננה להישאר מובלעת ערבית מבודדת במרחב טריטוריאלי בריבונות יהודית, שנועדה לשמש נמל מרכזי למדינה הערבית. במבואותיה הדרומיים של תל-אביב היו שכונות ויישובי פריפריה ערביים שנסמכו על יפו. בתל-אביב, כולל שכונת התקווה (15,000 תושבים) והשכונות היהודיות ביפו – פלורנטין ומכבי, חיו 235 אלף יהודים (28% מהיישוב העברי); וביפו חיו 73 אלף ערבים. בכפרים הערביים שהשיקו לגבולות תל-אביב חיו 12,000 תושבים נוספים (סלָמֶה – 7,600, שיח'-מוּניס – 2,200, ג'מוּסין – 1,200 וסומייל – 830 תושבים), וכ-23,000 ערבים בבקעת אונו (יאזוּר, חירייה, סַקִיֶּה, כפר-ענא, יהודיה, בית-דג'ן וסאפריה). במרחב זה נמצאו המחנות הבריטיים הגדולים בסרפנד (צריפין) ובתל-ליטווינסקי (תל-השומר), משטרת יפו ומשטרת בית-דג'ן.

עם קבלת תוכנית החלוקה ניצבו שתי הערים חזיתית זו מול זו, כשתל-אביב פורצת במעגלי הורה בכיכר מגן דויד ברחוב אלנבי, וצרתה מתלהמת בסִסמאות מלחמה בסראייה. למחרת פרצו מעשי האיבה בין האוכלוסייה הערבית ליישוב היהודי תחת שלטון המנדט הבריטי. בחודשיה הראשונים של מלחמת העצמאות פעלו בתל-אביב כמה אִרגונים ביטחוניים תחת מוטת השליטה של 'ההגנה' – גדודי החי"ש (שמהם הוקמו חטיבות גבעתי וקרייתי), החי"ם (חיל המשמר), המִשמר האזרחי, מִשמר העם, השירות הכללי (ש"כ), יחידות 'הרזרבה' (חיילי המילואים) של הפלמ"ח, המִפקדות הארציות של 'ההגנה' – המפקדה הארצית, המטכ"ל, שירות הידיעות (הש"י), המוסד לעלייה ב', מחלקות מיוחדות (הנמל, שדה דֹב, מסתערבים ביפו) ועוד. נוסף עליהם פעלו בתל-אביב האצ"ל, הלח"י, שוטרים יהודים במשטרה הבריטית ועוד.

המקרקעין הצבאי

שבועיים וחצי לאחר קבלת תוכנית החלוקה באו"ם, ב-16 בדצמבר 1947, התפנו הכוחות הבריטיים מגוש דן היהודי (ביפו נשארו כוחות בריטיים וכן נציגוּת בנמל תל-אביב). עם יציאת הבריטים מהעיר יכלו כוחות ארגון 'ההגנה', צבא המדינה שבדרך, לצאת מהמחתרת ולהתחיל בהקמת היחידות הצבאיות. ההסתדרות הכללית העמידה את בנייניה להקמת תשתית המפקדות של 'ההגנה' בעיר (בית הוועד הפועל, מערכת העיתון דבר, הבית האדום, בית פעילי ההסתדרות, משרדי סולל בונה, בנק הפועלים, תנובה, איגוד 'הפועל', הנוער העובד והלומד ועוד), ולמחנות הבריטיים נכנסו כוחות 'ההגנה'. מחנה שׂרונה הבריטי נקרא – מחנה יהושע (על שם יהושע גלוברמן, מבכירי 'ההגנה') ובו הוקמו חטיבת גבעתי, חטיבת קרייתי (חלקית), שירות האוויר (חיל האוויר), שירות המשוריינים (חיל השריון) ומפקדות נוספות;

במחנה חיל האוויר הבריטי (כיום גן העצמאות) הוקם מחנה יונה (על שם יונה ראסין, מבכירי 'ההגנה'), ובו הוקמו חלק מגדודי חטיבת קרייתי ומערך אלישע (חיל הרפואה);

שדה דב שימש את טייסת 1, הטייסת הראשונה של שירות האוויר של 'ההגנה' (חיל האוויר);

במחנה קריית־מאיר (כיום משכן האמנויות ובית אריאלה) הוקם בסיס הגיוס והחיוּל;

במחנה בן־עמי (במצולע שבין הרחובות ארלוזורב – ויצמן – ז'בוטינסקי – נמיר) הוקם מרכז התובלה והדלק;

במחנות קריית־שאול, גני התערוכה (נמל תל-אביב), רֶדינג הוצבו יחידות לוגיסטיקה צבאיות;

ביישובים הערביים הנטושים שיח'־מוניס, ג'מוּסין וסומייל הוצבו מפקדות ויחידות שונות, וביפו הוצבו מחנות צבא (מפקדת חיל הים בנמל יפו, ומפקדת חיל האוויר במחנה אריאל – רחוב יהודה הימית);

הבסיס הצבאי הגדול ביותר במרחב תל-אביב היה בשטח מחסני הצבא הבריטי שבהם אופסן הציוד שהגיע בקרונות הרכבת מנמל יפו (כיום מִתחם התחנה), והוא נקרא – מחנה בצ"ם (בסיס ציוד מוחזר).

לאחר מלחמת העצמאות הוקם 'אִצטדיון הצבא' (כיום מתחם רכבת ארלוזורוב).

ברחבי תל-אביב הופקעו מאות דירות ומגרשים פרטיים והוחרמו מאות נכסי נדל"ן (מחסנים, מוסכים, עסקים, בתי מלון, בתי מלאכה, מוסדות חינוך) להקמת מערכת הביטחון.

הקרבות במרחב העירוני

בדצמבר 1947 החלה ההתקפה הערבית על יהודי יפו והשכונות הדרומיות של תל-אביב (גבעת הרצל, פלורנטין, שפירא, עזרא, יד-אליהו, בית-יעקב, שכונת התקווה, כרם התימנים והרחובות המשיקים למנשִייֶה).

ב-5 בדצמבר, בתום תפילות יום שישי במִסגדי סלמה, נפתחה התקפה ערבית על שכונת התִקווה. ההסתערות נהדפה על-ידי כוח החי"ש, אולם כעבור שלושה ימים תקף כוח ערבי מרמלה בפיקוד חסן סלמֶה את השכונות בית-יעקב והתקווה. כוח החי"ם המצומצם במקום נשבר. התוקפים כבשו את שורת הבתים הקיצונית בפאתי שכונת התקווה, הציתו חלק מהבתים, ומאות תושבים ברחו מבתיהם. כוחות תגבור מחוזיים נשלחו לבלימת התוקפים, אולם תנועתם נחסמה על-ידי המשטרה הבריטית. במקביל זרמו לזירת ההתרחשות כוחות בריטיים במשוריינים ופתחו באש על מגיני שכונת התקווה. כוחות החי"ש הגיעו בדרך עוקפת וגירשו את הפורעים בעיצומה של ביזת השלל. בתקיפה זו נהרגו שני אזרחים מתושבי השכונה ועשרות תוקפים מהכוח הערבי. בדצמבר 1947 נותק צינור המים מתל-אביב לשכונת גַ'בַּלִיָה ביפו ואספקת המים הופסקה. ב-4 בינואר 1948 פוצצו לוחמי הלח"י מכונית תופת בבניין הסראייה, ששימש את עיריית יפו. אירוע זה איחד את כלל הגורמים ביפו מאחורי הוועדה הלאומית.

ביפו החלו שני תהליכי הגירת תושבים ערבים. אליטת ההון והשלטון נסה על נפשה מאזור הסכנה. בעקבות התלקחות האש בגבול הבין-עירוני נטשה אוכלוסיית המצוקה משכונות החזית את בתיה בשטחי העימות והתגודדה במרכז יפו. בינואר 1948 ברחו רבע מתושבי יפו, והעיר השסועה הייתה על סף אנדרלמוסיה שִלטונית. מערכת השירותים הציבוריים והעירוניים קרסה, ושרר מחסור חמור במזון. בריחת בני המעמד העליון הביאה לסגירת עסקים ולהחרפת האבטלה ביפו, שגברה ממילא נוכח הפסקת עבודת הערבים על-ידי מעסיקים יהודים. דַלַת העם נלחצה תחת הארגונים המזוינים (הנג'אדה, צבא ההצלה של קאוקג'י ועוד). היערכות כוחות קרייתי בגִזרה מול יפו התבססה על שני מִפעלי תעשייה יהודיים משני צִדֵי הכביש לירושלים – בית חרושת 'היוצק' ליציקת ברזל (מצפון) ובית החרושת 'הספירט' לייצור ספירט (מדרום), ועל עמדות לאבטחת התנועה. ב-29 בפברואר השתלטו הבריטים על בית החרושת 'היוצק' ופרקו את חיילי 'ההגנה' מנשקם. עשרה מהלוחמים הלא חמושים נרצחו בלינץ' שביצעו בהם ערביי אבּוּ-כּבּיר. בחסות החיילים הבריטיים כבשו הכוחות הערביים את שתי העמדות.

גם על בית הקרן הקיימת הנצור בכביש מיפו לרמלה בוצעו התקפות ערביות חוזרות ונשנות באמצעות פיצוץ חביות תופת ממכוניות נוסעות. הכוחות הבריטיים בתחנת בית-דג'ן הסמוכה נמנעו מהתערבות והכוחות הערבים שאבו עידוד ניכר מהאיתות הבריטי להגביר את התקפותיהם באין מפריע. ב-22 בינואר 1948 נחנכה 'דרך הביטחון' שנסללה משכונת עזרא למקווה־ישראל, חולון וראשון-לציון, כדי לעקוף את המרכזים הערביים באבּוּ־כּבּיר, תל א-ריש, יאזוּר ובית־דג'ן. דרך הביטחון אִפשרה תנועה בטוחה למושבות הדרום ולירושלים. למאבק הדמים על בית הקרן הקיימת בפברואר ובמארס 1948 נודעה חשיבות רבה בשמירת חופש התנועה לירושלים ולדרום הארץ. בקרבות אלה נהרגו עשרה לוחמי 'ההגנה' והפלמ"ח ועשרות נפצעו.

מדצמבר 1947 ועד אפריל 1948 נסו על נפשם כ-18 אלף תושבים יהודים מיפו והשכונות בפאתי תל-אביב, שהיו נתונות לירי צלפים ערבים ולתקיפות. גל פליטוּת פנימית הציף את העיר בחורף תש"ח, שאחריו שטף אותה גל פליטים מיישובי הנגב, הגליל וירושלים. כשנפתחו שערי הארץ הגיע גל המעפילים המגורשים מקפריסין והעקורים משארית הפלֵטה באירופה. בתל-אביב אִרגנו אנשי השירות הכללי ושירות התחבורה ב'הגנה' את שיירות האספקה הענקיות לירושלים הנצורה.

בצפונה של תל-אביב נמתח קו החזית מול הכפרים הערבים סוּמייל, ג'מוּסין ושיח'-מוּניס. שלושת היישובים הללו התפרנסו, למעשה, מגידולה של תל-אביב ונכללו בתחום שיפוטה המוניציפלי. בעקבות חילופי אש בין ערביי ג'מוּסין, סומייל ושיח'-מוּניס (עיקר תקיפותיהם כוונו לשדה התעופה שדה-דֹב), התנהל משא ומתן בין המוכתרים של כפרים אלה לנציגי 'ההגנה' בדבר התפנות הערבים מכפריהם תמורת תשלום פיצוי כספי. לאחר בריחת המוכתרים התפנו התושבים בסוף מארס 1948 כליל מהכפרים ג'מוּסין, סומייל, שיח'-מוּניס, באמצע מארס 1948 הפעיל ארגון הלח"י לחץ לגירוש תושבי שיח'-מוּניס. עם נטישת ערביי שיח'-מוּניס השתלטו כוחות 'ההגנה' ב-30 במארס על הכפר, ומִפקדת ארגון הלח"י התמקמה במקום.

כיבוש מנשייה בידי האצ"ל (25–28 באפריל)

בתחילת פברואר מנו הכוחות הלוחמים ביפו 540 חמושים בשבע מִפקדות צבאיות שונות לכוחות הלא-סדירים. המיליציות המזוינות השתלטו על הרחוב וחסן סַלמֶה נכשל בניסיונו לאחדם ולאכוף את מרותו. במארס מנה חיל המצב הערבי ביפו 1,500 לוחמים, לאחר תגבור הכוחות בשלוש פלוגות נוספות – סורית, עיראקית ובוסנית (מהלוחמים בדיוויזיה המוסלמית באֵס-אֵס שברחו לסוריה). עד מִתקפת האצ"ל על שכונת מנשייה בפסח תש"ח ברחו מיפו כ-32 אלף תושבים.

הפיקוד העליון של 'ההגנה' תכנן להכניע את יפו באמצעות כיתורה, מבלי לעורר את השלטונות הבריטיים לתגובה צבאית קשה בתמיכת הקהילה הבין-לאומית – נוכח הפרת תוכנית החלוקה. מפקדי 'ההגנה' ניסו להניא את האצ"ל מתוכניתו לתקוף את יפו כדי למנוע התפתחות מסוכנת בחזית הקריטית בתל-אביב, שעה שמרבית הכוחות רוכזו לכיבוש המרחב הכפרי מחוץ לתל-אביב. מפקדי האצ"ל סירבו לתאם את מהלכי המערכה בטיעון שהפעולה נועדה למנוע מהבריטים להשתמש בנמל יפו, לאחר התפנותם המתוכננת, להנחתת צבאות ערביים סדירים. תוכנית האצ"ל התבססה על שני שלבים – כיבוש שכונת מַנשייֶה ואחר כך כיבוש יפו כולה. למבצע גויסו שבע פלוגות שמנו 840 לוחמים חמושים (70% מהסד"כּ הלוחם של האצ"ל) בפיקוד קצין המבצעים של האִרגון עמיחי פּאגלין. בבוקר שבת, 25 באפריל, החלה מִתקפת האצ"ל על מנשייה שנתקלה באש עזה מהעמדות הערביות וממשוריינים בריטיים. [הבריטים ייחסו חשיבות איסטרטגית משנית לנמל יפו כציר התפנוּת אלטרנטיבי לכוחותיהם, ולכן פעלו בקשיחוּת תקיפה נגד כל איוּם אפשרי על צירי תנועת כוחותיהם

בחזית הלחימה במַנשייֶה הוצבו 300 לוחמים ערבים מתוגברים במשוריינים בריטיים, ומולם ניסו 200 לוחמי האצ"ל לתקוף בהבקעה חזיתית. האצ"ל, שהיה אמוּן על לוחמה זעירה, היה משולל ניסיון קרבי במסגרות צבאיות גדולות. נוכח העמידה התקיפה של ערביי מנשייה שובשה תוכנית המבצע מהיסוד. כעבור שלושה ימים, בבוקר 28 באפריל, הצליחו כוחות האצ"ל להגיע לחוף הים וניתקו את שכונת מנשייה מיפו. לחימת האצ"ל הצטיינה בנחישוּת, דבֵיקוּת במטרה וחירוף הנפש. האצ"ל כבש את מַנשייֶה אולם השלב השני בתוכנית המבצע לכיבוש יפו – בוטל. בכיבוש מַנשייֶה נפלו 42 לוחמי האצ"ל (מהם 18 מאש הבריטים) ו-77 נפצעו. במהלך הלחימה במַנשייֶה ירו כוחות האצ"ל פצצות מרגמות רבות על יפו שהסבו אבֵדות כבדות לאוכלוסייה האזרחית ולהתגברות הבריחה ההמונית. נוכח התגובה הבריטית הנוּקשה (רביעיית ספיטפיירים בריטיים תקפה בית חרושת יהודי בגבול בת-ים) והאולטימטוּם הבריטי לסלק את לוחמי האצ"ל מהחזית, החליפו כוחות 'ההגנה' את אנשי האצ"ל בעמדות במנשייה.

מבצע 'חמץ' (28–30 באפריל)

מבצע 'חמץ' נועד לכבוש את המרחב הערבי בין תל-אביב לרמלה במסגרת תוכנית ד' של 'ההגנה' ליצירת רצף טריטוריאלי בין גושי ההתיישבות היהודית. לאחר התערבות הכוחות הבריטיים נגד כוחות 'ההגנה' בקרבות במבצע 'יבוסי' בשיח'-ג'ראח וברדאר בירושלים (כדי לבודד את ציר ההתפנות של כוחותיהם מירושלים לחיפה), שאף מטכ"ל 'ההגנה' להימנע מעימות חזיתי ביפו שיגרור התערבות כוחות בריטיים מיפו. בעקבות מִתקפת האצ"ל על שכונת מַנשייֶה והסתבכות כוחות האִרגון במבצע, נאלץ הפיקוד העליון לשנות את תוכנית מבצע 'חמץ' ולהתאימה לנסיבות החדשות. כלומר, במקום הכוונה המקורית להימנע מכיבוש יפו והסתפקות בכיתורה בִּלבד, הוגדרה מטרת המבצע ל"הביא את יפו לכניעה".

ב-28 באפריל 1948 נפתח מבצע 'חמץ' (שמו נגזר מתחולתו בימי חול המועד פסח תש"ח) בשלושה מאמצים עוצבתיים. במבצע השתתפו שלוש חטיבות 'ההגנה' – גבעתי, קרייתי ואלכסנדרוני; ובמהלך שלושת ימיו נכבשו הבסיס הבריטי המפונה תל-השומר, הכפרים סַלַמֶה, חירייה, סַקִיֶּה, כפר-ענא, סאפריה, בית-דג'ן, יאזוּר, אבּוּ-כּבּיר ושכונת גַ'בַּלִיָה ביפו. כמו כן נחסמו הכבישים יפו–רמלה ויפו–לוד. ב-29 באפריל נכנסו חיילי חטיבת אלכסנדרוני לכפר סלָמֶה הריק, לאחר שאחרוני תושביו ברחו מהמקום. ב-30 באפריל הושלם מבצע 'חמץ' והמטה העוצבתי פורק.

עם כיתור יפו הוטלה משימת השלמת כיבוש העיר (מבצע 'דרור') על חטיבת קרייתי. בשבועיים בין 1–13 במאי פסקה הלחימה ביפו למעט הפרות סדר ותקריות ירי ספורדיות. הצבא הבריטי נטל את האחריות לקיום הפסקת האש בקו החזית החדש. יפו הערבית נקלעה לאנדרלמוסיה שִלטונית ולבריחה המונית. ב-4 במאי ברח ראש העיר, ד"ר יוסוף הייכּל, מיפו תוך שהוא נוטל עִמו את כספי העירייה בסך 9,000 לא"י שנותרו בקופת הגִזבּרוּת. בראש ועדת חירום עירוני הועמד הסוחר אחמד אבּוּ-לאבּן. נוכח הידוק המצור על יפו ותקיפות 'ההגנה' פתחו ערביי העיר השחוקים והמותשים במנוסה רבתי דרך ציר התנועה היבשתי ללוד ורמלה בחיפוי המשוריינים הבריטיים ובאמצעות סירות מהנמל. המשא ומתן החשאי על כניעת יפו התנהל בדירה בבית ברחוב אחד העם 13, שבה שכנה מִפקדת מחוז תל-אביב ב'הגנה'. טקס החתימה על כתב הכניעה של ערביי יפו התקיים ב-13 במאי בדירתו הפרטית של סעדיה קירשנבוים בשׂדרות ח"ן 1 בתל-אביב. מיכאל בן-גל, מפקד חטיבת קרייתי, קיבל את כתב הכניעה של 'ועד החירום של ערביי יפו' בראשות אבּוּ-לאבּן. מ-73,000 תושבי יפו בינואר 1948, נשארו בה בעת הכניעה 3,665 ערבים במִתחם מעצר מגודר בשכונת עג'מי (2,047 מוסלמים ו-1,618 נוצרים). ביוני 1948 הוכפפה השליטה על יפו ועל המרחב הכפרי בגוש דן לפיקודה של חטיבת קרייתי.

בחמשת החודשים שבהם ניטשה המלחמה עם ערביי יפו והכפרים (דצמבר 1947 עד אפריל 1948), נפגעו בתל-אביב 1,027 יהודים, מהם 171 הרוגים. בתקופה זו בוצעו כ-60 התקפות יזומות על יפו (52 של 'ההגנה', ארבע של הלח"י, שלוש של האצ"ל והתקפה אחת משותפת ל'הגנה' ולאצ"ל). ביום ה' באייר תש"ח הכריז דוד בן-גוריון על עצמאות מדינת ישראל במוזאון תל־אביב.

התקיפות האוויריות על תל-אביב

בשחר יומה הראשון של המדינה העצמאית, ב-15 במאי 1948, צללה רביעיית ספיטפיירים מצריים על שדה-דֹב וגרמה להרג חמישה חיילים ולפגיעה ב-11 מטוסים קלים (כחצי מהסד"כּ האווירי דאז). במהלך אותה השבת בוצעו ארבע תקיפות אוויריות נוספות על תל-אביב. למחרת שוב תקפו מטוסי חיל האוויר המצרי את המִתקנים בגני התערוכה (בשפך הירקון), נמל תל-אביב ו'מחנה יונה', והרגו 5 אנשים.

ב-18 במאי הסתערו זוגות של מטוסי ספיטפיירים מצריים בחמישה יעפי יירוט על תל-אביב מהם נהרגו 47 אנשים (42 הרוגים וכ-100 פצועים נפגעו בהפצצת התחנה המרכזית וסביבתה). בקיץ 1948 עשו המטוסים המצריים בשמי המדינה כבשלהם. תל-אביב הופצצה בתדירות הולכת וגוברת על-ידי מטוסי דקוטה מצריים שהותאמו להפצצה. האזעקות הרבות הפכו לשִגרת יומם של תושבי תל-אביב.

גלי ההפצצות המצריות גרמו לפגיעה חמורה בתִפקוּד השִגרתי בחיי היום-יום ולדמורליזציה ניכרת בקרב האוכלוסייה האזרחית. דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, ניהל מערכה נחרצת להמשכת אורח החיים הסדיר במדינה גם במהלך התקיפות האוויריות. ב-23 במאי דרש בן-גוריון בישיבת הממשלה להמשיך בשִגרת הפעילות גם בנסיבות החמורות של הפצצות אוויריות, דוגמת התנהגות האוכלוסייה הבריטית בתקופת הבליץ של גרמניה הנאצית. המנהיגות הבוטחת שהקרין בשתי התקיפות האוויריות על לִשכתו ברמת-גן, שבוע לאחר מכן (1 ו-3 ביוני), שימשה דוגמה אישית, הלכה למעשה, בפני הצמרת השִלטונית ואזרחי המדינה. ביומנו הוא כתב: "באחת עשרה [בבוקר] ישיבת הממשלה במשרדי [ברמת-גן]. באותה השעה הפצצה אדירה – כִּמעט על גג המשרד. גם פצצות גם יריות מתוך האווירון. כנראה שיש להם ריגול – כי ברור שהתכוונו למשרדי הביטחון והמטה". כעבור שעות ספורות הפיל לראשונה מרדכי (מודי) אלון, מפקד טייסת 1, שני מטוסי דקוטה בקרב אוויר מעל יפו ורחובות. למחרת, ב-4 ביוני, הפליגה שייטת מצרית כשבמרכזה ספינת הדגל של הצי המצרי 'אמירה פאוזייה' לתקיפת תל-אביב. השייטת נבלמה בגבורה עילאית של טייסי טייסת 1 ואוניית חיל הים 'אילת'. בתקיפה נפל מטוסם של דוד שפרינצק ומתי סוקניק למצולות.

פרשת אלטלנה

פרשת אלטלנה הייתה אירוע טרגי ומכונן בתולדות מדינת ישראל. עם הקמת המדינה החליטה הממשלה על פירוק המחתרות והקמת צה"ל. ב-1 ביוני 1948, שבועיים לאחר הכרזת העצמאות, נחתם הסכם לשילוב חיילי האצ"ל בצה"ל והתחייבות להימנע מפעולות רכש עצמאיות. קבוצה אופוזיציונית בתוך האצ"ל שהתנגדה לשילוב האצ"ל בצה"ל קראה תיגר על מנהיגותו של מנחם בגין, ושילחה אוניית משא גדולה מצרפת כשעל סיפונה 930 עולים, חלקם ניצולי שואה, ומִטען נשק עצום (כ-5,000 רובים, 450 מקלעים, 5 זחל"מים, אלפי פצצות מטוסים ומיליוני כדורים) שנרכש בהסכם חשאי מממשלת צרפת – הסכם שנעשה ללא ידיעת בן-גוריון ובגין. ממשלת צרפת רצתה לפגוע בבריטניה באמצעות הפרת האמברגו ו'בחישה' בלחימה בירושלים, וממשלת ישראל לא ידעה על עסקת הרכש הענקית.

עם כניסת ההפוגה הראשונה לתוקפה ב-11 ביוני, לאחר חודש של קרבות עקובים מדם להדיפת צבאות ערב הפולשים, הפליגה אלטלנה בהיחבא מצרפת. רק כעבור ארבעה ימים, ב-15 ביוני, בהיותה בלב ים בגין שמע לראשונה על הפלגתה משידורי ה-BBC הבריטיים. בגין נקלע בין הפטיש (יריביו בתנועה הרוויזיוניסטית) לסדן (ממשלת ישראל) וניסה לעכב את הגעתה, אך נכשל בגלל "בעיות בקשר" (אנשי אלטלנה 'סיננו' אותו). ב-15 ביוני מסר בגין לממשלה על הפלגת הספינה לחופי הארץ בניגוד להוראתו.

עם הגעת האונייה ארצה ב-20 ביוני הורתה לה הממשלה לעגון בחוף כפר-ויתקין. בשם עקרון אחדות הפיקוד על צה"ל דרש בן-גוריון שכל הנשק יימסר לנציגי צה"ל. תחילה דרש בגין כי הנשק יימסר ליחידות האצ"ל בצה"ל, ובגמר המגעים עמד בגין על תביעתו כי חמישית מהנשק יימסר לכוח האצ"ל העצמאי בירושלים.

בישיבת הממשלה סירב בן-גוריון לקבל התכתיב שמשמעו פיצול הפיקוד על צה"ל, והורה לצה"ל לכתר את חוף כפר-ויתקין. החלה עריקה של חיילים מגדוד האצ"ל בבית-ליד אל חבריהם בחוף כפר-ויתקין. לאנשי האצ"ל בחוף הוצב אולטימטום למסור את כל הנשק לצה"ל. אך הם סירבו להישמע להוראת הממשלה. עם פריצת משאיות הנשק התלקחו חילופי אש עם גדוד הקומנדו בפיקוד משה דיין, שבהם נהרגו שני חיילי צה"ל ושישה אנשי אצ"ל. הספינה יצאה בהפלגה לילית לתל-אביב, כשבגין על סיפונה.

עם שחר 22 ביוני השתררה אנרכיה בחוף תל-אביב כשאנשי האצ"ל רצו לכבוש חוף להנחתת האונייה. אנשי האצ"ל תקפו את כוחות הביטחון ללא שליטה של מפקדים מהאצ"ל על אנשיהם בשטח. אנשי האצ"ל כבשו את המתקנים והמפקדות של חטיבת קרייתי ברצועת החוף, ובהשתוללות פתחו בירי על מטה הפלמ"ח במלון ריץ על חוף הים. מהירי נהרג פסח וולודינגר, לוחם מהפלמ"ח שנפצע בקרבות בירושלים. יצחק רבין, קצין המבצעים במטה הפלמ"ח, הורה להדוף את היורים בהשלכת רימונים, והללו אכן נסוגו.

ביחידות של חטיבת גבעתי שבהן שירתו חיילים מהאצ"ל בחזית מול הצבא המצרי החלה עריקת חיילים על נשקם, ובצומת צריפין החלו חילופי האש בין חיילי צה"ל לחיילי צה"ל מהאצ"ל.

כרוז של מפקדים באצ"ל שהופץ בחוף הים קרא לחיילי האצ"ל לערוק מהצבא: "מתבטלת ההוראה שניתנה לחיילי-האצ"ל להתגייס לצבא-המדינה ולהישבע שבועת-אמונים לממשלה-הזמנית". יגאל ידין, ממלא מקום הרמטכ"ל, הורה ליגאל אלון, מפקד חזית הדרום, לכבוש את תל-אביב באמצעות כוחות הפלמ"ח.

בן-גוריון הורה לחיל האוויר לבלום את התקדמות האונייה באמצעות ירי אזהרה, אך טייסי חיל האוויר המתנדבים מחו"ל סירבו לתקוף את הספינה. עם הגעת הספינה לחוף פרישמן היא עלתה על שׂרטון ונתקעה במקומה. אנשי האצ"ל סירבו להסגיר את עצמם, ובן-גוריון הורה ליגאל ידין לתקוף את האונייה בירי אזהרה. בשעה 16:00 נורו על אלטלנה ארבעה פגזים מסוללת תותחים שהוצבה במחנה יונה (כיום גן העצמאות). מההפגזה התלקחה הספינה, חלק מאנשיה נהרגו ונפצעו, החלה התפוצצות של הנשק, ועל חלק מהנמלטים השוחים מהספינה הבוערת נורתה אש מהחוף.

בחילופי האש בתל-אביב נהרגו חייל צה"ל ועשרה אנשי אצ"ל.

בתל-אביב הוכרז עוצר לילה (היה חשש מפיצוץ התחמושת בספינה), ובגין, שהיה מאחרוני הקופצים מאלטלנה, נמלט מנציגי החוק ושידר מדירת מסתור ברחוב טשרניחובסקי (ליד גן מאיר) את "נאום הבכי" המחתרתי שבו פקד על אנשיו תוך פרצי בכי לא להרים יד, ומנע בכך מלחמת אחים.

בפרשת אלטלנה נהרגו שלושה חיילי צה"ל ו-16 אנשי האצ"ל, ועשרות נפצעו. בעקבותיה פירקה הממשלה את האצ"ל, כ-200 מפעילי הארגון נעצרו, וחיילי האצ"ל שולבו ביחידות צה"ל תחת מרותה השלטונית של ממשלת ישראל.

התחדשות הלחימה בקיץ תש"ח

בתום ההפוגה הראשונה התחדשו התקיפות האוויריות המצריות על תל-אביב. ב-9 ביולי הופצצה פנימיית 'משק הפועלות', שבה התחנכו יתומי השואה. בהפצצה נהרגו שני ילדים ועשרה ילדים נפצעו. בים תל-אביב הותקפה אוניית חיל הים 'אילת' ובתקיפה נהרג מקלען הספינה. ב-11 ביולי הותקפה העיר בשלושה יעפים מצריים שגרמו להרג חמישה אזרחים ולפציעת 40–50 תושבים. בגיחת המטוסים המצריים השנייה ב-13 ביולי הופצצו מקומות שונים בתל-אביב. בתקיפה קטלנית זו נהרגו 17 תושבים ו-39 נפצעו, בהם ילדים ובני נוער.

ב-15 ביולי, לקראת סיום קרבות עשרת הימים, הפציץ חיל האוויר הישראלי לראשונה את הבירה המצרית קאהיר ואת הערים עזה ורפיח. כ-30 אזרחים מצריים נהרגו בהפצצת קאהיר, שנועדה לפגוע בארמון המלוכה. בתגובה לכך תקפו למחרת מטוסי חיל האוויר המצרי במשך כל היום והלילה יעדים רבים בעיר, בעיקר ריכוזי אוכלוסייה אזרחית. בתקיפות ב-16 ביולי נהרגו ארבעה אזרחים ונגרם נזק רב לבתי התושבים ולרכושם. בשבת, 17 ביולי, בוצעה סִדרת תקיפות מצריות במטוסי הפצצה מסוג דקוטה על רחובות תל-אביב שבהן נהרגו 10 תושבים ו-13 אנשים נפצעו. עם החלת ההפוגה השנייה ב-19 ביולי הופסקו התקיפות האווירות על תל-אביב.

בהפצצות חיל האוויר המצרי על תל-אביב בקיץ תש"ח נהרגו 97 יהודים. בתום ההפוגה השנייה באוקטובר 1948 הסתיימו התקיפות על תל-אביב כאשר ידו של חיל האוויר הישראלי הייתה על העליונה. רק בהשמדת חילות האוויר הערביים במלחמת ששת הימים מחק חיל האוויר הישראלי את הטראוּמה של הגנת שמי המדינה ממלחמת העצמאוּת (במלחמת סיני הגנו צרפת ובריטניה על המרחב האווירי של מדינת ישראל).

הנצחה

נראה כי תרומתה של תל-אביב למאמץ המלחמתי לא זכתה למקום הראוי לה, אולי מפני שלעיר עצמה לא נשקפה סכנת קיום ממשית לעומת ירושלים ויישובים אחרים. מתוך 12 החטיבות הקרביות של צה"ל שהוקמו במהלך מלחמת העצמאות שתי חטיבות (גבעתי וקרייתי) היו כמעט על טהרת מגויסי תל-אביב (בגבעתי שירתו גם בני חולון, בת-ים, ראשון-לציון ורחובות), ובשלוש חטיבות הפלמ"ח גדול ורב היה מספרם של בני העיר. בחטיבה 7, בחטיבה 8 (המשוריינת) ובחילות הצבא בלט הייצוג התל-אביבי, לרבות לוחמי האצ"ל והלח"י שהתגייסו לצה"ל. שיעור התל-אביבים בקרב המגויסים ליחידות הלוחמות עלה על חלקם היחסי באוכלוסייה. רק בקיבוצים ובמושבים של ההתיישבות העובדת עלה מספר המתגייסים הקרביים על זה של בני תל-אביב ובנותיה. בזכות הקיבוצניקים והתל-אביבים הוכרעה המערכה העקובה מדם שניהלה חטיבת פלמ"ח-הראל, בפיקודם של יצחק רבין מתל-אביב ויוסף טבנקין מעין-חרוד, להבקעת המצור על ירושלים.

לקראת הקמת 'גן הבנים' ו'גן חללי הטרור' בפארק הירקון בעשור החולף נבדקו מחדש רשומות הנופלים מתל-אביב. לפי הפרסומים המעודכנים של מערכת הביטחון והביטוח הלאומי נפלו במלחמת העצמאות 4,537 חיילים (כולל לוחמי המחתרות) ונהרגו 922 אזרחים מכלל היישוב העברי. מתוכם נהרגו 1,761 לוחמים ומגויסים בשירות צבאי תושבי תל-אביב ו-230 אזרחים מתל-אביב. כלומר, 38% מהנופלים המגויסים ו-25% מהחללים האזרחיים היו מתל-אביב. יודגש, כי רשומות הנפגעים לוקות אף הן בהבדלים ביניהן, הנובעים משיטת ההגדרה ומסיבות שהזמן גרמן (לדוגמה, רק לאחר הקמת ממשלת הליכוד הוכרו הרוגי האצ"ל מפרשת אלטלנה כחללי מערכת הביטחון).

עד מלחמת הקוממיות הייתה התקפת לוחמי 'ההגנה' ב'ליל המשטרות' על המחנה הבריטי בשׂרונה (22 בפברואר 1946) סמל המערכה לעצמאות בתל-אביב. כאשר 50 אלף מתושבי העיר צעדו אחר ארבע אלונקות הנופלים מבית-הכנסת הגדול ברחוב אלנבי עד לבית העלמין בנחלת-יצחק בגשם שוטף ובדומייה מוחלטת, הפך מסע ההלוויה להפגנת הזדהות ענקית של הורי הלוחמים עם דרך המאבק המזוין. הציבור התל-אביבי הצביע ברגליו והכריז באלם קול את קריאת ה"הנני שלחני" היהודית לדורותיה.

עם פלישת צבאות ערב ב-15 במאי הפכה תל-אביב ליעד איסטרטגי. מוקדי האיום העירוניים הועתקו לחזית יפו היבשתית, למרחב האווירי ולזירה הימית. הדעת נותנת שכניעת יפו, העיר הערבית הגדולה ביותר בארץ ישראל בתש"ח, הייתה אמורה להפוך לאירוע מכונן בתולדות תל-אביב ומדינת ישראל; אך לא כך היו פני הדברים. בהתקפת האצ"ל על מנשִייֶה שלא תואמה עם הפיקוד העליון של 'ההגנה' הוקז דמם של לוחמים רבים. הביקורת על דרך ניהול הקרב ועל תוצאותיו, הועתקה במרוצת הימים למגרש הפוליטי והפכה לסלע מחלוקת מפלג. טקס החתימה על כתב הכניעה של יפו נערך בניצוחם של מפקדי חטיבת קרייתי ב'הגנה' ללא שיתוף מפקדי האצ"ל. פרשת אלטלנה הטרגית הרעילה כעבור כחודשיים את מסכת היחסים הפנימית. נראה כי בשעה ההֵרואית בקיץ תש"ח לא הצליחה העיר העברית הראשונה להתעלות למדרגת המעמד ההיסטורי ולהשיג התלכדות פנימית של הכוחות הפנימיים. העימות מבית שזה מקרוב התלקח העיב על זכר קורבנם של הנופלים בחזית ובעורף. הדיפת שייטת הצי המצרי מול חופי תל-אביב ציינה את השגת ההכרעה בזירה הימית. בשלהי קיץ תש"ח השיג, כאמור, חיל האוויר הישראלי שליטה בשמי המדינה. אנדרטת השחף שבור הכנף בגן העצמאות (האדריכל אבא אלחנני והפסל בנימין תמוז) מנציחה את ההכרעה הזו אולם היא לא הפכה לאתר זיכרון מרכזי. גן העצמאות שעל שפת הים יוּעד להיות גולת הכותרת במפעל הנצחת הנופלים בתל-אביב. לאחר המלחמה החליטה עיריית תל-אביב לנטוע את הגן על שטחו של מחנה יונה הצבאי. בחג העצמאות תש"י (1950) נערך טקס התחלת הנטיעה של הגן, וכעבור שנתיים וחצי הוא נחנך.