באחד מימי הקיץ בשלהי שנות החמישים עשיתי את דרכי לחנות הצילום של "בוזיק" – הוא ברוך לוין – הממוקמת בתל-אביב בפינת הרחובות אחוזת בית ומונטיפיורי מספר 14, לא הרחק מהגימנסיה הרצליה דאז. "בוזיק" הוא צלם הש"י (שירות הידיעות ב"הגנה") לשעבר, שימש למרבית לקוחותיו – גם לאלה מ"אז", אך בעיקר ל"חולי המצלמה" שבינינו – כמרפא ומעניק מזור. ואני צלם חובב, אחד מאותם רבים, נושא עמי את מצלמתי, שסרט שקופיות צבעוני "תקוע" בלועה, ללא כל יכולת להפעילה. מוסר אני את המצלמה ל"בוזיק" לטיפולו המסור, וכעבור דקות מספר הוא פותר את הבעיה בידיו האמונות. אני יוצא החוצה לנסותה, מתקרב לבניין הגימנסיה הסמוך (אובייקט מרשים לצילום) וכאן אני עד לרגע היסטורי של תחילת הרס ההיסטוריה של עירנו תל-אביב.
על גג הבניין של הגימנסיה העברית הראשונה בעולם, בעיר העברית הראשונה בעולם, במרומי הבניין, לצד תאומי מגדליה שבחזית, ניצבים פועלים המניפים פטישי-ענק וחובטים בכוח במגדלים: גושי אבן גדולים צונחים ארצה. אני מכוון את המצלמה, לוחץ פעם ופעמיים ושלוש ומנציח באותו שבריר של שנייה את עריפת ראשה של הגימנסיה, שגושי האבן של מגדליה מתעופפים באוויר. הייתה זו מתנת יום-ההולדת של פרנסי העיר לעירם בדיוק בשנה בה מלאו לה חמישים. אם כך ייעשה לגימנסיה, מי יודע מה יישאר לנו מ"תל-אביב הקטנה" שלנו. באותו רגע גמלה בלבי ההחלטה להנציח את עברה של העיר כל עוד לא מאוחר מדי.
19 בדצמבר 2016