תחנת הרכבת יפו  מאת מערכת האנציקלופדיה העירונית

מתחם התחנה התיירותי הוא חלק ממה שהיתה פעם תחנת המוצא של הרכבת הראשונה בארץ (ומתחם משפחת וילנד). בתאריך 26 בספטמבר 1892 יצאה מכאן הרכבת הראשונה לירושלים. הנסיעה ארכה כשש שעות, בעיתון הצבי (1907) נכתב שמהירות הרכבת 25 ק"מ לשעה, רק מעט מעל למהירותה של כרכרה (אבל הרבה יותר נוח). בזמנו זה נחשב שיא הקידמה הטכנולוגית. רוחב המסילה היה 100 ס"מ (צר יותר מהמקובל כיום) והרכבת פעלה על בערת עץ ודוד קיטור. לשם כך, פרט לתחנות הנוסעים, היו לאורך המסילה תחנות לצינון ומילוי מים בדוד הקיטור וחידוש מלאי העץ להסקה. עוד לפני כן חשבו יזמים שונים על הצורך ברכבת בקו יפו-ירושלים. בשנת 1838 משה מונטיפיורי בדק את הרעיון אך מצא שהוא כדאי יותר לצליינים הנוצרים מאשר ליהודים העולים לארץ הקודש וזנח אותו. 

מי שעשה צעד קדימה בהקמת הרכבת היו הבנקאי השוויצרי יוהנס פרוטיגר ופעיל הציבור מירושלים יוסף נבון אשר בשנת 1888 הצליחו לקבל מהשלטון העות'מאני זיכיון ל-71 שנה להקמה והפעלה של קו הרכבת יפו-ירושלים. פרוטיגר ונבון נקלעו לקשיים כלכליים ובשנת 1890 מכר יוסף נבון את הזיכיון לחברה צרפתית, Societe du Chemin de Fer de Jaffa a Jerusalem. המהנדס הלבנוני ג'ורג' פרנג'יה תכנן תוואי מסילה שאורכו היה 87 ק"מ. תוואי המסילה החל ביפו, סמוך לגבולה הדרומי של נווה צדק, עבר דרך רמלה, המשיך בנחל שורק ונחל רפאים והגיע לירושלים מדרום. בזמן הקמת קו הרכבת נסללה גם מסילה זמנית מנמל יפו לתחנה על מנת להעביר את הקטרים והקרונות שהגיעו באוניה.

התחנה שהוקמה ביפו היתה גדולה ובנוסף למסוף הנוסעים היו בה משרדי חברת הרכבת ומתקנים לטיפול והפעלת רכבת הקיטור. במהלך מלחמת העולם הראשונה הושבת קו הרכבת אך לאחריה בתקופת המנדט שופץ וחודשו הנסיעות בקו יפו-ירושלים. ב-1922 נרכש הקו על ידי חברת הרכבת המנדטורית והופעל על ידה עד לראשית מלחמת העצמאות.