בית חרושת לקרח הכרמל מאת דני רכט
דרך סלולה יצאה משוק היהודים בנווה שלום לכיוון צפון-מזרח. הערבים כינו אותה דרך סומייל, מאחר והובילה אל הכפר סומייל (אל מסעודיה). היהודים קראו לה רחוב הכרמל כשהם רואים לנגד עיניהם את הרי הכרמל. חלק מהדרך, שוק הכרמל כיום, עדיין מחזיק בשם זה. חלקה השני הפך ב-1935 לרחוב המלך ג'ורג' החמישי לכבודו של המונארך הבריטי. עוד קודם, נתנה הדרך את שמה למספר מיזמים שהוקמו לצידה: משק הפועלות ברחוב הכרמל, ביח"ר הכרמל למרצפות של האדון גרבוב, שוק בצלאל-הכרמל (השם קוצר במהלך השנים לשוק בצלאל), שכונת כרמליה ועוד. מיזם נוסף בשם זה לצד הדרך היה בית חרושת הכרמל לייצור קרח של מנחם יוסף (מקס) רדום ובניו, יוצאי העיירה גראייבו (Grajewo) בפולין.
באמצע שנות העשרים של המאה הקודמת התגורר רדום בסביבת המושבה האמריקאית-גרמנית והפעיל שם בית חרושת קטן ליצור קרח. בשנת 1928 נודע כי רדום רכש את אחד ממגרשי פרדס זיסו וכי בכוונתו להקים במקום מחסני קירור ובית חרושת הכרמל לייצור קרח. מיד קמה צעקה ועל העצומה נגד מתן רשיון למיזם זה חתמו שורה ארוכה של בעלי בתים בסביבה. בינהם בוני הבתים חנוך כספי ויהודה סטמפלר וכן משפחות ארבר וגרבוב, בעלי בתי חרושת לחומרי בנייה. בעצומה טענו בעלי הבתים כי הרעש, הרטיבות וזיהום האוויר כתוצאה מהפעלת בית חרושת לייצור קרח בכתובת זו (רחוב המלך ג'ורג' 24 כיום) יביאו לירידת שכר הדירה ולירידת ערך הבתים שלהם.
העיריה שמאוד היתה מעוניינת בהקמת בית החרושת, לא רק שלא עצרה את המיזם, אלא העניקה בדצמבר 1928 למר רדום פטור ממס על הרשיון למשך שלוש שנים, עד "שיסדר מקררים מודרנים", ואף התנתה את ההסכם "אם כבודו יגש לבניין במשך חודש ימים". בתשובה לחותמי העצומה ענה ישראל רוקח מ"מ ראש העיריה : "מבעלי בית החרושת נדרוש לאחוז בכל האמצעים בכדי לא לגרום כל נזק לשכנים". מי שטיפל בהקמת בית החרושת היה המשרד הטכני של האחים ליבונטין.
בהסכמת העיריה, קדח רדום במגרשו באר מים שסיפקה את צרכי תעשיית הקרח והקרור שלו. בראשון לחודש מרץ 1929 ניתן הרשיון והחלה הבניה. בית החרושת והמגרש עליו נבנה היו שייכים בחלקים שווים למקס רדום ולדודו ברנדט רדום, אזרח ארה"ב שהגיע לארץ כתייר במרץ 1929 ודרש מהמשלה לקבל מעמד של קבע בארץ "להרשותני להשאר בארץ על סמך הרכוש שאני משקיע בה".
הביקוש הרב לקרח הביא את רדום כעבור שנתיים לפנות לעיריה בבקשה להגדיל את הבניין ואת יכולת היצור. את ההרחבה תכנן המהנדס דוד טוביה אולם תכנית זו לא אושרה. במרץ 1930 דיווח עיתון דבר לקוראיו כי ביח"ר הכרמל של האדון רדום מייצר בתופקה של שבע טון ביום. הרבה יותר מתפוקת ביח"ר התוסס של ה"ה פולר (3 טון ביום) בפרדסי אבו כביר, אך הרבה פחות משמעותית מביח"ר מעדן של ה"ה אפלבוים שלוש וסימקין (20 טון ביום) בשכונת מרכז מסחרי.
בנימין ליפשיץ שגדל בסביבה מעיד כי "היינו כילדים עומדים ורואים איך בלוקים שלמים של קרח שנודף מהם ריח חריף של אמוניה, מחליקים על תעלות עץ מצופות פח לאיזור הנמוך שם היו מועמסות על עגלות עם סוס שהיו כמו ארגז גדול מצופה פח עם דלת אחורית. והדוקרן של המוכר חותך לגודל הרצוי ועושה שימוש בבד של שקים לשנע את הקרח".
העבודה בביח"ר הכרמל ליצור קרח ואולמי הקירור נפסקה בשנות החמישים. במקום המבנה שנהרס נבנה באמצע שנות השישים בניין חדש ובו ארבע קומות מגורים מעל קומת רחוב מסחרית.
