שכונת מונטיפיורי  מאת מערכת האנציקלופדיה העירונית

ראשיתה של השכונה בקרקע בשטח של 103 דונאם שנרכש הרב יהודה הלוי מדוברובניק (רגוסה) ושותפיו אברהם פנסו ויחיאל ברדה. על אדמת זאת שהיתה תחומה בין דרך שכם ההיסטורית לערוץ נחל המוסררה נטעו השותפים פרדס שנמכר בשנת 1855 לסיר משה מונטיפיורי. הפרדס היהודי ההיסטורי עבר מידיו של ר' ישראל שמחון לחברת 'אליאנס' וממנה לחברת 'המזרחי הצעיר' שתכננה להקים במקום את שכונת גנניה עבור חבריה (1924). הקרקע חולקה למגרשים ובשטח נקבעו שמונה רחובות, הכוללים מוסדות תפילה וציבור, ובתי מלאכה ותעשייה. רחובה הראשי, שדרות יהודית, נקרא בהמשך על שם אשת מונטיפיורי.

כבר מראשית הקמתה סבלו התושבים ממחסור במים כיוון שהבאר הישנה ומערכת ההשקיה המיושנת משרידי הפרדס לא פעלו היטב, כך שנאלצו להביאם מהמושבה הגרמנית שרונה, בה נתקלו ביחס עויין מהשומרים הערבים. מגדל המים בשכונת מונטיפיורי עם סמל מגן הדוד בתחתיתו (בתכנון המהנדס יעקב צוואנגר ושהפך ברבות השנים לסמל השכונה) הוקם רק בשנת 1935. תושבי השכונה ידעו ימים קשים של הצפות ושטפונות בלתי פוסקים עקב ההצפה העונתית של נחל המוסררה, תחלואה רבה ובימי המאורעות, שימשה כקיר מגן לתל אביב, כאשר בוצע ירי בלתי פוסק של ערבים מכיוון שרונה עקב יתרון הגובה של שרונה על פני השכונה.

בשלהי 1942 לאחר מאבק ארוך, הסתפחה השכונה לתל אביב. מאבק נוסף של תושבי השכונה התנהל במהלך שנות השישים, בה התכוונה העירייה להפוך את השכונה למרכז תעשייה ולהעביר ממנה את תושביה. נתן אקסלרוד, המשוררת אלישבע, ויעקב רימון הם בין אנשי הרוח שחיו ופעלו בשכונה.

.

.