בית הגימנסיה העברית "השלישי" מאת יוסי גולדברג

בתרס"ח עברה הגימנסיה מבית הגימנסיה העברית "השני" בשכונת אלמחטה (שכונת התחנה) לבניין מול המושבה האמריקאית-גרמנית, בבית בן שלוש קומות. שתי הקומות הראשונות שימשו את הגימנסיה והקומה העליונה שימשה למר אליהו ברלין, הפטרון של הגימנסיה שגם תרם לה כסף. ד"ר בוגרשוב תיאר את הנוער שגדל בגימנסיה: "לפנינו גדל וקם דור חדש, נערים ונערות אמיצי לב, בהירי עיניים, תאבי דעת וישרי לכת, מרגישים את קרקע המולדת תחת כפות רגליהם. אכן לטיפוס כזה התפללנו, והעתיד לפנינו מזהיר. מעולם לא האמנו, כי כל כך בנקל תמלאנה כל תקוותינו".

אל הבית הגיע שליחו של מוזר ד"ר משה גסטר כדי להכיר את טיבה של הגימנסיה. גסטר היה החכם של עדת הספרדים בלונדון, והגיע גם אל הקונגרס הציוני. הוא היה בין אלו שהבליטו את השורשים המסורתיים של התנועה הציונית. כשהגיע ליפו התארח בדירת ברלין, ונפגש עם מרדכי בן-הלל הכהן, יו"ר הוועד המפקח. הוא הודיעם כי נשלח לבחון האם הגימנסיה מחנכת את הדור הצעיר על טוהרת המסורת היהודית. ירדה הכבודה קומה אחת ונכנסה לחדרי הלימודים של הגימנסיה. גסטר התענג על הדיבור החי והרהוט של התלמידים. אך עד מהרה חיפש ומצא פגמים. הספר הראשון שלקח לידיו בשולחן התלמידים היה 'סיפורי המקרא' של ביאליק ורבניצקי. הוא זעק בהתרגשות: "להפוך את תורת משה השלמה לקטעי סיפורים? אוי לעיניים שכך רואות! צריך לקרוע על חילול הקודש, אם זה מכשיר לחינוך דור עברי בארץ האבות!". אז שם לב כי ילדים וילדות יושבים בצותא בלי הפרדה: "זה חילול המסורת, חילול המוסריות!" ועוד יושבים הילדים ללא כיסוי ראש, בכך ראה ניגוד למנהגים בישראל ולפסוק: "בחוקותיכם לא תלכו."

עלו שוב לקומה השלישית וניסו להתווכח עימו, אך הוא נשאר בשלו ואמר כי ייעץ לשולחו כי לפי דעתו אין לתמוך בבית-ספר המחלל את מוסר היהדות. הוא היה מוכן לנהוג לפי הגמרא: "אין עונשין אלא מזהירים". והציע להם להודיע בכתב כי "בחוקותיהם לא תלכו והתלמידים עם מוריהם לא יתהלכו גלויי ראש" ואז יחליט בעניין מוזר. המורים קיבלו זאת בקלות, אבל חברי הוועד המפקח של הגימנסיה נחרדו. מרדכי בן-הלל הכוהן, כתב למחותנו אחד העם בלונדון, וביקש עצתו. זה ענה בפשטות: "מוטב גמנסיה עם כובע מאשר בלי כובע ובלי גימנסיה!" התשובה התקבלה על דעתם, אבל המורים החליטו פה אחד: "אין זו שאלת הכובע אצלנו; אבל להודיע לתלמידנו: 'חברה, תחבשו כובעים, אחרת מוזר לא יתן כסף' לא נסכים ולא נאמר!". זו היתה התשובה גם למוזר.

מוזר נזדעק והפליג עם רעייתו והגיעו ליפו בניסן תרס"ח. למרבה הפלא הוא אמר למורים: "באנו אליכם לאמר לכם 'יישר כוחכם' על אשר לא הסכמתם לשנות את אורח החינוך הטבעי שלכם מפני הסכנה של הפסד הכסף; ואנחנו.. החלטנו להודיע לכם כי הסכום של 80 אלף פרנק שהוכרז עליו בקונגרס ה-8, איננו קובע ואנו מקבלים על עצמנו להקים את בניין הגמנסיה העברית "הרצליה" מהמסד עד הטפחות על חשבוננו אנו". הוא גם הבטיח לשאת בשכר הדירה של הגימנסיה במעונה השלישי ולבוא לטקס חנוכת המבנה החדש, וכן התנה זאת בקריאת המוסד על בשם 'הגימנסיה העברית הרצליה'.

מרדכי קריצ'בסקי תפס מכתב שכתב תלמיד לחברו בגולה ושמר אותו כל חייו. לא ברור ממתי. הכותב חכינאי מציין שבמכתב הבא יודיע על הכינויים שמכנים את המורים בין התלמידים לבין עצמם. כמו כן אודיע את החידושים הרבים שאנו התלמידים מחדשים פה בארץ התחייה, ואתם שם אינכם יודעים אותם, כן למשל: כלום יודעים אתם שם מה זה "מתמזמז"? – "אכלת חרבון"?... עזוב את הגמנסיה שלך ובוא הנה. אפשר שהמורים מלומדים יותרו מנומסים יותר, אפשר ואפשר. אבל בנוגע לידיעת השפה עברית בוודאי שהם צריכים ל"הסיק את התנור" אצל מורינו פה.

דני רכט מוסיף: במאמרו 'ציונים' מזכיר יוסף חיים ברנר את המקום: "...לפני עשר שנים ראיתיו בפעם הראשונה. שכבתי אז מוטל בקדחת בבית-החולים ביפו. ובאחד-הלילות הביאו שמה אדם זקן פצוע. שומר היה הזקן, שומר את דירת הגימנסיה העברית שביפו על יד המושבה הגרמנית (תל-אביב עוד לא היתה אז), והתנפלו עליו ערביאים באופל-הלילה וגזלו ממנו את אקדוחו וחגורת-כדוריו ופצעוהו בסכינים. הזקן הפצוע גנח וצעק בקולי-קולות מעצמת-מכאוביו, בלי כל בושה, בלי כל יופי. וברגעים אשר הוקל לו, דיבר הרבה והתפאר: הם רצו לקחת ממנו את הברונינג... לא, ממנו אין לוקחים ברונינג!...".

יוסי גולדברג, מורה דרך יליד תל אביב, דור שני בעיר העברית הראשונה, גדל על סיפוריה ולימים בחר לחקור את תולדותיה, לסייר ברחובותיה ולהדריך באתריה. בעבודת התואר השני ובמאמרים שונים חשף את מכמני העיר, וידיעותיו מחקריו הם בסיס לשימור מורשתה.

.

.