חצר עצטה (בית הכנסת זכרון חיים)  מאת ר' יעקב שלמה לוי

בהתהלכך כיום בגוש שכונות התימנים שבזי וכרם התימנים, כמו מהלך הנך בתוך עולם אחר, קסום ומופלא. השכונות הצפופות והסמטאות הבנויות מבתים קטנים וישנים כמו מעבידים אותך לעולם אחר.  אפס, רוב הבתים כבר אינם קטנים כל כך. כבר בדורות עברו באו בני המייסדים והקימו על בתי אבותיהם קומה או שתים. הבניה המאוחרת בולטת לעין בשל גרמי המדרגות החיצוניים והפתלתלים שמחוץ לבנינים. ובמיוחד ניכר הדבר בבתים שנבנו סביב חצר אחת ומשהוגבהו השתרגו ועלו גם כמה גרמי מדרגות בתוך החצר. לא אחת נכנס אתה בפתחו של בנין תמים למראה ומגלה כי לא לבית נכנסת ולא לבנין כי אם למבוי-מבוך רב פתחים וכניסות בן שלש קומות. בשנים האחרונות היתה להם עדנה. עתירי ממון מתעניינים בהם דווקא בשל ציוריותם, וגם בזכות קרבתם הן למרכז העיר והן לים. על גבי הבתים הישנים צומחים ועולים בתים מפוארים ומסוגננים היטב, על פי הרוב תוך שימור המסגרת המקורית של הבתים. ישן נושן וחדש חדש מתערבים זה בזה ברחובות וסמטאות מלאי חן שרק תימנים כבר כמעט ואין בהם.

ברחוב רבי מאיר 33 פינת רחוב הכרמל שבכרם התימנים ניצב בית הכנסת זכרון חיים על שמו של רבי חיים עצטה ז"ל. לא הרחק משם, בשכונת מחנה יוסף בפינת רחוב יבנאל  בנוי לתפארה בית הכנסת אהבת חיים - התום גם הוא על שמו של אותו ר' חיים, מנכבדי העדה התימנית במאה הקודמת. מאחורי שני בתי הכנסת מסתתר סיפור היסטורי מרתק, סיפור של דורות.

ר' חיים עצטה הגיע לארץ בשנת תרס"ט מהעיר דמאר. צורף בחסד עליון היה. בתימן היה בעל נכסים וכאן התגורר בדירת מרתף צפופה. יוסף עצטה היה קרוב משפחתו. בתרע"ב הגיע ארצה והוא עודנו ילד עם אביו ואמו חורגתו. מטלטולי הדרכים נפטר אביו בדרך. כאן עמל יוסף הילד קשות לפרנסתו. חבוש תרבוש, לבוש כתונת פסים ויחף קצץ קצוות סיגריות אצל חיים קנדיל ביפו ושימש כמחסנאי קמח אצל ר' ד. מזרחי. אחר כך עמל קשות משך זמן רב במאפייתו של ר' דוד זליבנסקי שבמרתף ביתו גר קרובו ר' חיים עצטה. הוא נשא מגשי לחם על ראשו וביקע גזירי עץ לתנור וגם היה מוביל על החמור הלבן את שקי הנסורת למאפיה. קשריו עם הזליבנסקים נמשכו עוד לאורך שנים רבות. בינתיים שבה אמו החורגת לתימן ורק אחרי מאבק ממושך הצליח להשאר כאן עם אחיו זכריה. קרובו ר' חיים שהיה חשוך בנים פרש עליו את חסותו ואימצו לבן.   בימי הכשרת המאפיה לפסח עבד כפועל בנין ועל אף שאחר כך חזר למאפיה דבק בו חיידק הבניה ולא עזבו. השפיעו עליו גם דברי אביו אותם השמיע באזניו טרם אלו ארצה: "מודע אני למצב האמיתי של הארץ שברובה עדיין אינה בנויה. אלפיים שנה שהיא נטושה ומעט מיהודיה גרים רק בארבעת ערי הקודש. כיצד יכילו אלו את כל היהודים? לכן בני, שימו לבכם למלאכת הבניין ותבנו את הארץ!" עם הזמן נטש את המאפיה והתחיל לעבוד במפעל חומרי הבניה של האחים טובקין, יהודים דתיים מרוסיה. לימים היה ר' יוסף עצטה לקבלן תל אביבי מפורסם.

בשנת תרע"ד רכש ר' חיים קרקע בשטח של מאתיים מ"ר מאחד העולים מתימן שעלה, קנה קרקע, לא הצליח וחזר תימנה. את המגרש רכש הקונה מר' יוסף אליהו שלוש ששכנע כל יהודי לקנות קרקע ולו של כמאה פיק (כחמישים מ"ר) ובתשלומים נוחים מאד, ובלבד שתוכח הבעלות על הקרקע. הקונים הקימו ראשית צריפי עץ ממכולות שנרכשו בנמל יפו, ועליהם גגות רעפים. ורק מי שהשיגה ידו בנה עם הזמן בית מאבן של ממש. במגרש אותו רכש ר' חיים כבר היו שני חדרים בנויים מאבני דַבֵּשׁ. אלו הם קירות כפולים של אבן שביניהם ממלאים חצץ ויוצקים סיד. את האחד בחר למגוריו ואת השני השכיר לידיד תימני. כיון שהחצר היתה רחבה דיה הקים בה ר' חיים עוד צריפים להשכרה. גודלו של כל צריף היה שלוש מ"ר. שש משפחות על ילדיהן התגוררו בצריפים אלו ויצרו שכונת חצר קטנה. בקצה החצר הקים ר' חיים עוד צריפון קטון לקרובו היתום יוסף. גודלו של הצריף היה מטר וחצי על 60 ס"מ. התימנים שהורגלו בדירות רחבות לא היו מפונקים בכלל והתגוררו בצפיפות איומה. עבור יוסף שהתגורר עד אז בכוך קטן מתחת למדרגות בית זליבנסקי, היה הצריפון בגדר של ארמון ממש. "בחצר הזאת בצריף הקטן שלי הרגשתי לראשונה טעמה של עצמאות" כתב לימים, "על שני ארגזים ולוח עץ שלקחתי מטובקין הקמתי את מיטתי. שני שקי קמח מלאים קש היו מזרוני. את בגדי צררתי בתוך ארגז קטן ששמתי מתחת למיטה, זה היה ארוני. אף על פי שבקיץ היה שם גיהנום, בחורף קר ודולף, לי היתה הרגשת מלך במלכותו..."

כדי להשיג מים היו תושבי החצר זקוקים לבאר. על מים זורמים ידעו רק בשכונות החדשות. הילד יוסף התמנה לחופר הבאר. "הייתי נכנס לבור, חופר לתוך קופסה עד שהיא מלאה חול ושולח כלפי מעלה את הקופסה. לתוך הבור שכבר נחפר הכנסנו חבית שהתרוקנה ממלט כדי לשמור על דפנות הבור שלא יסתמו את מה שכבר נחפר. כך חפרתי עד שהרגשתי במים מבעבעים. סך הכל העומק היה כשני מטר בלבד, כשלוש חביות. כל חבית כשבעים ס"מ. שמחנו שמחה גדולה לבאר המים. למרות שהמים לא היו מתוקים הם היו טובים לרחיצה, לכביסה, אפילו לבישול ואפיה אך לא לשתיה... מים לשתיה קיבלו תושבי החצר מערבים שהתגוררו בסמיכות ל"חצר", שבחצרם היתה באר עם משאבת יד, "טרומבה". 

המעבר בין החצר שבשכונת כרם התימנים לשכונת מחנה יוסף שכיום אינו כרוך אלא בהליכה של כמה רחובות, לא היה אז פשוט כלל ועיקר. עבור התימנים מן החצר שרצו לבקר אצל קרוביהם שבמחנה יוסף היה זה מבצע שלם. בין שתי השכונות היתה גבעה, "ג'בלה", ובה התגוררו "דוושין", בדואים שאין עליהם מוראה של מלכות ואדרבה, מוראם שלהם נתון על השלטונות. פחד גדול היה להתקל בהם ועוד יותר מכך בכלביהם האימתניים. כיון שכך היו בני הכרם מקיפים את הג'בלה סביב סביב ומגיעים למחנה יוסף דרך נחלת בנימין. על אותה הדרך חזרו לימים גם בתקופת מלחמת השחרור עת חששו מכדורי הצלפים שהתמקמו במרומי הצריח של מסגד חסן בק.

החיים בחצר עצטה לא היו קלים. הם הפכו לקשים מנשוא בפרט משנת תרע"ד כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה והעוני והמחסור החלו נותנים אותותיהם בכל הארץ, תחת שלטונם הגווע והאכזרי של הטורקים. אלו היו חיי סבל ויאוש שנמשכו כשלש שנים, עד לגירוש הכללי.  מספר ר' יוסף עצטה: "השירותים היו משותפים, לכל דיירי החצר, חבית בקצה החצר. כאשר התמלאה החבית רוקנו השופכין לבור אחר או ברחוב...ממה התקיימנו? במשך כל השבוע הייתי סובב במזבלות של כל השכונות, אוסף קופסאות סרדינים שהיו באותם ימים מולחמים בעופרת. את גרגרי העופרת היה דודי חיים עצטה מכניס לכור ההיתוך בו היה צורף את הכסף והזהב. את העופרת היינו מוכרים ביפו ל'מביאד אנאחאס' מלביני הנחושת ('וייסען קעסאלאך') ביפו. בסתר רב היינו קונים במחיר שקיבלנו עבור העופרת מעט עדשים. את העדשים היינו רוחצים, מייבשים, טוחנים, תוך שמירה קפדנית. את הטחינה ביצענו בריחיים שחצבנו במו ידינו מסלעי הים הסמוך לחצר. מקמח העדשים לשנו ואפינו 'קאפוע' כיכרות כעין לחמניות קטנות. לחם העדשים, כאשר הוא חם עדיין אפשר לאוכלו, אולם ברגע שהתקרר מעט הפך הלחם להיות אבן, גם הרוטב היה מעדשים, פשוט מדללים את קמח העדשים במעט מים, כעין המרק, בזמנו היה זה מעדן". "כיצד אפינו? בחצר הקמנו תנור מחרס, כדוגמת התנורים שהיו בתימן, תנור אחד לכל שוכני החצר. הבערנו התנור בכל מיני סמרטוטים שאספנו במזבלות, עצים יבשים מכרמים שננטשו על ידי בעליהם, כאשר גם העצים אזלו, עקרנו שורשים, יבשנו אותם והשתמשנו בהם להסקה, גם קליפות תפוחי זהב שייבשנו על הגגות, שימשו להסקה. כידוע הקליפות מכילות חומר דליק כמו הספירט. כיצד הבערנו האש? כיום לא יאמינו לדברי, פשוט מאבנים כמו בימי קדם. את האבנים קנינו מערבי שהיה היחידי ביפו הסוחר באבני אש. את האבנים היינו משפשפים אחת בשניה ומהניצוצות הבערנו את ה"קדחה", פתיליה שזורה. כאשר קלטה הפתיליה את הניצוצות מהאבנים ידענו שיש לנו אש, עבודת פרך ממש. השתדלנו לא לכבות את האש בתנור, לשמור על גחלת בוערת כדי להקל עלינו את ההדלקה, פשוט כיסינו את האש באפר, האפר שמר על הגחלת. לא פעם פרסנו מלחם עדשינו לנזקקים יותר מאיתנו, הכל עשינו בסתר, על מנת לא לבייש. כאשר שפר גורלנו זכינו גם למעט תפוחי זהב, גם תפוחי הזהב מכרו הערבים...". אפס, למרות החיים הקשים הקפידו הגברים שב"חצר" לנצל את זמנם הפנוי ללימוד. 

המלחמה הביאה עמה גם מחסור במים לשתיה. אם עד עכשיו נהגו בהם השכנים הערבים ברחבות ונתנו להם לשאוב מבארם עם ה"טרומבה", הרי שכעת עקב החשש מפני הבלתי נודע וחוסר הוודאות מה ילד יום, סרבו הישמעאלים להמשיך ולתת להם מים מן הבאר.  לא הרחק מהם, בשדרות רוטשילד, היתה באר מים שמימיה נשאבו באמצעות מנוע שפעימותיו שהזכירו את קצבן של פעימות הלב נשמעו בכל האזור. מי הבאר הזו סופקו לבתי אחוזת בית באמצעות צנרת מסודרת, כמובן, אבל אלו היו מנת חלקם רק של תושבי אחוזת בית והשכונות שנספחו אליה עם הזמן. שאר השכונות לא זכו ל"מותרות" אלו...

ברחוב נחלת בנימין עמד ביתו של משה סוכובולסקי. הוא ניצב מבודד בנקודה שהשקיפה ונשקפה יפה יפה על כל סביבותיו שהיו כולן חול וחול. בחצרו היו ברז וצינור. ילדי החצר הצמאים למים גילו את המציאה, באו אצלו ובקשו מים מברזו. נענה להם האיש בחפץ לב ורק בקשה אחת ביקשם: יכולים הם לבוא מדי יום, אבל אך ורק בשעות הערב, כדי שוועד השכונה לא יגלה את מעשיו, פן יהיה שם איזה צר עין שיתנגד לנדיבות לבו.  כך עשו, והם לא היו היחידים. כל ילדי כרם התימנים גילו את הסוד והיו צועדים אליו בשיירות מדי ערב ופחים על ראשיהם. הוא היה מקבלם במאור פנים, מוציא מכיסו מפתח שדמה בעיניהם למפתח קסמים, פותח את הברז ועומד משך שעה ארוכה למלאות את פחיהם.  את הדרך חזור עשו המה יחפים ובלואים כדרכם, מבוססים בדיונות החול כשפחי מים כבדים על ראשיהם, כדי להביא אל משפחותיהם את נוזל החיים. חלפו כמה שנים. יוסף עצטה גדל והיה לאיש ונעשה לקבלן בנין. והנה נקרתה לפניו הזדמנות פז להכרת הטוב. משה סוכובולסקי שלא הכירו מאז, הזמין אצלו בנייה של שתי חנויות על מגרש שלו. להפתעתו של בעל הבית לא מסר הקבלן את העבודה בידי פועלים אלא בעצמו בנה את כל הבית מן המסד ועד הטפחות. מזמין העבודה עמד נדהם ושאל את הקבלן לפשר הדבר ואז אמר לו ר' יוסף: "שכחת שאני חייב לך תודה גדולה! הלא בילדותי השקית אותי מים!"  סוכובולסקי המופתע נרגש ונסער עד עמקי נשמתו ואז גילה לר' יוסף שמאיר  דיזנגוף, ראש הועד של שכונת תל אביב, ידע על מעשהו בנתינת המים לילדי התימנים מתחת לאפו של הועד אלא שהעלים עיניו ואף היה מלא הערכה לאותו מתן בסתר, שהציל את חיי התימנים.

בינתיים נמשכה התקופה הקשה של מלחמת העולם הראשונה במצור ובמצוק כשנתיים בהן חנו האנגלים בעזה והתמהמהו לכבוש את כל הארץ, ואז בפורים תרע"ז, הגיעה גזרת הגירוש הנוראה בה גורשו יהודי יפו ותל אביב מבתיהם אל פנים הארץ. ועד ההגירה בראשות מאיר דיזנגוף חילק את התושבים והפנה אותם לערים שונות. בגורלה של משפחת עצטה ושאר תושבי החצר עלה להישלח לזכרון יעקב. הם יצאו שבוע לפני פסח וכצידה לדרך קבלו מהועד מעט מצות. הועד שכר כרכרות עבור המוגבלים והקשישים, כל היתר צעדו ברגל בין סלעים, קוצים ודרדרים עד לזכרון יעקב. בראש השיירה שהשתרכה לאיטה צעד ר' חיים עצטה והספר הקדוש "התום" על זרועותיו. את יתר ספרי הקודש וחפצי היקר טמן בבור שבחצר. 

בשנת תרע"ח, עוד טרם שבו מן הגלות, נפטר ר' חיים עצטה. בשובם של הגולים ראו והנה החצר חרבה, מעשה ידיהם "להתפאר" של הערבים והטורקים שהותירו אחריהם הרס מוחלט.  לפני פטירתה של מרת עצטה זוגתו של ר' חיים ביקשה מבן טיפוחיה ר' יוסף לחדש את בית הכנסת בחצר. כאשר ניגש אל המלאכה הוברר לו כי מבחינה בטיחותית והנדסית ייאלץ להרוס את החצר ולבנות הכל מחדש. הוא, כקבלן בנין, נטל את המלאכה על עצמו אלא שהדבר לא היה פשוט כל כך. הרבה קשיים נערמו בדרכו של ר' יוסף ורק אחרי שבע שנים זכה לברך על המוגמר בחנוכת בית הכנסת זכרון חיים באמצע שוק הכרמל. רב בית הכנסת היה מורי שמעון עמראני זצ"ל ששני בניו נהרגו במלחמת השחרור. במקום פעלה "ישיבת מתמידים" בשם "כתר תורה". ר' אברהם שלמה ז"ל שהיה שכיר בחנות שימש כמלמד כשבלילות ובשבתות לימד את נערי ישראל קריאה בטעמים, חזנות והלכות. כיום בית הכנסת אינו פועל ורק לתפילת מנחה מתאספים רבים מסוחרי השוק, עולים אל בית הכנסת ומתפללים.

ההיסטוריון והסופר החרדי ר' יעקב שלמה לוי הוא מנהל מכון תל אביב של מעלה העוסק בחקר ובתיעוד החיים התורניים בתל אביב וביפו.

.

.