מלון רמת אביב / סביוני רמת אביב מאת דני רכט

רגע אחרי הכרזת העצמאות הבינו מנהיגי המדינה שרק נולדה שאין להם מעון ראוי לארוח מדינאים שיבקרו בארץ, משקיעים בינלאומים שתכף יתחילו להגיע ויהודים עשירים שירצו לחזות במו עיניהם בפלא "המדינה היהודית לאחר אלפיים שנה". ליזמים שיהיו מוכנים להרים את הכפפה הציעה הממשלה קרקע בחינם בתוספת הלוואה בתנאים מיוחדים מקרן הפיתוח הממשלתית ורשיונות יבוא של ציוד וחומרי בניין. בעידוד הממשלה נבנו בעיר בתחילת שנות החמישים מלון נורדאו פלאזה (לימים, מלון שרתון "הישן") ומלון קסטל (לימים, בית המפד"ל וכיום בית וואלה).

לעניין זה התגייס יהודה ארזי (1907-1959). ארזי, בנו של אברהם ארז (טננבוים) גואל אדמת כרם מוסתקים (לב תל אביב ב') מחלוצי תעשית אריגי המשי בארץ ובעל מפעל לייצור עניבות. ארזי גדל בתל אביב הקטנה. בשנות המנדט היה קצין משטרה, פעיל בהגנה, מראשי עליה ב' (ההעפלה) ועסק ברכש נשק עבור ההגנה. על שמו נקרא ב-1967 רחוב באפקה - שיכון מפקדי ההגנה. ארזי היה מקושר היטב לצמרת המדינה. אליו הצטרפה עדה סירני (1905-1997. אלמנתו של הצנחן אנצו סרני שנתפס על ידי הנאצים באיטליה והוצא להורג במחנה הריכוז דכאו), שהיתה סגניתו בשלוחת המוסד לעליה ב' באיטליה. הצלע השלישית במיזם התיירות החדש היה התעשיין היהודי-איטלקי מאורציו ויטלה (1907-1985) שהקים בהמשך את מפעל הטקסטיל ויטלגו.

צפונית לגשר הירקון השתרעו שדות חקלאים ופרדסים של משפחת באידס שהיתה מהחשובות והעשירות בכפר שייח מואנס (שיך מוניס). כבר בשנות העשרים ניהלה המשפחה מו"מ למכירת קרקעות עם יהושע חנקין. ובמחצית השניה של שנות השלושים מכרה המשפחה קרקע למשפחת טייבר. המשפחה נודעה בקשריה הטובים עם הישוב, על כך ועל מכירת הקרקע הותקפה לא פעם בתקשורת הערבית. ראש המשפחה, בנסיון להלך בין הטיפות, ענה פעם למבקריו: "אינני מוכר ליהודים אדמות, אלא רק חולות". המשפחה החזיקה בנכסים רבים גם מחוץ לגרעין הכפר: בית הקפה אל-עלמיין ליד גשר הירקון (שהיה פופולרי בקרב תושבי העיר ונודע גם בשם גן הוואי) היה בבעלות בן המשפחה סאמיר באידס. בית מפלא באידס (ברחוב חיים לבנון), בית באידס במנשייה שנבנה בשנות העשרים ועוד. בצד השטח החקלאי שמצפון לגשר הירקון, בסביבה שכונתה אז אל-מועטרד, נבנה בראשית המאה העשרים בית מידות נוסף שהיה בבעלות מחמוד באידס ובלט בסביבתו בזכות גוון הטיח האדום. שישה שבועות לפני הכרזת העצמאות נכנסו לגרעין הכפר שייח מואנס כוחות עברים וזאת לאחר שתושביו נטשו אותו.

אחרי שארזי ושותפיו הקימו את חברת מרכזי תיירות בישראל בע"מ, הם נפגשו בחודש אוקטובר 1948 עם ראש הממשלה דוד בן-גוריון שהציע להם קרקע והלוואות בתנאים מיוחדים בתנאי שיקחו על עצמם בניית מלון ב"רמה אירופאית גבוהה" שהקמתו תמומן ברובה בהון זר. מלון שיארח את אורחי הממשלה הזמנית (שפעלה אז בתל-אביב) כמו גם תיירים בעלי אמצעים. בהמשך לפגישה, קיבלו היזמים מרשות הפיתוח הממשלתית את בית מחמוד באידס ושטח של 45 דונם ליד הבית, מיקום אטרקטיוי בקרבת גשר הירקון ושדה דב. גם בעירייה (שהשטח נכלל בתחום השיפוט שלה) זורזו ההליכים וכבר ב-11 במאי 1949 התקיים במקום טקס הנחת אבן הפינה בהשתתפות דוד בן-גוריון וראשי המדינה. תוך זמן קצר הוקם המלון החדיש ביותר בארץ. זאת מאחר ומבני המלון כמו גם תכולתו הובאו באוניות מאיטליה. סמוך לפתיחה כתבה על המלון תקוה ויינשטוק, כתבת עיתון מעריב: "למעשה המלון 'איטלקי במאה אחוז' - מהקירות ועד הממלחות, מהמטאטאים ועד כלי הכסף המבריקים ומכונת האספרסו לקפה. הכל כמובן, ללא הקצבת מטבע זר בדרך של העברת הון מחו"ל". הכתבת לא הגזימה בתיאור. המשרדים, המטבח והמחסנים נבנו אמנם בבנייה מקומית, אבל 25 הבונגלוס (ארבעה חדרים מרווחים עם חדר אמבטיה צמוד בכל אחד מהם) נבנו במהירות שיא בבנייה טרומית שבוצעה באיטליה. חדרי השרותים והאמבטיה רוצפו בשיש איטלקי (בסטנדרטים שנראו לראשונה בארץ). גם תכולת החדרים (מנורות אופנתיות, מכשירי טלפון ועוד) הובאה מאיטליה. בין מבני המלון ומתקניו ניטעו חורשת עצים וכרי דשא.

המבנה המרכזי בן שתי הקומות הושלם רק בשנת 1953. נכללו לובי מפואר ובר, חדר אוכל ענק (ל-420 סועדים), משרדים וחדרי אירוח. בית מחמוד באידס (המבנה היחידי במתחם שניצב שם עוד קודם) שופץ והותאם למטרתו החדשה: מגורי עובדי המלון ומחסנים. לקראת הפתיחה דווח לעתונות כי במלון החדש הושקע סכום עתק של חצי מליון דולר. בימיו הראשונים של המלון נאלצה הנהלתו להתמודד עם שתי בעיות קשות: הראשונה, המחסור בכוח אדם מיומן. לצורך זה הוצבו בפינה הצפון-מערבית של המתחם (כיום, רחוב ש"י עגנון) שני מבנים טרומים ונוסד בהם בית הספר למלונאות הדסה להכשרת עובדים בתחום התיירות. בית ספר זה פעל במקום עד פתיחתו של בית הספר תדמון למלונאות.

הבעיה השניה היתה תפיסתו של בית מחמוד באידס על ידי חיילים משוחררים שחזרו לתל-אביב לאחר תום המלחמה ונוכחו לדעת שהג'ובניקים בעורף, "שועלי בית רומנו" ואחרים שהיו מקורבים למפלגת השלטון, "הסתדרו" בעבודה וזכו לפתרונות שיכון (החיילים הממורמרים פלשו לעוד בתים בעיר באותה התקופה). החיילים טענו כי אינם פולשים וכי משרד הבטחון שיכן אותם "זמנית" במקום. שהיית החיילים המשוחררים בבית מחמוד באידס אילצה את הנהלת המלון לשכן את עובדיו בחלק מחדרי המלון.

בתאריך 2 באוגוסט 1951 נחנך המלון בטקס רב משתתפים. שוב בהשתתפות דוד בן-גוריון שכתב בספר האורחים על ה"בייבי" שלו: "ראיתי, הופתעתי ושמחתי. מפעל לתיירים הנותן כבוד לעושיו ולארץ". מתוך 100 החדרים בבונגלוס עמדו רק 80 חדרים לרשות האורחים ביום הפתיחה. תוך זמן קצר הפך המלון למקום מפגש לאנשי עסקים, קציני צה"ל והצמרת הפוליטית לצד אורחים מחו"ל. בית הקפה לצד בריכת השחיה (הראשונה שהוקמה במלון בעיר) הפך לאולם ארועים יוקרתי ומבוקש על המיעוט שיכל להרשות לעצמו במדינת ישראל הצעירה בה הונהג משטר צנע. בהעדר בריכת שחיה ציבורית (בריכת גורדון טרם נבנתה) בעיר, הפכה בריכת המלון לאטרקציה. זאת לצד מועדון הלילה המעוצב ובית הקפה "האיטלקי", בו הגישו בגביע כסוף גלידת קסטה איטלקית עטופה בביסקוויט פריך. מאחר והמלון היה מרוחק מהעיר ורכב פרטי לא היה נפוץ, הונהג שרות הסעות קבוע שפעל מדי יום משעה שש בבוקר ועד חצות וחיבר את המלון עם התחנה בעיר - משרדי חברת התיירות יתור בבית רייזפלד שברחוב הירקון 96.

את השם "מלון גנים רמת אביב" הגתה עדה סירני. שנתיים וחצי אחר הפתיחה, בשנת 1954, הוחל בבניית שיכון עממי מעבר לירקון על אדמות הכפר שייח מואנס. כדי להבדילו מפרוייקטים אחרים שבנתה חברת שיכון עממי בעיר באותן השנים, אימצו תושביו את שם המלון, והשיכון נקרא מאז רמת אביב. ב-29 במאי 1955 הגיע לארץ או-נו ראש ממשלת בורמה. זה היה ביקור ראשון של ראש מדינה זרה בישראל והאורח רם המעלה התארח במלון רמת אביב.

בשנת 1968 התקיימה לראשונה בארץ אולימפידת הנכים. מאחר ומלון כפר המכביה היה צר מלמכיל את המשתתפים הפאראלימפים, הוחלט להכשיר את מלון רמת אביב על מנת שישמש כפר אולימפי. לצורך זה הותאמו כל חדרי המלון. המלון אירח גם את ספורטאי המכביות. קבוצות הספורט בעיר נהגו לשכן במלון את השחקנים בטרם יצאו למשחקים חשובים. המלון גם אירח קבוצות ונבחרות מחו"ל שהגיעו למשחקים בארץ.

את המלון ניהל עד לסגירתו ולהריסתו ראובן ויטלה, יליד 1939 ובנו של מאוריציו ויטלה, שהיה פעיל במפלגה הליברלית (בליכוד) ואף כיהן מטעמה במועצת עיריית תל אביב - יפו בין השנים 1993-1977. בשנות השבעים והשמונים הלך המלון ודעך. באותן שנים הוא הפך מרכז לפעילות זוגית שמחוץ למסגרת הנישואין. "את נשואה, אני נשוי, וכל פגישה בינינו היא גרסת כיסוי" כפי שכתב ירון לונדון. במהלך שנות השמונים התפרסמו בעיתונות ידיעות על הכוונה להרוס את המלון ולבנות במקומו בנייני דירות. בשנות התשעים שקלה מחלקת המדינה האמריקאית להעביר את שגרירות ארה"ב ממקומה ברחוב הירקון, ואחד האתרים שנבדקו היה מתחם מלון רמת אביב, אלא שבסופו של דבר הוחלט להשאיר את השגרירות במקומה. בית מחמוד באידס נהרס בחודש דצמבר 2003. בשנת 2005 נהרס המלון ואיתו נמחק פרק בתעשיית התיירות המקומית.

בשטח בית המלון לשעבר נבנתה בשלבים שכונת סביוני רמת אביב. שכונה סגורה המיועדת לאוכלוסיה אמידה. השכונה נבנתה על ידי חברת אפריקה ישראל מגורים ובתכנון משרד יסקי מור סיוון אדריכלים. רמת השרותים והבטחון האישי משכו לשכונה בעיקר אנשים אמידים. בעתון גלובס פורסם (07/03/2013) שנשיאת בית המשפט העליון בדימוס דורית ביניש, רכשה בשכונה פנטהאוז המשתרע על שטח של 200 מ"ר בתוספת 50 מ"ר מרפסת. הרחוב היחיד בשכונה נקרא על שם מאוריציו ויטלה. ולוח זכרון לזכרו של יהודה ארזי נקבע בגינה הסמוכה לבתי המגורים. המתחם כולל ארבעה מגדלי מגורים בני 14-21 קומות ושישה בניינים מדורגים בני שש קומות. כדי להמנע מהקפת השכונה בגדר גבוהה נמצא פתרון אלגנטי: הגבהת השכונה במספר מטרים מעל גובה הרחוב. כך שהולכי הרגל ברחוב ש"י עגנון התוחם את השכונה מצד צפון הולכים לצידו של קיר נאה. בפרוייקט נבנה קאנטרי קלאב בגודל של אלפיים מ"ר הכולל מגרש סקווש, אזור ספא וסאונה, ובריכת שחייה חצי אולימפית. כמו כן תוכננו במקום אולם ארועים וחדר חוגים. הדירות הפונות אל פנים המתחם משקיפות על גינה בת שישה דונם.

מיזמים של שכונות סגורות נבנו באירופה ובארה"ב החל משנות השמונים. בכמה מדינות עולם שלישי נבנו פרוייקטים כאלה עוד קודם. לתל אביב הגיע רעיון השכונות הסגורות רק בשנות התשעים כשנבנתה גבעת אנדרומדה ביפו.

.

.