שיכון עממי ברקי מאת דני רכט

שדרות סמאטס הן מהרחובות המבוקשים בצפון העיר. שתי קצות השדרה הם ללא מוצא ומשמשות לחניית הדיירים ברחוב. הכניסה והיציאה ברכב לשדרה הירוקה אפשרית רק דרך רחוב לואי מרשל. במהלך שנות החמישים נבנו בשדרה מספר שיכונים: שיכון מחל דרום אפריקה למתנדבי חוץ לארץ אנשי בית"ר ושיכון הפועל המזרחי בצפון אך השיכון הראשון שנבנה לצד השדרה המבוקשת היה שיכון עממי ברקי (Baraki).

בשנים 1949-1956 כיהנה גולדה מאיר (1898-1978) כשרת העבודה. באמצעות אגף השיכון במשרד העבודה ניצחה מאיר על בניית שיכונים להמוני עולים, כמו גם לאוכלוסיה הוותיקה. במסגרת זאת דחפה מאיר את השיכון העממי - בנייה של המדינה ועל חשבונה של שיכונים וחלוקה של הדירות לפועלים הוותיקים. ח"כ שלמה הלל (מפא"י) הציג אז במליאה עמדה אופוזיציונית למדיניות השיכון של גולדה ושילם על כך בכטאו: "עם כל הכבוד לוותיקי הארץ, ויש לי כבוד גדול, לא צריך קודם להוציא את האנשים מהמעברות, מהפחונים, מהאוהלים? בהחלט מגיעה דירה לוותיקים, אבל קודם חייבים להוציא משפחות שחיות באוהלים".

החברה לשיכון עממי נוסדה על ידי חוגים הסתדרותים, אך נועדה לטפל באוכלוסיה שאיננה במסגרת הסתדרות העובדים הכללית. במסגרת מפעל השיכון העממי נבנו כמה שיכונים בשטחה של העיר תל אביב: שיכון עממי מעבר לירקון (שיקרא לימים רמת אביב, ובו ביתה של גולדה מאיר), השיכון העממי ברחוב בני משה, שיכון עממי ברחוב ויצמן, שיכון עממי בבלי, שיכון עממי באדמת מלך ועוד. אולם השיכון העממי הראשון, זה שבשדרות סמאטס, נבנה לצד דרך חול שנקראה אז המשך הבשן. בשנות החמישים הוחלף שמה לרחוב אהבת ציון, והיא ידועה בעשורים האחרונים כרחוב פנקס. השיכון העממי ברחוב סמאטס נקרא גם בתי ברקי (Baraki) ובנייתו החלה כבר בשנת 1949 מעט מזרחה מבתי שכונת פועלים הצפון שהוקמה קודם ובקרבת בית העולים שהפך לבית חולים הירקון (לימים הקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה).

שיכון עממי ברקי הוקם ביוזמת החברה לשיכון עממי תל-אביב בע"מ שמשרדיה פעלו בבית בנק הפועלים שברחוב מונטיפיורי (אחר כך בית מבטחים). בשיכון נבנו שלושה בתים משותפים בתכנון משרד המהנדסים של י. דיקר, א. שילר ול. גרסטנר. כתובת בתי השיכון: רחוב סמאטס 9, 11, 13 (האחרון בפינת רחוב לואי מרשל).

בין דייריו הראשונים של שיכון עממי ברקי נמנה גם הסופר משה שמיר (1921-2004). שמיר נולד בצפת אך עבר בגיל 3 עם משפחתו לעיר הגדולה. הוא למד בבית הספר תל נורדאו ואחר כך בגימנסיה הרצליה. היה חבר קיבוץ משמר העמק ושירת בפלמ"ח. בשנות הארבעים היה שמיר ממבשרי דור חדש בספרות העברית, דור של ילידי הארץ שהחל תופס את מקומו. רומן הבכורה של שמיר הוא הלך בשדות (ספריית הפועלים, 1947) זכה לקבלת פנים נלהבת בציבור ובהמשך הומחז ועלה בהצלחה רבה על בימת התיאטרון הקאמרי.

ב-1948 ייסד שמיר את העתון הצה"לי במחנה וערך אותו עד סוף שנת 1949. עמדתו נגד פירוק הפלמ"ח ונטייתו למפ"ם לא התאימו לראש הממשלה ושר הבטחון דוד בן-גוריון שהביא לסיום תפקידו. מה שלא מנע משמיר להיות פופולרי ואהוד. בשנת 1958 ערך עיתון מעריב משאל בו התבקשו הקוראים לבחור את הסופר הפופולרי והחשוב בעיניהם. במקום הראשון נבחר משה שמיר, תוך שהוא דוחק את ש"י עגנון למקום השני. שמיר הוא חתן פרס ישראל לספרות ולימים גם חבר כנסת (1977-1981). בהמשך התגורר שמיר בשכונת תל ברוך ב' בבית פרטי.

..

.