בית גסר (דירת פרוץ)  מאת דני רכט

את מגרש מס' 26 בשטח פרדס ויינמן רכש האדון אפרים גסר לאחר שאדמת הפרדס נרכשה ב-1933 על ידי ה"ה אלישר וסלונים ועברה הליך פרצלציה עוד באותה השנה. המגרש סומן במפות התקופה ברחוב 123 (לימים רחוב גוטליב 12). בראשית, בשנת 1935, נבנה במקום עבור אדון גסר בית בעל קומה אחת וקומת מרתף גבוהה בתכנונם של האחים האדריכלים יוסף כשדן (1910-1955) וחיים כשדן (1906-1958). במהלך השנתיים הבאות הורחב הבית בתכנון האחים כשדן ונוספו לו שתי קומות. הבית כפי שאנו מכירים אותו מתקופות מאוחרות יותר הושלם בשנת 1937.

בית מגורים זה שאת בנייתו יזם אפרים גסר הוא שילוב מעניין בין הסגנון הבינלאומי הנקי לבין נגיעות קישוטיות של אר-דקו. הוא נראה א-סימטרי במבט ראשון, אך יש בו המון מחשבה תכנונית בזכות הפרשי הגבהים בין המגרש לרחוב, האדריכלים הגביהו בתכניות את הקומה הראשונה, מה שאפשר להם "להרוויח" קומת מרתף שרובה נמצא מעל פני הקרקע ונהנית מאור ואוויר. אם תסתכלו על הבניין מרחוב גוטליב, תראו שילוב של קווים ישרים ומעוגלים. יש כאן מרפסות תלויות וארוכות לצד מרפסות עגולות שמטפסות עד לגג. השביל שמוביל אל הבית בסטייל מרגיש כמעט כמו מרפסת בעצמו, וחדר המדרגות אינו חשוך כלל בזכות חלונות עגולים הפונים לדרום ומכניסים שפע של שמש פנימה.

לפי פנקס הבוחרים לכנסת ישראל (1944) התגוררו בעל הבית אפרים גסר (בן 48) ורעייתו מלכה (בת 44) באחת הדירות בבניין התגורר הסופר היהודי-אוסטרי ליאו פרוץ,  מתמטיקאי שכבש את עולם הספרות. הוא נולד ב-1882 בפראג  למשפחה יהודית ממוצא ספרדי. את שנות נעוריו העביר בווינה, ושם גם רכש השכלה אקדמית במתמטיקה. מעבר לרקע המשותף בפראג, פרוץ עבד באותה חברת ביטוח מפורסמת שבה עבד פרנץ קפקא. אולם בהמשך התמסר לכתיבה. העשור שבין 1918 ל-1928 היה השיא היצירתי שלו. בתקופה זו הוא כתב שישה ספרים שזכו לשבחים  מהמבקרים ולאהבת הקהל. בזכות סגנונו הייחודי, הוא הפך באותן שנים לאחד הסופרים האהובים והפופולריים ביותר בשפה הגרמנית.

ב-1938 בימי 'האנשלוס' (האיחוד בין גרמניה לאוסטריה) החרימו הנאצים את ספריו ופרוץ נמלט לארץ ישראל והתיישב  בתל אביב. הוא לא התערה בה, לא שלט בשפה העברית ושאף לחזור לחיות באירופה. בראיון לכתב העיתון מעריב משה מייזלס (13.4.1957) סיפר פרוץ: "כשעליתי לארץ בשנת 1938 מצאתי לתמהוני כי אחד מעיתוני הארץ מפרסם רומן שלי בהמשכים שלא בידיעתי. הגשתי תביעה נגד העיתון ולבסוף הגענו לידי פשרה..". בשנותיו בארץ עסק פרוץ בנוסף לכתיבת שני ספרים שזכו להצלחה בחו"ל גם בייעוץ לחברת ביטוח גדולה והשקיע זמן רב בתחביבו, איסוף עתיקות ודברי אמנות. 

אגדה אורבנית מספרת שבאותן השנים התגוררו בעיר שני אנשים בשם ליאו פרוץ. הסופר הידוע ואיש נוסף שהחזיק באותו השם. מספרים שהם אפילו הכירו זה את זה. כשליאו פרוץ 'האלמוני' נפטר, התבלבלו מכריו של הסופר ופרסמו הספדים נרגשים. נראה היה שפרוץ אפילו נהנה מהסיטואציה. כך, במקום לשלוח מכתב תיקון למערכות העתונים, פרוץ פשוט התיישב לקרוא מה חושבים עליו, ואז הגדיל לעשות והגיע לחלוק כבוד אחרון למנוח. לאחר ההלוויה סיכם פרוץ בסיפוק שהוא כנראה האדם היחיד בהיסטוריה שזכה ללוות את עצמו בדרכו האחרונה.

בשנת 1949, לאחר מאמצים רבים, הצליח פרוץ לחזור אל אוסטריה והגיע לרובע הסובייטי של וינה (העיר הייתה מחולקת בין ארבעת מעצמות הכיבוש) שם הוא זכה בכבוד המפוקפק לראות את ספריו מוחרמים שוב. הפעם על ידי הקומוניסטים. בשנת 1951 הוא הצליח להשיב לעצמו את האזרחות האוסטרית ובמהלך חמשת השנים הבאות (1952-1957) חילק את זמנו בין תל אביב לבין וינה. הוא הלך לעולמו באוגוסט 1957 במהלך חופשת קיץ בעיירת הנופש באד אישל ליד העיר זלצבורג, הוא קבור שם בבית עלמין קתולי.

בוקר דצמבר חורפי בשנת 1978 הפך ברגע לדרמה תל-אביבית, כשאחד מקופי השימפנזה בגן החיות העירוני ניצל רגע של חוסר תשומת לב, חמק מהכלוב הלא נעול ויצא לטיול בעיר הגדולה. השימפנזה הגדול (שענה לשמות צ'רלי או בובי, תלוי את מי שואלים) הגיע עד לרחוב אבן גבירול, שם החליט לבקר בחנות למסגור תמונות תוך שהוא משאיר אחריו הרס רב. כשעוברים ושבים ניסו לרדוף אחריו, הקוף המבוהל – שחזק פי כמה מאדם ממוצע – פתח במנוסה מערבה תוך שהוא מעורר פאניקה ברחובות. בשיא המרדף, בצומת הרחובות ריינס וגורדון, הוא תקף ופצע עובר אורח תמים שנקרה בדרכו. צוותי גן החיות והמשטרה ניסו להשתלט עליו ללא הצלחה. השימפנזה דילג משם אל עץ פיקוס בחצר הבית שברחוב ריינס 47,  ואחרי מנוחה קצרה, זינק ממנו ישירות למרפסת של משפחת מילשטיין בבית גסר שברחוב גוטליב. הוא פרץ את התריסים, נכנס לסלון, ניפץ אגרטל וחיסל את מכשיר הרדיו, לפני ששעט שוב לכיוון רחוב ריינס. בסופו של דבר, כשכל הניסיונות כשלו והסכנה הפכה למוחשית מדי, החליט מפקד הכוחות בשטח לפתוח באש; הקוף נפגע ומת מאוחר יותר מפצעיו. האירוע הטראגי הזה לא עבר בשקט, והוא האיץ את ההחלטה הציבורית לפנות את גן החיות ממרכז העיר – מה שאכן קרה שנתיים לאחר מכן.

בית גסר סווג כבית המיועד לשימור בהגבלות מחמירות וככזה לא הותרה בו תוספת בנייה. בשנת 2014 אישרה הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה העברת זכויות מבית זה אל הבית שנבנה ברחוב פרופ' שץ 8.

על ליאו פרוץ באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו:

ליאו פרוץ נולד בפראג (צ'כוסלובקיה) בשנת תרמ''ב (1882) לאביו בנדיקט פרוץ (סוחר ובעל תעשיה) ולאמו אמה בת שמעון אוסטרייכר. אחיו של העסקן והנדבן הידוע, בעל תעשיות בארץ, הנס פרוץ. בן 16 היה כשעבר לוינה (אוסטריה), סיים לימודיו באוניברסיטה במקצוע המתמטיקה. רוב שנותיו בילה בוינה. בה רכש לו עמדה מכובדת בין סופרי אוסטריה. נשא לאשה את גריפה לבית המבורגר. עסק בעניני ביטוח כמומחה לעניני סטטיסטיקה וחישוב, אד לפתע נטש את מקצועו והתחיל לכתוב. 

ספרו הראשון (בהיותו בן 29) "הכדור השלישי", על כיבוש מכסיקו זכה בהצלחה. הופיע בעשר מהדורות (בהוצאה המפורסמת של אלברט לאנגה) ; ספרו השני "בין תשע לתשע" - על רגשותיו והרהוריו של מתאבד, המרחף בין שמים וארץ. תורגם לתשע שפות. לעברית תורגם ע"י לאה גולדברג ונדפס ב"דבר" בהמשכים: ספרו השלישי ה"מרקיזה דה בוביבאר" - המתאר את מלחמת הספרדים בנפוליון. תורגם לתשע שפות ואף הוסרט; "לאן אתה מתגלגל, תפוח?" - רומן מימי המהפכה הרוסית (הופיע גם בהמשכים לפני מלחמת העולם השניה בעתון "ברלינער אילוסטריכטע); "הפרש השבדי" (נדפס בימי עלות היטלר לשלטון, ולפי דעתו של פרוץ, זהו ספרו הטוב ביותר שלא קבל פרסום ראוי); "בעל המשפט האחרון" רומן בשם "טורלופון" (מעשה בסופר צעיר המכשיל את מלחמת רישליה במונרכיה מבלי לדעת על הדבר); "שר אחרית הימים" (סיפור מרתק בלי בלשים); "נס על המאנגו" (כתב ממש בחפירות בימי המלחמה).

כתב שני מחזות: "יום המחר הוא יום חג" ו"הנסיעה לפרסבורג''. המחזה השני הוצג ע"י ריינ הארדט בוינה ב"תיאטר און דער יוזפס שטאדט". בשנת 1938 עלה לארץ. בארץ חיבר שני ספרים, ולשניהם קשר עם היהדות. הספר הראשון "לילה מתחת לגשר האבן" - המתאר את תקופתו של המהר"ל מפראג. חמש שנים התעמק בלימודי התלמוד והקבלה כדי להחיות לעצמו את הווי הגיטו הישן בפראג. "כשכתבתי את הספר הזה, עמדתי תחת הרושם המזעזע של השמדת ששת מליונים מבני עמי" - מספר פרוץ ; ספר שני שהשלים ועליו עמל עשר שנים "יהודה איש קריות של הסעודה". הרקע - הצייר ליאונרדו דה-ווינצ'י, מחפש ברחובות מילאנו באיטליה את האדם המושחת ביותר בעולם, כדי שישמש לו "דוגמן" לדמות יהודה איש קריות ליצירתו "הסעודה האחרונה''. הוא מוצא אותו לבסוף בדמות סוחר גרמני.

ספריו הופיעו ע"י הוצאות ספרים מפורסמות: "לנגן" ו"סולנאי" בגרמניה. שלשה מספריו הוסרטו, אחד נרכש להסרטה ע"י חברת טלביזיה וכמה ממחזותיו הוצגו בתיאטרונים שונים. בברית המועצות תורגמו כמה מספריו. הכין מחרוזת סיפורים, כ-15 סיפורים, שיהוו רומן שלם בשם "אוצר מייזלס''. הרקע - פראג של ימי הגולם, תקופת רודולף השני. היה סופר צנוע ונחבא אל הכלים. מתיחד עם עצמו ועם יצירתו. כל רעש, כל מהומה ספרותית, זרה היתה לרוחו. העיקר אצלו היה: הכתיבה והיצירה. לא אהב לדבר על עצמו. חזר על עקרונו היסודי: הסופר אינו חשוב, יצירתו חשובה, היא המכרעת - היא בלבד. נפטר באישל (אוסטריה), כ"ח אב תשי"ז (25.8.1957). צאצאיו: פליקס, מיכאלה, לורה.