שכונת מחלול מאת אליהו ציפר

ראשיתה של שכונה זו במאורעות 1921, עת ברחו פליטים יהודים רבים מיפו, ומועצת העיר תל-אביב חיפשה מקום בו תוכל לישב אותם ואת אנשי העלייה השלישית שזה מקרוב באו. המקום שנמצא, לאורך חוף תל אביב כ-500 מטרים על מצוק הכורכר במקביל לרצועת חוף הים, ונתחם מעט דרומה לרחוב גורדון ומעט צפונה לשדרות קרן קיימת (היום שדרות בן-גוריון). גם אנשי גדוד העבודה נטו אהלם במחלול. סיבה נוספת לבחירתה של מועצת העיר תל-אביב במקום זה היתה מניעת התפשטות בית הקברות המוסלמי דרומה לכיוון יפו. ואכן, צריפיה הצפוניים של מחלול ב’ נשקו לגדר קבר השייח’ עבד א-נבי (היום בקרבת קצהו הדרומי של גן העצמאות).

מקור השם מחלול בשפה התורכית ומשמעו: ‘אדמה ללא בעלים’. הייתה זו שכונת צריפים בנוית לוחות עץ, אשר צופו במה שנקרא ‘טול’ (נייר עבה משוח בזפת) כדי למנוע דליפת מים. הגגות היו עשויים רעפי בטון על קורות עץ משופעות, אף זאת כדי למנוע דליפת מים. השכונה נחלקה לשתיים: מחלול א’ אשר גבולה הדרומי נקבע מעט דרומה לרחוב גורדון, וגבולה הצפוני, עד בקרוב אל מול רחוב עם ישראל חי. ומחלול ב’ משם צפונה עד גבולו הדרומי של בית הקברות. להנחת כותב שורות אלה, חלוקה זו באה לבטא ותק של תושבי מחלול ב’, לעומת תושבי מחלול א’. חשמל היה בל יראה ובל ימצא, למעט צריפים ספורים ליד רחוב הירקון, אשר יכלו למשוך כבלי חשמל מן העמודים שהוצבו שם ברחוב. ואם חשמל לא היה, עכברושים היו בה בשפע, וכותב שורות אלה אף זכה פעם, בהיותו פעוט, בנשיכתו של עכברוש עת נם את שנתו. לעתים ניתן היה למצוא בה בשכונה גם קיפודים, אשר הצליחו לשרוד בה, חרף הפיכתה של השכונה לפרבר אורבני.

שני מבנים יוצאי דופן היו בה בשכונה, בקרבת רחוב הירקון: בית חרושת ‘לבקוביץ’ לעיבוד עורות, ובית חרושת ‘דלפינר יוחננוף’ לאריגת וצביעת משי. בית החרושת ‘לבקוביץ’, כמיטב המסורת הבורסקאית, הדיף ריחות "ניחוח" עזים. כנראה, שזו הסיבה שההגנה החליטה להקים במרתפיו את ‘מכון א’ לייצור נשק, אשר שרד את כל מקרי העוצר והחיפושים של הבריטים. שני בתי-חרושת אלה הזרימו אל הים שפכים עתירי כימיקלים ולכלוך. אך באותם ימים רחוקים של שנות השלושים והארבעים, טרם באה לעולם תודעת איכות הסביבה, ושפכים אלה נשאבו בששון אל הים. בקרבת בתי-המרחצאות אשר שכנו על החוף, שכנה סוכתו המיתולוגית של המציל אהרונצ’יק (אהרן בראל).

בצפון השכונה (מחלול ב') פעל בית-הכנסת של החייטים (למרות שלכותב שורות אלה לא ידוע על חייטים אשר היו בסביבה) ובו התקיימה בר-מצוותו של הח"מ. עם פינוי השכונה הועבר בית הכנסת לרחוב ארנון בשכונת כרמיה הסמוכה ונקרא בית כנסת ‘יחזקאל’ בו נמצא לוח הזיכרון לבני שכונת מחלול שנפלו במלחמת השחרור (בתמונה. צילום: אדריכל מנחם קוזלובסקי). רוב ילדי למדו בשני בתי-ספר: תל-נורדוי אשר שוכן ברחוב פרישמן, ונס-ציונה אשר פעל אז ברחוב גרץ (ולימים, נדד אל אדמת משק הפועלות לשעבר ברחוב אד"ם הכהן ונקרא ביה"ס גרץ). ילדי השכונה הדתיים למדו בבתי ספר של המזרחי ברחוב בזל. בשכונה עצמה לא היו חנויות מכולת, ואלה שכנו ברחוב הירקון. האחת: חנותו של ‘לִיזֶר‘, ברחוב הירקון פינת עם-ישראל-חי, בבניין בו שכנו גם משרדי ביהח"ר דלפינר יוחננוף. והשנייה חנותו של ‘מילמן’, כשמונים מטר צפונה ממנו.

בימי מלחמת העולם השנייה, בעקבות שתי ההפצצות האיטלקיות, נבנו בשכונה מקלטים. לי זכור מקלט האבן אשר שכן בתוככי חצר ביהח"ר דלפינר. במלחמת העצמאות, בההפצצה בתאריך 11.7.1948 נהרגו תקוה קפלן בת השלוש עשרה, ויעקב בן-עטר חייל בחופשה. רבקה ואסתר פרידלנד (אם ובתה) נפצעו, ונפטרו מפצעיהן מספר שבועות אחר כך.

הכותב, אליהו ציפר, התגורר בצריף 50א' בשכונת מחלול א' בשנים 1937-1949. את רשימתו המלאה והמפורטת שכונת מחלול שלי ובה תמונות הצריפים ובתי החרושת בשכונה, שמות התושבים ופרטים רבים נוספים, ניתן לקרוא כאן.

..

.