בית מורדכוביץ' (בית ספר שלמה המלך) מאת דני רכט

סוחרי השכונה המסחרית כרם הגרמנים הכירו היטב את צבי מורדכוביץ'. בית המסחר הסיטונאי שבבעלותו ברחוב הגשר 5 (לימים רחוב דה פיג'וטו) ייבא ושיווק מוצרי מזון לחנויות המכולת בעיר, כמו גם ללקוחות בהתיישבות החקלאית. לכבוד חגיגות חצי היובל לעיר בשנת 1934, שיווק מורדכוביץ' ללקוחותיו קופסאות סרדינים תוצרת פורטוגל עם תווית שעליה נכתב: "סרדין עיריית תל-אביב" בתוספת איור בית העיריה ברחוב ביאליק. כמובן שלעיריה לא היה כל קשר עם המיזם העסקי הזה.

פחות משנה קודם (1933) עם שיווק מגרשי שכונת יעקב, רכש מורדכוביץ' את מגרש מס' 30 בשכונה החדשה. מגרש פינתי בגודל של 935 מ"ר החולש על מפגש רחובות שלמה המלך 14 וזמנהוף. המגרש נרכש בעזרת הלוואה שלקח מורדכוביץ' מבנק אשראי. שנה אחר כך (1934) הוא החל בבניית בית דירות בתכנון המהנדס דוד מולדבי. בין תושבי רצף השכונות שנבנה במהירות באותן השנים בחלק זה של העיר (שכונות יעקב, כרמליה, רחל, השכנים ב' ועוד) היה גם ציבור דתי ומסורתי שביקש להעניק חינוך דתי לבנותיו. בתי הספר המעטים שבנתה העיריה באותן השנים לא הצליחו להדביק את הביקוש הגדול, וכתוצאה מכך הוסבו כמה בתי מגורים בעיר לשמש כבתי ספר (לדוגמא: בית ספר נס-ציונה ברחוב גרץ). בשנת 1936 הושכר בית מורדכוביץ' במטרה לשמש כבית ספר דתי לבנות ושנה אחר כך (בחודש נובמבר 1937) כבר למדו בו 377 תלמידות בעשר כיתות (כיתה אחת בשכבות א'-ד') ושתי כיתות בכל אחת מהשכבות הגבוהות (ה'-ז').

מאז ימיו הראשונים של בית החינוך, שימש המבנה גם כאולפן ערב ללימוד השפה העברית. גם אחרי שינוי שמו של לבית ספר שלמה המלך, המשיך בית החינוך העירוני לפעול ברוח תנועת המזרחי. בשנת 1948 אירח בית הספר את ילדי קיבוץ בארות יצחק שנחרב. מיקומו בצפון-מערב הנגב היה בין קיבוץ עלומים וקיבוץ נחל עוז. לאחר מלחמת העצמאות נשמר הקשר בין בית הספר לבין הקיבוץ שעבר למקומו הנוכחי ליד שדה התעופה בן-גוריון.

בית הספר לבנות מזרחי שהפך בהמשך לבית ספר ממלכתי-דתי שלמה המלך היה מפעל חיים של ד"ר מלכה בלכמן-ישראלי, מייסדת בית הספר ומי שעמדה בראשו במשך עשרות שנים. בלכמן-ישראלי והמורים חינכו דורות של תלמידות ברוח הפסוק: "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך" (משלי, ג', ו'). ד"ר ישראלי היתה פעילה בארגון מורי המזרחי.

הקיטון באוכלוסיית מרכז העיר הורגש גם בין ספסלי בית ספר שלמה המלך ובשנת 1963 הפך המוסד לבית ספר דתי מעורב לבנים ולבנות. לצד כיתות הבנות נפתחו גם כיתות בנים שלמדו לפי תכנית מורחבת בלימודי קודש. לראשונה ברשת החינוך הממלכתי-דתי בעיר, למדו תלמידים בנים תחת מנהלת אישה. הירידה המתמדת במספר התלמידים, התיישנות המבנה והחוסר בחצר מתאימה ובאולם ספורט, הביאו את העיריה להחליט על סגירת בית הספר. המוסד נסגר בשנת 1971 לאחר 35 שנות פעילות. רוב תלמידיו הועברו לבית הספר הממלכתי-דתי מירון בשכונת רסקו בצפון העיר.

במהלך עשרים השנים הבאות עוד שימש המבנה את מחלקת החינוך העירונית. בסוף שנות השמונים החל לפעול בו בית הספר הפתוח. במהלך שנות התשעים הוציאה העיריה מדי פעם צווים המכריזים על הבית כמבנה מסוכן, תוך דרישה מבעליו לתקנו. אך אלה לא מיהרו לפעול מאחר והעיריה, בכובע אחר שלה, היתה בחזקת "דייר מוגן" לאחר שימוש של עשרות שנים במבנה. ובמצב זה, לא יכלו בעלי המבנה לעשות שימוש בו.

בתום משא ומתן ממושך נאלצו בעלי הבית להעביר סכום נכבד לקופת העיריה בתמורה לויתור על זכויותיה כ"דייר מוגן". הבעלים יזמו את שיפוץ הבית שהוגדר לשימור והסבתו ליעודו המקורי כבית דירות. במסגרת השיפוץ הוסרו קירות המגן בכניסות למבנה, נוספו קומת גג ומעלית, נהרסו הקירות הפנימיים, נוסף אגף בגב המבנה (בחלקו המזרחי), נבנו חדרי ממ"ד, הוקמה גדר חדשה ועוד. על מלאכת השיפוץ והשימור הופקד האדריכל הוותיק נחום שני, בנו של האדריכל יהושע שטינבוק (1901-1956).

.

.