שכונת מרכז מסחרי מאת פיני בן-שחר

בכ' לחודש שבט התרפ"א נקראה אסיפה בביתו של מנחם גילוץ, שנימנה עם 66 מייסדי אחוזת-בית. התכנסו ובאו כמה עשרות אנשים הנמנים עם חוגי המסחר היהודי ביפו, שבאותם ימים התרכז כמעט כולו ברחוב בוסטרוס (כיום רחוב רזיאל) שביפו. רוב החנויות ברחוב זה נוהלו בידי הערבי סקאנדר פיאני, שהתעמר בשוכרי החנויות. המארח שטח בפני הנאספים את תוכניתו להעתקת המסחר היהודי ביפו לתל-אביב.

תל-אביב, לפי החלטת מייסדיה, "למשכנות מרגוע נוצרה ולא לפרקמטיא (מסחר)", ואמנם כלל זה נשמר בהקפדה, פרט לחנות שנפתחה לסיפוק הצרכים היומיומיים, מעבר לגבולה הדרומי של שכונת אחוזת בית ברח' הרצל 21, מעבר לפסי-הרכבת שחצו אז את רחוב הרצל (במקום בו עמד בית בנק הלוואה וחסכון שנהרס). התנהלו ויכוחים בין הנאספים וכרגיל הייתה גם אופוזיציה לתוכנית נועזת זו, אך משפרצו מאורעות הדמים ביפו ב-1 במאי 1921 ויהודים נהרגו ונפצעו בידי ההמון הערבי המוסת, הצטרפו גם המתנגדים לרוב מחייבי הרעיון. הוקמה אגודה בשם "מרכז מסחרי" שמספר חבריה הגיע לכ-150.

מעבר לגבולה הדרומי של תל-אביב – כיום הרחובות אילת ודרך יפו-תל אביב – השתרעו באותם ימים שטחי פרדסים בבעלות ערבית. החליטו לפנות לבעלי הקרקע, משפחת שייח עלי, בהצעה לרכישת פרדס בן כחמישים דונם, ואמנם אחרי משא-ומתן מייגע צלח הדבר בידם. בינתיים נוספו קבוצות נוספות של מעוניינים, שמספרם הכולל הגיע ל-350 המאוגדים בחמש אגודות. נרכשו שטחים נוספים באותה סביבה. כל האגודות לאגודה אחת תחת השם הכולל אגודת "מרכז מסחרי", שבשליטתה נכללו 150 דונמים. כיום הרחובות: עליה, החלוצים, זבולון, נחלת בנימין, מרחביה, השוק, המשביר, הרצל, כפר גלעדי, הקישון, רחוב מזרחי, רענן, מרכולת, לוינסקי, מרכז מסחרי (כיום רח' מטלון), וולפסון. גבולה הצפוני של השכונה החדשה היה, כאמור, הרחובות אילת ודרך יפו-ת"א שבימינו. ליו"ר האגודה נבחר היוזם הממריץ והנמרץ מנחם גילוץ. ב-1922 נחנך הבית הראשון שבשכונה – הוא בית יעקב רבינוביץ, שבפינת הרחובות לוינסקי והקישון. למימון עבודות הבנייה בשכונה נעזרו בבנק ברקליס ביפו (בשמו הקודם הבנק האנגלו-מצרי). מנהלו היהודי, שמעון מזרחי ("המלאך הגואל", כפי שכונה בפי חברי האגודה), המליץ בפני ההנהלה המרכזית בלונדון להעמיד לרשות האגודה הלוואה בסך 75,000 לא"י, סכום אדיר באותם ימים. לאות הוקרה על פועלו, נקרא רחוב מרחובות השכונה על שמו – הוא רחוב מזרחי.

בחול המועד פסח תרפ"א (1926), בא לביקור בארץ מנהלו הכללי של הבנק מלונדון, ראול פואה. נערכה לכבודו מסיבה חגיגית, שבה השתתפו ראש העיר מאיר דיזנגוף, וכן חברי אגודת מרכז מסחרי. ראש העיר פתח את המסיבה והודה לאורח עבור העזרה שמגיש הבנק לפיתוחה של העיר ת"א, אחריו נטל את רשות הדיבור יו"ר האגודה מר מ. גילוץ, ששיבח את הבנק ומנהלו על עזרתם הרבה והכריז כי לאות הוקרה החליטה האספה הכללית של האגודה פה-אחד לקרוא את אחד מרחובות השכונה על שמו של המנהל הכללי, מר ראול פואה, וכי החלטה זו תועבר בכתב גם להנהלת הבנק בלונדון לאישורם. מר פואה הודה על הכבוד הרב שרוחשים לו, והוסיף כי ענייני העיר קרובים ללבו וגם בעתיד ימשיך לעשות כמיטב יכולתו למען פיתוחה הכללי של העיר החדשה.

כידוע לכולנו, אין רחוב על שמו של ראול פואה והסיבות לכך אינן ידועות. ייתכן והסיבה נעוצה בהנהלת הבנק בלונדון, שכדרך האנגלים לא נטו לרגשנות-יתר בענייני "ביזנס", או שמא הסתפקו ראשי האגודה בקריאת שמו של שמעון מזרחי, מנהלו המקומי של הבנק, על אחד מרחובות השכונה.

מנחם גילוץ, לאחר שזכה שרעיונו להקמת המרכז המסחרי בתל-אביב הולך ומתממש, ביקש מסיבות שהיו שמורות עמו להשתחרר מתפקיד היו"ר, והציע לבחור במקומו את ד"ר יוסף פומרוק, שהיה מהפעילים והדוחפים לאיחוד ועדי השכנות לוועד מרכזי אחד.

במכתבו, כיו"ר הוועד המאוחד של מרכזי המסחר, פנה פומרוק לחברה לפיתוח ת"א (חברה עירונית) בתאריך 19.2.1933, ומחה בפניה על הרעיון הנואל להקים אזור תעשייה בסביבות הירקון ושפת ימה של העיר, רחוק מאזור המרכז המסחרי, שבהמשכו החלה, באופן הטבעי ביותר, להתפתח באותם ימים תעשייה זעירה בענפים שונים, כיום מרכז וולובלסקי והרחובות וולפסון, פלורנטין ועמק יזרעאל. בין היתר הוא מעלה נימוקים שהם ממש בגדר נבואה, והדברים מובאים להלן ככתבם וכלשונם: "ברור הוא לכול, שסידורם של בתי-חרושת על שפת הים (בית החרושת לבקוביץ לעיבוד עורות ובית החרושת דלפינר למשי ובדים), הייתה פעולה בלתי-מוצלחת ואיננה עולה בד-בבד עם השאיפה שת"א תיעשה בתור מקום לקייטנים ולמקום מרחצאות ומרפא, אולם גם את שפת הירקון נוכל לנצל בהרבה יותר תועלת לפיתוחה הכללי של ת"א, אם לא נהפוך אותו למקום של בתי-חרושת ותעשייה כדאי להזהיר שלא לחזור על אותן השגיאות שכבר נעשו בימינו ולעינינו". רק מאוחר יותר נתגלה כמה צדק האיש.

בשנת 1957, לאחר 36 שנות פעילות שתחילתן בשנת 1921, נותרו מבין כ-350 חברי האגודה פחות מ-30. הנותרים חששו לגורל הרכוש שהיה בבעלות האגודה לאחר שתגיע שעתם, ולכן החליטו לפרק את האגודה ולממש את הרכוש, ואת כל התמורה החליטו לתרום למוסדות ציבוריים שונים.

הכותב, פיני בן-שחר (1925-2017) נולד בתל-אביב. ימי ילדותו, נעוריו ובחרותו עברו עליו בעיר שהייתה לכרך. פיני היה מהוותיקים שבחוקרי תולדות העיר ותיעד אותה במצלמתו מסוף שנות החמישים. כבר בשנות השישים התקיימה סדרת הרצאות של פיני שעסקה בתולדות העיר העברית ובשימור מורשתה. ספריו, בתי יפו-תל-אביב מספרים (1990) וספר ההמשך, צפונותיה של העיר העברית הראשונה (2012) הם ציוני דרך חשובים בתיעוד ההסטוריה של העיר.

.

.