בית בן יהודה (דירת טשרניחובסקי)  מאת דני רכט

בית משותף בפינת הרחובות אחד העם 89 והחשמונאים 48 ניצב על במה מוגבהת במקום בו "נפגשו" בשנות השלושים שכונת רוממה  ושכונת ימין משה. הבית תוכנן על ידי האדריכל יוסף ברלין ברוח הסגנון הבינלאומי, ונבנה בשנים 1933-1934. האחים היזמים היו פעילים כבר בשנות העשרים בתחום הנדל"ן בעיר. יחד הם בנו את בית אפרים ותנחום בן-יהודה ברחוב אלנבי 92 (בתכנון יוסף טישלר) ואת בית אפרים ותנחום בן יהודה ברחוב מזא"ה 46. במהלך השנים התגוררו בסביבה זאת מספר אנשי רוח. באחת הדירות בבניין התגורר האדמו"ר צ'ורטקוב. שטיבלים של חסידי צ'ורטקוב פעלו בדירה הצמודה לדירת האדמו"ר כמו גם ברחוב כפר גלעדי שבשכונת מרכז מסחרי.

הדייר המפורסם ביותר בבית בן יהודה היה המשורר שאול טשרניחובסקי אשר  התגורר כמעט עד מותו בשנת 1943 בדירה קטנה משמאל לכניסה לחדר המדרגות. יחידה  בת שני חדרים קטנים אשר אינה משמשת למגורים כבר שנים. העיריה הציבה שלט לזכרו של טשרניחובסקי בקיר הבית הסמוך (אחד העם 87) עקב התנגדות בעלי הדירות בבית בו התגורר. טרם המעבר לבית אפרים ותנחום בן-יהודה התגורר הרופא-משורר בבית ישראל וליקובסקי בשד"ר 55 פינת רחוב בצלאל יפה. 

שאול (סאול) גוטמנוביץ' טשרניחובסקי נולד ב-1875 בכפר מיכאילובקה, בפלך טאורידה (טאברידה) שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום אוקראינה). מגיל חמש קרא ספרים ברוסית, שאותה למד מדודתו, ובגיל שבע למד עברית מאביו. טשרניחובסקי רכש השכלה בתחום המסחר ולמד שפות (גרמנית, אנגלית,צרפתית, יוונית ולטינית). בשנים 1899–1906 למד רפואה באוניברסיטת היידלברג שבגרמניה. את לימודי הרפואה סיים בלוזאן שבשווייץ. טשרניחובסקי היה מחשובי היוצרים שפעלו בתל אביב. על שמו של נקרא רחוב בעיר (מקודם: רחוב בצלאל) ובית הסופר ברחוב קפלן.

לצד פעילותו הספרותית, התפרנס טשרניחובסקי מעבודתו כרופא בשירות העיריה. מדירתו הקטנה יצא מדי בוקר לעבודתו בבתי הספר העממים בעיר. ותיקי העיר מספרים שטשרניחובסקי היה הרופא "שלהם". אולם למעשה הוא נדד בעיר כאשר כל יום הוקדש לבית ספר אחר. במודעה שפורסמה בעיתון הצופה (14.2.1943) שמונה חודשים בטרם הלך לעולמו, נכתב: "אבד אות הצטיינות קטן (צלב אדום על גבי סרט אדום צהוב, עגול). נא להחזירו לשאול טשרניחובסקי, רחוב אחד העם 89, ויבוא על שכרו".      

חייו בתל אביב לא היו קלים ועדיין, טשרניחובסקי אהב מאד את העיר העברית. במאמר שפרסם בשנת 1942 כתב ש"זוהי סוף סוף הנקודה היחידה בעולם שהיהודי יכול להיות בה יהודי, לא יהודי בהיתר ולא יהודי באיסור. אלא סתם בן אדם שקרוי יהודי. מרגיש את עצמו יהודי לא מתוך התנגשות תמידית באלה שאינם יהודים. זהו המקום היחידי בעולם שיהודי יכול לחיות בלי להרגיש שהוא יהודי. בלי כל צורך לדעת זאת. כאילן בתוך היער שלו, כשיח על הקרקע שלו. [...] רק כאן אפשר לו, לצבר, לא להבין מה זה גלות, ולהתרפק על העולם כולו מתוך מבט של עין טהורה".

על דירתו הסגפנית השכורה אשר שימשה אותו במשך שבע שנים כתב טשרניחובסקי: " אני - לי משלי אין כלום / גם לא שולחן ... / בין ד' כתלים של חדר לא לך / אשר גבי זרים הטילו בו לכלוך...". את דירתו הצנועה בת שני החדרים, שכר המשורר מהגברת מאיר, אלמנה מבוגרת שטיפלה בו במסירות בשנותיו האחרונות ודאגה לכל צרכיו. לאחר מותו בירושלים וקבורתו בבית העלמין ברחוב טרומפלדור, לא עלה על דעתה של האלמנה להשכיר את חדרו של המשורר. זאת למרות שהיה יכול לשמש לה כמקור הכנסה נוסף. כך נותרה דירתו הקטנה של טשרניחובסקי ריקה במשך חמש שנים, בדיוק כפי שהשאיר אותה, כשאי הסדר האמנותי נשמר בקפידה: תמונות תלויות לצד תמונות מונחות בפינות החדר, שולחן הכתיבה עמוס הספרים, וארונית הרפואות שנשארה במקומה. מדי פעם שלחה אגודת הסופרים אל הגברת מאיר אורחים שהגיעו לעיר ללון לילה או שניים בדירה, אולי בתקווה שתשמש להם מקור השראה.

בשנת 1948 הגיע לדירה גובה מסים מהעירייה. לאחר שבחן את המקום, הציע לאלמנה להשכיר את הדירה הריקה לחבר ש"רק השתחרר מהצבא ועומד להתחתן". הוא הבטיח שמדובר בפיתרון דיור זמני של "חודש-חודשיים" בלבד. הגברת מאיר התלבטה קשות. מצד אחד, היא רצתה לשמר את הדירה כמוזיאון לא רשמי לזכרו של טשרניחובסקי. מצד שני, מדוע לא לסייע לחייל צעיר הנמצא במצוקה בימים כה קשים? לבסוף, הסכימה להשכיר לו את הדירה תמורת 11 לירות ישראליות בחודש.

אלא שהדייר החדש, שהיה פקיד מכס במקצועו, לא התכוון לעזוב. לאחר שנתיים של מגורים בדירה, פנה לעירייה בטענה ששכר הדירה גבוה מדי ודרש הערכה מחודשת לפי חוק הגנת הדייר. ועדה מטעם העירייה הגיעה למקום וקבעה ששכר הדירה הראוי הוא שבע לירות בלבד, תוך התעלמות מוחלטת מכך שהדייר "הזמני" פלש למעשה לדירה.

אך הדייר לא הסתפק בכך. יום אחד, החליט פשוט להשליך לרחוב את שולחן עבודתו של טשרניחובסקי, את ארון התרופות ואת מיטתו. הדבר היה למעלה מכוחותיה של האלמנה מאיר. היא הקימה קול צעקה והזעיקה את שכניה, בהם הרבי מצ'ורטקוב. המשטרה הגיעה למקום, וגם המהנדס אברהם וילנסקי, חתנו של המשורר, הוזעק מחיפה. בסופו של דבר, הרהיטים הוחזרו למקומם, למרות התנגדותו של של הדייר הנרגן. בכל הסיפור המקומם הזה, נותר הדבר המפתיע ביותר: העירייה, שהעניקה לטשרניחובסקי אזרחות כבוד, לא התערבה, וכך גם לא אגודת הסופרים או אגודת הרופאים.

תודה לפרופ' אברהם בלבן.