כיכר גדס מאת דני רכט

בשולי המחלף הענק המחבר את התוואי המרכזי של פרוייקט נתיבי איילון עם האוטוסטרדה המובילה אל העיר אשדוד, הקימה העיריה ספק כיכר ספק רחבה, בה הוצבה אבן הנצחה לפועלו של פרופ' פטריק גדס (1854-1932), ביולוג ומתכנן ערים סקוטי אשר הטביע בתל-אביב של שנות העשרים חותם משמעותי, כשתכנן את מרכז העיר והצפון הישן בתכנית האב הנקראית על שמו. מאחר ואף מעבר חצייה לא מוביל אל ה"כיכר", אין סיכוי שתעברו ותקראו את מה שכתוב שם על פועלו של הפרופסור הפנסיונר שהעיר חבה לו רבות, אלא אם אתם תקועים בפקק תנועה ומחזיקים משקפת באוטו.

במקום להנציח את גדס באזור אותו הוא תכנן, ברחוב קטן או באחת מגינות הכיס שנכללו בתכניתו, התקבלה החלטה תמוהה המנציחה את גדס במיקום כל כך לא רלוונטי.החלטה המדחיקה את מורשתו. זאת מאחר שגינות הכיס בצפון הישן "נשמרות" בידי קרן תל-אביב לפיתוח למשפחות תורמים (המוכנות להיפרד מכמה מאות אלפי דולר ע"מ להנציח את קרוביהם). לדוגמה: מגרש עמירם שהפך לגן דבורה אופמן, גן הנביאים שהפך לגן גימפל, גן החובבים בשכונת רמה שהפך לגן הרולד ודורותיאה טאו ועוד רבים. אם המורשת העירונית באמת חשובה לראשי העיריה, הרי שעדיין לא מאוחר להנציח את גדס ופועלו במקום ראוי יותר.

האדריכל ומתכנן הערים נחום כהן מוסיף: תוכנית גדס היא זו שיסדה את העיר המוצלחת היחידה בארץ. כמובן שעזרו לזה הרגע ההיסטורי הנכון, הקרקע הזולה והזמינה, ראייתו של דיזנגוף מרחיקת הלכת, ושיתוף שלטונות המנדט הבריטי. התרומה היא במקוריות הגישה, לא העתקה של גריד אמריקאי שכשל בארה"ב, אלא עידון רחובות צפון-דרום, מזרח-מערב, במפגשים לא ישרי זוית. לא העתקה עיוורת של "עיר הגנים" אשר הכשילה את כל תכנון הערים המודרני בעולם, וכשלה בכל.

גנים קטנים ומצומצמים מפוזרים, המעניקים רווחה נקודתית במקום שקט ופנימי לאזרחים (במקור, 40 גנים). בנויה מבלוקים בגודל בינוני. התכנית בריאה בשיטתה הפשוטה, האורינטציה הטובה, התערובת המגוונת לסיפוק כל הצרכים, אינטנסיביות בערוב השימושים, ויכולותיה בקיצורי דרך ולשינויים ושיפורים. כל אלה הופכים התוכנית לדוגמא ראויה לחיקוי.

עובדה מענינת: אף עיר חדשה בעולם לא צלחה, למרות שנבנו במאה החולפת, יותר בינינים מאשר מתחילת ההיסטוריה. בספרי אגדה אורבנית אני מציע שימור התכנית (6% משטח העיר).

.

.