שכונת נחלת בנימין מאת שולה וידריך

בשנת 1907 נוסדה אגודת נחלת בנימין ביוזמת שלמה יוסף לויצקי מעסקני הפועל הצעיר. האגודה מנתה ארבעים חברים רובם בעלי מלאכה, מורים וסוחרים זעירים רובם מנווה שלום. אחר כך הצטרפו גם יצחק זלצמן, בר דרורא, ורבי בנימין. מטרת האגודה הייתה להקים שכונה במתכונת דומה לזו של אחוזת בית, השכונה העברית הראשונה. ברשימת חברי אגודת נחלת בנימין נמצא שמונה עשר בעלי מלאכה, שמונה פקידים זעירים, שישה חנוונים, שלושה מורים וסופרים, שני בעלי תעשיה זעירה, בעל מלון אחד, בעל מכבסה אחד ואופה אחד. למרות מגוון המקצועות איחד אותם פרט אחד - מצב כלכלי לא מזהיר שלא איפשר בנייה במימון עצמי. ואלה שמות מייסדי השכונה: שלמה גרינהויז (נגר), אהרון מרזון (נגר), חיים אליהו סגל (חבתן), אברהם משה שבנט (משרת בבית הספר לבנות), דוב אתקין (חייט), מ.ל. גרלי (אומן בחרושת ברזל), ה. ש. קרוגליאקוב (בעל חנות), יוסף למפרט (בעל מלאכה), אברהם זיקלין (אומן ביציקת ברזל), שמריהו לויטן (בעל מלאכה), יהושוע סורניק (בעל מלאכה), אליעזר פפר (מורה בבית הספר לבנות), זרח וילנצ'יק (בעל חנות), אליהו בוגדנוף (חייט), יוסף לרנר (פקיד באפ"ק), שלמה לויצקי (פקיד ובוכהלטר), דוב הופמן (שען), הלל זסלבסקי (חייט), יצחק זלצמן (שען), אליעזר מרגולין (בעל פבריקה של בורית), חיים לויצקי (ספר ובעל מספרה), מאיר שולמן (בעל פבריקה למלאכת סוכריות), מיכל מילמן (מורה למוסיקה), בן-ציון רוחימוביץ (בעל חנות ובעל פבריקה לגזוז), א. ז. רבינוביץ (סופר ומנהל הביבליותיקה), אשר פולישוק (בוכהלטר), מיכל כהן (סנדלר), איסר שולמן (בעל חנות), י.ד.פריאר (פקיד סופר), בנימין שליחובר (פקיד בלשכת המודיעין), זלמן דבורקין (סנדלר), חיים רידמן (פקיד), חיים ברוך קסטראל (בעל הוטל), שלמה ברדסקי (בעל מכבסה), דוב נקדימון (אופה), מתיתיהו וינוקור (בעל סדנה לחביות), נח מילנר (סיטונאי), אברהם לואי (מורה), זליג רבינוביץ (בעל חנות).

מטרות השכונה נוסחו בספר התקנות של אגודת נחלת בנימין: "המטרה של נחלת בנימין היא לתת את היכולת לאנשים לא עשירים לרכוש להם בתים באותם התשלומים שהם מסלקים עכשיו שנה שנה במחיר דירותיהם... השכונה שתבנה תמלא אחרי כל הדרישות ההגיניות ...הרחובות יהיו רחבים ומרוצפים, הבתים בנויים בטעם וביופי ... ". חברי ועד האגודה ניסו לרכוש מאחוזת בית חלק מאדמות כרם ג'באלי, אך הדבר לא הסתייע. בשנת 1909 באסיפה הכללית של אחוזת בית הציע לויצקי שאחוזת בית תמכור לנחלת בנימין חלק מאדמות כרם ג'באלי ללא רווח. האסיפה נתנה את אישורה, אך הדבר לא הסתייע. הם פנו בכתב אל ארתור רופין, ראש המשרד הארץ ישראלי, ששימש גם כבא כוחה של הקק"ל בארץ: "בית קטן מיוחד לאיש ואיש. זהו האושר, אשר אליו נושאים את נפשם חברי נחלת בנימין.... ואנחנו פונים אליך דוקטור נכבד ומבקשים, כי תסייע אותנו לקבל מאת הקרן הקימת הלוואה של מאה ועשרים אלף פר' לבנין ארבעים בית, וחברת אנגלו פלשתינה מסכימה להיות אחראית להלוואה..". רופין נענה וסייע להם לקבל הלוואה על ידי הקק"ל. הלוואה שהותנתה בכך שהבונים יהיו במעמד של חוכרים כלפי קק"ל והחכירה תעבור ליורשיהם. סירוב על תנאי זה של הקק"ל גרם לועד נחלת בנימין לפנות לחברי ועד אחוזת בית בבקשה שישתדלו לקנות עבור נחלת בנימין את החלקה האחרונה מכרם ג'באלי שעדיין לא נמכרה. ועד אחוזת בית נענה לבקשה זו ורכש בכ"ח סיון תר"ע עוד מגרש המכיל 25,497 אמות מרובעות במחיר של 25 אלף פרנק. ובמחיר זה נמכרה הקרקע לבאי כוחה של נחלת בנימין (יצחק זלצמן, שלמה לויצקי, מאיר שולמן וחיים רדניק). הרכישה התבצעה בעזרת בנק אנגלו פלשתינה ולא במרוכז. כל חבר קיבל 3,200 פרנק. וכן נרכש שטח נוסף מחברת הקרקעות גאולה. סך הכל 38.000 אמות מרובעות (כ-20 דונם). השטח חולק ל-35 מגרשים שחולקו בהגרלה. כל בית הכיל שני חדרים מטבח ומרפסת. מיקום השכונה היה בסמוך לשדרות רוטשילד לכיוון צפון מזרח, עד לרחוב גרוזנברג.

בניינה של השכונה החל בשנת 1911. השטח הצר והארוך, שהפך לימים לרחוב נחלת בנימין, נבנה כך שבתי השכונה יהיו צמודים אליו לאורכו. לפי ספר תל אביב בעריכת אלתר דרויאנוב, התהלכה בדיחה על השם שנבחר: "מסתבר שהיתה הלצה ביפו, שאם משפחת רוטשילד תעניק להם סיוע כלכלי, הנחלה תקרא על שם בנימין דה רוטשילד, ואם ההסתדרות הציונית היא זו שתסייע לשכונה, אזי היא תקרא על שם בנימין זאב הרצל". אך דרויאנוב מציין במפורש (עמוד 134) שהשכונה נקראה על שם בנימין הרצל.

העדר מכון מים עצמאי והתלות במי תל אביב הביא את עסקני נחלת בנימין למיזוג השכונות. בשנת 1911 בוצע איחוד חלקי. ובכ"ו אלול תרע"ב, 1912 בוצע האיחוד המלא בין השכונות כשנציג נחלת בנימין משתתף בישיבות ועד תל אביב. על השכונה הוטלו חוקי בניין אשר חייבו את התושבים בהתאם לחוקי הבנייה שחלו על תושבי תל אביב. הבתים הראשונים היו חד קומתיים ומכוסים בגגות רעפים. הגינות הוקפו גדרות עץ ובחזית הבתים נבנתה מרפסת אשר הובילה לדלת הכניסה. חלקו הצפוני של הרחוב עד לכיכר מגן דוד של היום (כרם משרהווי. המוכר כיום כמדרחוב נחלת בנימין) התפתח בשנות העשרים. תקנות עיר הגנים ובהן איסור פתיחת חנויות לא חלו על נחלת בנימין. זאת, כמו גם הרכב האוכלוסיה, הביאו להפיכתו של הרחוב לרחובה המסחרי הראשון של תל אביב. עם הגברת הפעילות הכלכלית ואיתה גם הצרכים המסחרים, בוטלו מאוחר יותר חצרות הבתים, קומות הקרקע הפכו למסחריות. ובהמשך, נוספו למבנים קומות. במהלך השנים הפך הרחוב למרכז חנויות הטקסטיל וההלבשה.

.

.