ביח"ר מעדן  מאת דני רכט

סיפורו של בית החרושת העברי הראשון לקרח קשור דווקא לפרדסן פתח תקוואי. מרדכי שלום סימקין (1879-1967) עלה לארץ ב-1906 ורכש פרדס באם המושבות. עם סיום המלחמה חזר סימקין למושבה ומצא את הפרדס שבבעלותו במצב קשה. במקביל, זיהה סימקין את הצורך של השלטון הצבאי בעבודות תשתית שונות כמו סלילת דרכים ובנין גשרים ברחבי הארץ ולצורך זה הקים שותפות עם משה מכנס ועם המהנדס אברהם סיניבר. יחד לקחו על עצמם עבודות שונות בקבלנות.  

בראשון  במאי 1921 החלו ערביי יפו בהתפרעויות קשות שגבו קורבנות יהודים. בינהם יוסף חיים ברנר, סופר מוערך ומחשובי ההוגים של מחנה הפועלים, אשר נרצח יחד עם חבריו הסופרים בקאצר אל אחמאר (הבית האדום, בית יצקר)  שבפרדסי אבו כביר.  הידיעה על הפרעות תפסה את סימקין כשהוא בירושלים לרגל עסקיו. הוא מיהר לחזור אל תל אביב והגיע לבית גימנסיה הרצליה שהפך לבית חולים זמני. נסיונות אנשי הצוות הרפואי להשיג קרח לטיפול בפצועים זכו להתעלמות מצד בתי החרושת הערבים ביפו. בספרו 'מי היה אותו אפלבוים' כותב אליעזר שלוש: "שני בתי חרושת היו בתוך יפו ונאסר עליהם למכור קרח ליהודים. אך אילו גם אפשר היה להתגבר על איסור זה, אי אפשר היה בכלל לגשת לשם".

סימקין זכר שראה מכונה קטנה ליצור קרח במטה משלחת הצלב האדום האמריקאי במחנה שנלר בעיר הקודש. מיד עלה שוב לירושלים, וקנה את המכונה בהקפה. ראשי ההנהלה הציונית בעיר השיגו עבורו משאית והוא חזר עם מכונת הקרח לתל אביב. עוד באותו לילה הוצבה מכונת הקרח בבית החרושת לרהיטים של גורלסקי וקריניצי שפעל בסמוך למושבה האמריקאית-גרמנית. (שנתיים אחר כך עבר בית העסק אל כתובת חדשה - מבנה תעשייתי גדול שהוקם לצרכיו בסוף רחוב הרצל של אז). המכונה הקטנה ייצרה רק 320 ק"ג קרח ביממה ועדיין, כמות זו היתה קריטית להצלת חלק מהפצועים.   

סימקין הבין שהתלות העברית בקרח ערבי חייבת להיפסק. הוא גם הבין כי מדובר בעסק בעל פוטנציאל עסקי לא מבוטל. עוד באותה השנה הקים שותפות עם האגרונום מאיר אפלבוים ועם צדוק שלוש, בנו של יוסף אליהו שלוש. באותה התקופה הפכו שלוש ואפלבוים לקרובי משפחה, כאשר צדוק נשא לאשה את רוז (שושנה), בתו של האגרונום. סימקין עמד בהמשך בראש התאחדות בתי חרושת לקרח בתל אביב והסביבה ואף הקים בתי חרושת לקרח ומחסני קירור בערים נוספות.    

לצורך בית חרושת לקרח, וגם לצורך בניית מחסני קירור ב-1926, רכשו השותפים מגרש בשכונת מרכז מסחרי, והקימו את 'מעדן', בית חרושת עברי ראשון לקרח בתכנון האדריכל יהודה מגידוביץ'. בקירות המבנה החדש תכנן מגידוביץ' חנויות לפי בקשת השותפים. מיקום בית החרושת החדש היה לצד דרך יפו תל אביב, כשהמגרש שמאחוריו, מגרש הדקלים 'הראשון' שימש במשך תקופה למשחקי כדורגל. 

הסמטה הצמודה בית החרושת, כיום חלק מסמטת השוק, היתה בבעלות 'מעדן' - רחוב פרטי ראשון בשטח תל אביב. במכתב לועדה הטכנית מתאריך 22 ביולי 1924 כתב צדוק שלוש: "הנני מודה בזה שקניתי שני מטרים אדמה לכל אורך קיר 'מעדן' מרחוב שכונה עד רחוב של השוק ובצד השני גם כן, במטרה לשמש ברצועה של ארבע מטר לכל האורך בתור רחוב פרטי". משפחת שלוש פרשה לאחר תקופה לא ארוכה מהשותפות. 

בשנת 1934 בנתה חברת החשמל תחנת שנאי בצמוד לבית החרושת. מחסן הקירור הראשון של  'מעדן' היה בקיבולת של 161 ממ"ק. 15 שנה אחר כך עמד הנפח הכללי של מחסני השותפות על 3200 ממ"ק. עובדת היות 'מעדן' בשכונה מסחרית מובהקת, בסמוך לשוק פעיל (לימים שוק לוינסקי) ושהביקוש לקרח ולמחסני קירור רק עלה, הביא לכך שבשנים הבאות שמר 'מעדן' על מעמדו והוביל את שוק ייצור הקרח והאחסון הקר. זאת למרות פתיחתם של בתי חרושת נוספים בבעלות עברית.