בית סיניבר / בית סויצקי  מאת דני רכט

בית משה סויצקי הניצב בפינת רחוב נחלת בנימין 20 ורחוב שפ"ר 23, נבנה בשנים 1933-1934 על ידי האדריכל-מהנדס יעקב בורנשטיין בקרבת שכונת פקידי אפ"ק ובתי שכונת נחלת בנימין. המבנה שעוצב בסגנון מיוחד בהשפעת התנועה האדריכלית המודרנית כבניין משרדים מעל קומת קרקע מסחרית. זהו מבנה לשימור מתוקף תכנית השימור המתאפיין בקווים פשוטים וחף מעיטורים. מיקומו חולש על צומת מרכזית בעיר בה נפגשים רחובות נחלת בנימין, שפ"ר וגרוזנברג. משה לויצקי בונה הבית, הוא צעיר בניו של בנימין זאב סויצקי (1925-1854) מראשוני שכונת מאה שערים.  

ב-1934, עם סיום הבנייה, פעל במקום 'קפה סיטי', במקומו נפתחה ‘המסעדה הקואופרטיבית בע”מ’, גלגולה המוקדם של המסעדה הקואופרטיבית שפעלה עשרות שנים בבית ברנר. עסק נודע מאחר שפעל בבית זה במשך שנים עד לסגירתו ב-1962 היה חנות הנעליים של יצחק צוריאנו. בבית לויצקי פעל גם 'מועדון קדימה' של יוצאי יוון. ראשיתו בחברת קדימה לתרבות עברית אשר הוקמה בעיר סלוניקי ובראשה עמד דוד פלורנטין. שלט ‘המצפה’ על קיר הבית מעיד כי זהו ביתה של קהילת 'עדי יהוה’. פעילותם הביאה בעבר להפגנות של חרדים מול הבית. 

שימור ושיפוץ בית לויצקי נעשה בתכנון אילן קדר וחביבה אבן אדריכלים בשנת 2014. יזם השימור: Watch Tower Bible & Tract Society. בית סויצקי נבנה במקום ביתו של המהנדס אברהם סיניבר (1873-1944) שנבנה בשנת 1913 ושרד עשרים שנה. בביתו של סיניבד פעל במחצית השניה של שנות העשרים בית ספר למלאכה אשר הוקם ביוזמת התאחדות נשים לשווי זכויות.

אברהם סיניבר באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו:

אברהם סיניבר נולד באודיסה, רוסיה, כ"ב תשרי תרל"ה (1874), לאביו מרדכי (סוחר, עלה ארצה בשנת תר"פ: נפטר בתל-אביב, ל' אב תרצ"ז). קיבל חינוך יהודי מפי מורים ומלמדים, למד בגימנסיה וגמר בית-ספר למכניקה באודיסה, התמחה בעבודה בבית-החרושת למנועים אוטו דויץ' בקלן שבגרמניה, למד בבית-הספר הטכני הגבוה בוינטרטור שבשווייץ וגמר בהצטיינות ושמע שיעורים גם בפוליטכניון שבציריך. בשווייץ הכיר את התנועה הציונית והשתתף בקונגרס הציוני השני.

חזר לאודיסה ופתח משרד טכני ובזמן קצר נת פרסם כמומחה עד שאפילו המפקדה הצבאית הצארית מסרה לו עבודות אחראיות, ובכללן התקנת סידורי מנופים להרמת תותחים במבצר בדרום רוסיה, ועירית ניקולאייב מסרה לו את בנית הבארות להספקת-המים העירונית. בעת עבודתו בניקולאייב נשא שם לאשה את קיילה (קטיה) בת יקותיאל ברוניזסקי (היתה עסקנית פעילה במוסדות שונים בת"א וכאן נפטרה ביום ט"ו תמוז תרפ"ט. אח"כ נשא בזיווק שני את ברטה בת מיכאל ורבקה . נפטרה: בת"א ביום י"ז אדר ב' תש"ח).

הפרעות באודיסה ב-1905 נתנו לו דחיפה לעזוב את הצלחותיו ברוסיה ובאותה שנה עלה ארצה עם רעיתו והתישבו ביפו. נכנס כמנהל-עבודה לבית-החרושת של ל. שטיין, עבד בו כשנה והכניס כמה שכלולים חדישים, ביחוד בהתקנת האפשרות להחליף את הדלק למנועים מנפט לפחם. אח"כ החל לעבוד ברשות עצמו, ובראשית 1909 יסד משרד ביפו ובית-מלאכה בפתח-תקוה והתמסר ביחוד ללימוד ולעבודה בקידוח עמוק לשם הגברת תפוקת המים מהבארות כדי לאפשר את הרחבת שטחי המטעים ויתר הגידולים בהשקאה. הכניס מהפכה גם בבנית הבריכות להשקאה והבתים: במקום בניה עבה מאבן מקומית בריכות וקורות ברזל לתמיכת תקרות וגגות הנהיג את שיטת הבניה מבטון מזוין, שחסכה חמרים עבודה וכסף והגדילה את האפשרויות. התקין מטעם חברת "השקאה" את רשת ההשקאה לפרדסים בצפון פתח-תקוה מהירקון וב-1911 ביצע את עבודות ההכנה לבנית נמל ביפו מטעם חברה צרפתית שקיבלה זכיון לכך. ביצע את הקידוחים העמוקים להספקת מים לחולדה ולבן-שמן מטעם הקרן הקיימת, ועוד. עבד גם במקומות נגועים בקדחת, קדח לא פעם, אך המשיך בעבודתו. בנה ב-1913 את ביתו בקצה תל-אביב שבזמן ההוא (קרן הרחובות נחלת בנימין וגרוזנברג). חינך דור של בעלי-מלאכה מנוסים, שפתחו אח"כ בתי-מלאכה במקומות שונים בארץ.

בשנות מלחמת-העולם הראשונה ביצע בשביל השלטון עבודות טכניות שונות (בנין גשרים ועוד) והרבה לפעול להתאמת מנועי ההשקאה בפרדסים לדלק שנמצא אז בארץ (פחם-עץ) ולשם כך פתח בית-מלאכה גם בנס ציונה. אחרי הכיבוש הבריטי חזר מגלותו מפתח-תקוה ליפו וביצע מטעם הממשל הצבאי הקמת חומת מגן של הרציף בנמל יפו - הקמת הריסות בתי עזה ובארשבע, בניית גשרים בדרכים, סלילת כביש יפו - רמלה, בנית המזח בחיפה ועוד. ניהל את עבודת בנין בית-החרושת סיליקט במקום שהיה על הגבול הצפוני של תל-אביב (ליד רחוב בוגרשוב). משעבר בית-החרושת של שטיין ל"חברת חרושת ברזל, יפו", ניהל אותו במשך עשר שנים והעלה את רמתו מבחינה טכנית ומסחרית כאחת. ב-1934 התפטר ויסד שוב בית-מלאכה טכני "המניע", שגדל והתפתח ומ-1937 נקרא בית-החרושת בשם א. סיניבר ושות' מהנדסים בע"מ . יסד גם בית יציקת ברזל, פיתח את יצור המשאבה הצנטריפוגלית המאונכת לקידוח עמוק, שהגדילה את תפוקת המים וסיפק מתוצרתו לעירית תל-אביב, לנקודות כפריות, לבעלי פרדסים ועוד. בשנות מלחמת-העולם השניה, כשנחסמו דרכי היבוא של מוצרים טכניים ומכניים הרחיב את מפעלו ליצור משאבות מסוגים שונים, חלקי חילוף למנועים ומשאבות, מחרטות ומכונות אחרות לעיבוד מתכת.

נפטר בתל-אביב, ג' תמוז תש"ד (44 24.6). צאצאיו (מאשתו הראשונה): נעמי ז"ל, אורה אשת המהנדס נפתלי רייפמן (בעל מפעל סיניבר ומנהלו).

>

.>>>>

.