בית החולים דנציגר / בית אלרוב מאת דני רכט

על מגרש הגדול בפינת הרחובות מוהליבר, יעבץ וגרוזנברג פעל החל משנת 1929 בית החולים הפרטי של פליקס דנציגר. הדוקטור היקה שירת כרופא בצבא הגרמני במהלך מלחמת העולם הראשונה. ב-1923 עלה לארץ והתיישב עם משפחתו בירושלים. ומספר שנים אחר כך עקר לתל אביב. בית החולים זה מוזכר בספרו UNAMBO (הוצאת שטיינברג-וארלג, ציריך 1952) מאת מקס ברוד. החצר האחורית של בית החולים שימשה כמגרש משחקים של ילדי השכונה הרעשניים, למורת רוחם של צוות הרופאים והאחיות.

עוד קודם לפתיחתו של בית חולים דנציגר, פעל בסביבה זאת בית חולים אחר. בית החולים הדסה החל לפעול ב-1918 מדירה בנווה שלום-מנשייה. ב-1919 עבר אל בית דיסקין ברחוב גרוזנברג, אך שנה וחצי אחר כך הועבר (שוב) אל בית מלון ספקטור (נחלת בנימין 18).

במקום בו פעל בית החולים במשך יובל שנים, בנתה אלרוב נדל"ן ומלונאות בע"מ ב-1985 בית משרדים מודרני בן 11 קומות בתכנון אברהם יסקי, יעקב גיל, ויוסי סיון. מאוחר יותר בנתה החברה בבעלות אלפרד אקירוב בעיר את מגדל האופרה בכיכר הכנסת, את מגדל אלרוב בשדרות רוטשילד, ואת מגדלי צמרת (מגדלי אקירוב) על אדמת הכפר הערבי ג'אמסין (גבעת עמל) לשעבר.

לבית החולים דנציגר שמור מקום של כבוד בהסטוריה של האמנות העברית החדשה. מהסטודיו בחצר פעל האמן יצחק דנציגר, בנו של הדוקטור. כאן נוצר ב-1939 פסלו הידוע נמרוד, שובר המוסכמות ומנפץ ומיתוסים. עמוס קינן בספרו שושנת יריחו (הוצאת זמורה ביתן, 1998) מתאר את דנציגר "כמטאור זוהר בשמי ארץ ישראל, בתחילת שנות הארבעים". לקבוצת האמנים שהתקבצה סביבו בסטודיו ייחסו רעיונות כנענים, שהיו אז נפוצים בקרב הנוער העברי. בנימין תמוז מתאר בסיפורו בין עדן לאופיר (חוברת אל"ף, 1950) את תהליך יצירת הפסל נמרוד. השם מתאר את מיקומו הגיאוגרפי של הסטודיו לפיסול, בין קולנוע עדן לקולנוע אופיר. על שטח החצר (בצירוף מגרשים סמוכים) ניצב כיום בית משרדים (פינת הרחובות מוהליבר וקלישר).

בחצר בית החולים ליד הכניסה למרתף ששימש חדר מתים, עמד עץ שקמה גדול שנעקר עם הריסת המבנה בשנת 1976.

מפגש רחובות גרוזנברג, השחר ויעבץ. צולם ממגדל שלום בסוף שנות השישים. בית ספר השחר (1) שהפך למועדון נוער, התמוטט בשנת 1979. על מגרש בית החולים דנציגר (2) נבנה בית אלרוב. אך בית ד"ר חבויניק (3) ששופץ והורחב, עדיין ניצב במקומו.

.

.