מלון הרצליה (בית ספר השחר)  מאת הניה מליכסון, דני רכט

בפרסומי מלון הרצליה מתחילת שנות העשרים הקפיד בעליו, פנחס הורביץ, לציין שהמלון נוסד בשנות 1880. מדובר היה בפנסיון צנוע שהפעילה אמו האלמנה מרים הורביץ ביפו. מקומו הראשון אינו ידוע. נראה כי בשלב מאוחר יותר עברה הגב' הורביץ לראשון לציון (מושבה שנוסדה בשנת 1882) וחזרה בהמשך להפעיל את הפנסיון ביפו. אכסניית הגב' הורביץ התפרסמה בנקיונה (פרט לא טריויאלי בימים ההם), פעלה בדירות שכורות ונדדה בין כתובות שונות. ידוע שבהמשך פעל המלון הקטן בדירה בבית הגבירים ביפו - מתחם בתי האדונים ר' אהרון מויאל, ר' חיים מיימון עמיאל ור' שלמה אבושדיד, שהשתרע על פני כל השטח שבין פתח רחוב יפת לרחוב רוסלן וסמטת החלפנים. במדרכה ממול, פעלה אכסניה יהודית נוספת - מלון כהן.

לאחר הריסת הבית, עברה הגברת הורביץ אל בית אלכסנדר הווארד שם המשיכה להפעיל את המלון הקטן. במפת יפו משנת 1917 מצויין שם המלון במיקום זה. בנה פנחס העביר את המלון לשכונת תל-אביב. כתובתו הזמנית בתחילת רחוב יהודה הלוי. למרות הצלחתו נסגר המלון, בפרוץ מלחמת העולם הראשונה (כמו בתי מלון אחרים בא"י). כשהסתיימה המלחמה, וכשחל שיפור במצב הכלכלי בארץ, נפתח המלון שוב, ובהצלחה.

הבית ברחוב השחר 2 הפך לביתו של מלון הרצליה. לא ברור מי היה בעליו של הבית בו הפעיל פנחס הורוביץ מלון בן עשרים חדר. במדריך מסחר ותעשיה משנת 1925 רשום המלון בבית ציניה, בעוד שבמדריך כל ארץ ישראל (שיצא לאור שנה אחר כך) רשום המלון בבית יוסף זשגיגי. הצלחתו של מלון הרצליה הביאה את פנחס הורוביץ לחפש מקום גדול יותר. בשנת 1926 הוא עבר לרחוב אלנבי 115, ופתח שם את מלון הרצליה בבניין גדול שבו 45 חדרים ואולם אירועים. המלון פעל שם עד שנת 1932. משנת 1933 שימש המבנה כבית הועד הפועל של ההסתדרות. גלגול מאוחר יותר (ואולי אחרון) של מלון הרצליה היה בשנים 1937-1938 בבית יהודה אהרונוף בשכונת מרכז מסחרי. 

הבניין ברחוב השחר 2 נמכר ליצחק גיניאו, שהפעיל בבניין את מלון כרמל. בחודש יוני 1929 הוא הגיש תכניות לאישור העירייה בדבר שינויים סניטריים בבניין, הוספת בור ספיגה ובית שימוש "למשרתים" (כך במקור). בשלב מסוים העביר גיניאו את תפעול מלון כרמל לידי הרב ח. נוסינסון. יצחק גיניאו לא החזיק בנכס לאורך זמן. הבניין נמכר בסוף שנת 1930 לד"ר ישראל מני ולרעייתו שמחה. הם עצמם התגוררו בבית זומבך (רחוב יבנה 23, כיום מלון עלמה).

ד"ר ישראל מני, יליד בחברון (19.9.1887), למד לימודים תורניים לצד השכלה כללית בבית הספר כל ישראל חברים (כי"ח) בירושלים. בסיום לימודי התיכון עבר ללמוד בסמינר למורים של כי"ח בפריז. כשהוסמך להוראה חזר ארצה ולימד בבית ספר כי"ח בירושלים, וב-1908 לימד במקווה ישראל. בשנת 1910 יצא ללמוד משפטים בצרפת, ובשנת 1915 הוסמך לדוקטור למשפטים ועורך דין. לאחר הסמכתו נסע לטאנג'יר בעקבות אחיו הרופא ד"ר משה מני, שם עבד כעורך דין. מני כתב באופן קבוע עבור העיתון היהודי-מרוקני לה ליברטה ועד שנת 1920 שימש מורה לילדי הסולטאן המרוקני מולאי חאפיז.

לאחר חזרתו ארצה התמנה ד"ר ישראל מני ב-1 בינואר 1921 לשופט שלום ממשלתי בצפת ובטבריה. בשנת 1926 הועבר לתפקיד זה בחיפה, וביום 4.12.1929 נתמנה לחבר בית המשפט לקרקעות ביפו. בתקופה זאת נשא מני לאשה את שמחה בת משה לוי, מסוחרי ירושלים. נולדו להם ארבעה ילדים: פרופ' משה מני (נשיא אוניברסיטת תל אביב וסגן יו"ר טבע לשעבר); ד"ר אליהו מני; עו"ד שלום מני; וכרמלה מני. בשנת 1932 נתמנה ד"ר מני לחבר בית המשפט המחוזי ביפו; ב-1936 נתמנה לשופט יהודי ראשון בבית המשפט המחוזי שיסדה אז הממשלה בתל אביב, והוא היה השופט שפתח אותו; פרש לגמלאות בשנת 1946; נפטר ב-27 ביוני 1966; נקבר בבית העלמין קריית שאול. רעייתו שמחה נפטרה ב-7 ביוני 1983 ונקברה לצדו.

ד"ר ישראל מני ורעייתו שמחה שינו את ייעודו של הבית שהושכר לעיריית תל-אביב ולאחר שינויים פנימיים הפך בשנת 1934 לבית ספר השחר. בית הספר העממי נקרא על שם הרחוב שבו היה והמשיך לפעול עד השנים 1967-1968. בהמשך החליטו ראשי מחלקת החינוך בעיריית תל אביב להפעיל בבניין את מועדון השחר - בית נוער לילדי הסביבה, בו יכלו להיפגש ולהכין שעורי בית בעזרת מדריכים, בדרך כלל תלמידי תיכון שהגיעו לשם במסגרת מחויבות אישית.

לאחר מותו של ד"ר ישראל מני המשיכו אשתו ובנו, ד"ר אליהו מני, להחזיק בנכס. מצבו של הבניין הלך והחמיר. מספר מכתבי אזהרה מפני התמוטטות נשלחו לד"ר מני, ואחריהם הודעה על צו הריסה, שעוכבה לאחר שד"ר מני הצהיר בתשובותיו לעירייה שיש ברצונו לשפץ את הבניין. עיכוב הצו לא הועיל, ובתאריך 14.4.1979 התמוטט חלק מהבניין. וכתוצאה מכך, הרסה העיריה את שאר המבנה. החל משנת 1980 משמש המגרש הריק כחניון הנקרא חניון האקליפטוס, הודות לעץ הוותיק שנותר במגרש, זקוף וחסון.

מאיר עילם-קפון, יליד דרום תל אביב, 1933, שלמד בבית ספר השחר החל משנת 1939 (בוגר מחזור ה'), מעיד: "אני זוכר את הטבעות שהיו על המדרגות, טבעות שנועדו להחזיק את השטיח האלגנטי, ודאי מימיו הטובים של בית הספר כבית מלון. היו לנו מורים נפלאים. אין כיום כאלה. המורה לספרות ולתנ"ך היה הסופר אהרון אשמן. המורה לציור שלנו הייתה ג'ניה ברגר. את המורה שלי בכיתה א', המורה אסתר, אני זוכר היטב, אבל לשעורי המלאכה נאלצנו לעבור לבית ספר אחד העם, כי לא הייתה לנו כיתת מלאכה. בית ספר קטן ומסכן, אבל נפלא". אחת האטרקציות הגדולות בבית הספר, שלא התברך בחצר גדולה, הייתה עץ אקליפטוס ענקי שהיה מקור שעשועים לנועזים שבחבורה. תצלומים חשובים של כלל התלמידים נעשו לרגלי העץ, כפי שיעיד צילום כל תלמידי ומורי בית הספר. שניים מהתלמידים תועדו בצילום יושבים על ענף העץ (מאיר עילם - קפון הוא הימני שבהם).

ובנימה אישית (ה.מ), את שלוש השנים הראשונות של בית הספר היסודי עשיתי בבית ספר השחר (לאחר שסיימתי בהצלחה את גן ילדים השחר, הסמוך לבית הספר). כל בוקר הייתי עושה את דרכי מבית מגוריי שהיה בסמוך לבית באיידס (בית הנוער א'), דרך גן הכובשים, במעלה רחוב יעבץ עד לפינת השחר, ומשם ימינה לשער בית הספר. אני זוכרת בית ספר לא גדול מדיי, ודי מוזנח. בעיקר אני זוכרת את החצר הקטנה מוקפת חומת הכורכר. מוקד ההתעניינות העיקרי שלי היה עץ האיקליפטוס. הייתי בין הילדות האמיצות שטיפסו על ענפיו. אהבתי את בית הספר בכל ליבי. בכתה ד' עברתי עם הוריי לצפון הישן של תל אביב, וכמובן נאלצתי לעזוב את בית הספר. מה רבה הייתה שמחתי כשהתאפשר לי, כתלמידת תיכון במגמה פדגוגית, לחזור למקום כמדריכה, לבית הספר שכבר שימש בית נוער. בו היינו מבלים את שעות אחר הצהריים בעזרה בהכנת שיעורים ובפעילויות חברתיות.

.

.