בית אלכסנדר הווארד  מאת שאול (סול) וולקוב 

כאשר נסלל רחוב רזיאל של ימינו הוא היה מחולק לשני חלקים: חלקו הצפון-מזרחי, עד לרחוב הדואר של היום, היה קרוי רחוב בוסטרוס. ואילו חלקו הדרום-מערבי הקרוב לכיכר השעון נקרא רחוב הווארד, על שם משפחה מכובדת שהיתה בעלת מגרשים בחלק זה של הרחוב. ראש המשפחה היה איסכנדר עוואד - נוצרי בן העדה המרונית ואיש עסקים מצליח שמוצא משפחתו באי מלטה.

כבר משלהי שנות 1860 שימש עוואד כסוכן ראשי בפלשתינה של משרד הנסיעות המפורסם תומס קוק. כסוכן, היה מנהל ומפיק במלואו של המסע התיירותי לארץ הקודש לקבוצות, כולל לינה ואוכל משך כל שהייתם, הסדרי ההגעה לירושלים והלינה בדרך, והגנת השיירות. הסוכנים של תומס קוק התפרסמו ברחבי העולם כמפלסי דרך באזורי ספר מסוכנים, כמו הדרך מיפו לירושלים שהייתה ידועה בשודדיה. בהמשך הרחיב עוואד את פעילותו בארגון טיולים גם ללבנון, מצרים, ואיטליה.

איסכנדר עוואד היה חובב תרבות אירופה, ובמרוצת הזמן אף שינה את שמו לאלכסנדר הווארד, בכדי להיראות יותר אירופאי ויותר מקובל עבור תייריו. הוא קשר קשרים עם אישים אירופאים ואמריקאים שהגיעו לאזור, דוגמת הקצין הבריטי המפורסם, הארכאולוג צ'ארלס וורן, ואחרים. בין היתר התיידד עם חברי המושבה האמריקאית שהגיעו ליפו בשנת 1866. עד מהרה החל הווארד לעבוד עם אחד מבכירי קבוצה זו - רולה פלויד, שהקים את שירות הדיליז'אנסים (כרכרות) הראשון בין יפו לירושלים. רולה פלויד היה חבר במסדר הבונים החופשיים - המסונים, ובשנת 1873 היה לאחד המייסדים של הלשכה המסונית הראשונה בארץ-ישראל - "לשכת-האם רויל סולומון מס. 293", ולימים גם נשיאה. אלכסנדר הווארד היה גם חבר בלשכה זו.

בשנת 1887 (או קודם לכן) כבר הפעיל הווארד מלון ביפו. כנראה שבמבנה המאורך שכתובתו כיום היא רזיאל 14-16. בשנת 1892 בנה הווארד את הבית ברחוב רזיאל 15 שנשא אז את שמו. המקום שימש ללמגורי משפחתו, כמו גם בית מלון מפואר לקבוצות התיירים שהגיעו בפיקוחו. גם מלון הווארד בירושלים (לימים מלון פאסט) היה מהידועים בעיר הקודש. פרסום של מלון הווארד היפואי שהופיע בפברואר 1896 בשבועון העברי הצבי בהוצאת אליעזר בן יהודה מציין כי המלון "יכול לאחסן 125 מטיילים ממחלקה ראשונה", ומוצעות בו אמבטיות חמות וקרות כל הזמן. חתום על ההודעה "הבעלים, האדון האביר אלכסנדר הווארד". (מקור: לאון זלדיס, בני האור בארץ הקודש, הוצאת נרקיס, 2010). בכתבה עיר הפרדסים משנת 1900 מעיד דוד ילין שעווד הוא "אחד הקבלנים הגדולים למסעים אחרי קוק האנגלי". עווד גם מוזכר בספרו של יוסף אליהו שלוש פרשת חיי כמי שנידב את מרכבותיו לטובת חתונתו של שלוש עם פריחה בת אברהם מויאל שנערכה בשנת 1887.

מתוך מספר מקורות ידוע כי בקיר מעל לשער הכניסה למלון הווארד היו קבועים בזמנו שני שעונים גדולים, כאשר אחד מראה את השעה האירופית והשני את מקומית, ותחתם רשום בערבית "פרנג'י" ו-"ערבי". בבניין הייתה חצר פנימית גדולה עם גינת נוי מרהיבה, המתוארת בזיכרונות שכתבו חלק מהתיירים שעברו במקום.

הווארד שילב מספר אלמנטים מסוניים מובהקים בשער הכניסה, העשוי שיש לבן וניצב כמעט בשלמותו בחזית הבניין עד היום. מעל הכניסה מונף וילון מקופל המסמל את הווילון שהפריד בזמנו בין הדביר לקודש-הקדושים בבית המקדש, ואשר מורם במקרה זה בכדי להצביע על "ההארה" אליה הגיע הנכנס. מעל המשקוף מופיע כמו תעתיק מוקטן של השער עצמו - מין היכל מרובע קטן, אף הוא עם גג משולש שבתוכו גם וילון מורם - סמל הדומה לזה המופיע על הסינר המסוני המשמש את המסדר לטקסיו. בתוך ההיכל הקטן מופיע כיתוב בעברית "שלום על ישראל". מעל הוילון של השער, על אבן ראשה של הקשת עליה הוא תלוי, רשום בלועזית "Le Chevalier Howard, 1892", שפירושו: האביר הווארד.

הסבר לכיתוב המוזר בחזית הבית ניתן למצוא בספרו הנ"ל של לאון זלדיס. מסתבר כי באותה שנה קיבל הווארד דרגה 18 של מסדר המסונים ב"נוסח הסקוטי העתיק והמקובל". שמה של דרגה זו הוא "אביר הצלב הוורוד" (Rosecroix), ואחת מססמאותיה (בעברית) היא "שלום על ישראל". בכך ציין הווארד על שערי ביתו את היותו משתייך למסדר הבונים החופשיים ואת דרגתו שם - וזאת ללא ספק על-מנת להראות למבקרים הרבים ממסדר זה בארץ כי יש להם כאן מקום טקס ומקלט. ואכן, כפי שמעידים פרסומים מסוניים בארצות הברית, חברי לשכת-האם רויל סלומון אכן נהגו לקיים את פגישותיהם באולם מיוחד במלון הווארד במהלך שנות התשעים של המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים. 

הסיסמה "שלום על ישראל" היוותה עבור הווארד כנראה יותר מאשר מונח טכסי. כמו חבריו מהמושבה האמריקאית וכמו גם חלק מהטמפלרים שהחליפו אותם, נראה שהוא היה אוהד הרעיון הציוני של שובם של היהודים לארץ ישראל. כך הפך הפך בית הווארד סמוך להקמתו בשנת 1892 למטה של תנועת חובבי ציון, בראשות זאב טיומקין. מאוחר יותר שכנו בה משרדי חברת "גאולה", החברה לרכישת הקרקעות שניהל מאיר דיזנגוף, אשר שכנה במקום עד שעברה לבית סורסוק ברחוב רזיאל 6 לאחר שנחנך ב-1925. בין דייריו של המלון בסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20 היו לא מעט אישים חשובים בתנועה הציונית: יחזקאל סוכובולסקי דנין, יהודה גרזובסקי-גור, מוריס שיינברג ואחרים.

אלכסנדר הווארד (איסכנדר עוואד) נפטר בשנת 1904 ונקבר בחצר ביתו. אלמנתו הורישה את נכסיו למסיון המארוני ביפו, אשר בנה באותה שנה את הכנסייה המארונית ברחוב הכנסייה המארונית (לימים רחוב הדולפין). קברו של הווארד הועבר אל חצר הכנסייה, שם ניתן לראותו עד היום. הבית ברחוב רזיאל 15 המשיך לשמש כמלון דירות בעשורים שלאחר מכן. במפה בריטית משנת 1917 רשום המקום כ"מלון הורוויץ". הבנין הסמוך ברחוב רזיאל 17 שהיה גם בבעלות משפחת הווארד הושכר משנת 1908 על-ידי הכנסייה המארונית למשרד הארץ-ישראלי בניהולו של ארתור רופין. גם המבנה המאורך ממול (רחוב רזיאל 14-16) היה בבעלות המשפחה ושימש כמלון. 

לאחר מלחמת העצמאות התגוררו בבית משפחות עולים. הבניין הישן של הווארד סבל משך עשורים רבים מהזנחה קשה, חבלות, וחריגות בנייה. אלו הובילו בסופו של דבר להתמוטטות חלק מאגפו הדרומי של הבניין, במהלך הריסת הבניין הסמוך ברזיאל 17 בשנת 2002. בעקבות ההתמוטטות הוציאה העירייה צו גם להריסתו של הבניין ברחוב רזיאל 15 כמבנה מסוכן. הצו זכה להתנגדות חריפה מטעם המועצה לשימור אתרים במחוז המרכז, והסתבר כי עלות החיזוק של המבנה לא גבוהה בהרבה מעלות הריסתו. בסופו של דבר הוחלט בעיריה לשמר את המבנה, ובשיפוצים שבוצעו באזור רחוב רזיאל בין השנים 2005-2008 נמצא התקציב לכך.

המבנה אכן "שומר" - כלומר, חוזק בכדי לא להתמוטט - אך לא שופץ, וחזיתו ההרוסה ממשיכה לכער כיום את אחד מעורקי הכניסה הראשיים ליפו. בשנות התשעים עדיין התגוררו דיירים בקומה השלישית של הבניין ובקומת הקרקע פעלה חנות רהיטים - אך מאז 2002 נותרה רק משפחה אחת בקומה השנייה, משפחת גנאוי נדיאה. החצר שבחלקו הדרומי של המבנה הקרוב לככר השעון מוחזקת מזה כמה עשורים על-ידי משפחה מורחבת של דיירים בלתי חוקיים אשר השיגו חזקה על המקום.

תודה לשמואל גילר ולהניה מליכסון על הערותיהם.

.

.