קולנוע אופיר מאת מערכת האנציקלופדיה העירונית

הֶחָכָם – עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ. בתל-אביב של שנות העשרים הבינו הכל כי עסקי הראינוע והמופעים הם תרנגולת המטילה ביצי זהב. מאחר ולבעלי ראינוע עדן היה זכיון בלעדי להפעלת ראינוע, התחכמו כמה יזמים והקימו אולמות ראינוע מעבר לגבול המוניציפלי (אך בסמוך אליו) כמו ראינוע ביתן בדרך יפו וראינוע שרונה ליד שכונת שפק. אחרים החלו לבנות בתי ראינוע שיופעלו במרכז העיר ברגע שהזכיון של עדן יסתיים. הראינוע איתגר את יעקב מוגרבי ואת מואיז קרסו - אנשי עסקים שעמדו בראש שתי משפחות עשירות. הראשון היה בטוח שהאולם שלו יפתח ראשון, אך בנייתו נמשכה יותר משלוש שנים. השני, בנה את אולם הראינוע שלו במחצית הזמן, וזכה לפתוח ראשון את אולם הראינוע השני העיר, לימים קולנוע אופיר.

בספר 'המיוחסים, אצולת הממון של ישראל' (הוצאת כדים, 1984) נכתב: "לא בעסקי יבוא המזון, המסחר בדלא-ניידי או הטקסטיל קנתה משפחת קרסו את שמה בכלכלת ישראל… ידידותו של משה קרסו עם הצמרת הפוליטית של המחנה האזרחי שבישוב, הביאה אותו לעסקי הקולנוע. ראש העיר תל-אביב דאז, מאיר דיזנגוף, סבור היה כי ראוי לה לעירו שיהיה בה בית-ראינוע מפואר, כמו לערים האירופאיות. ועוד סבור היה, שאין טוב ממשה קרסו להקימו. לא היה צורך להתחנן הרבה. בשנת 1928 יסד משה קרסו את הראינוע השני בתל-אביב – מפואר וגדול ומודרני בהרבה מן הראשון, הוא קולנוע אופיר דהיום. וכיוון שכבר נכנס לעסקים אלה יסד חברה ליבוא סרטים והפצתם, ששמה נקרא על-שם הראינוע. הוא פתח גם סניף לחברה בעיר המצרית אלכסנדריה, וקיבל מחברת האחים וורנר הגדולה את הזיכיון על הפצת סרטיה במזרח התיכון כולו. חברה זו יבאה לאיזור גם מכונות הקרנה שנמכרו או הושכרו לבעלי בתי הראינוע. קרסו, שהיה איש בעל חוש מסחרי מפותח מאוד, הפעיל אותו גם בעסקי הראינוע החדשים. הוא נסע לגרמניה כדי להביא לכאן סרטים דוברי גרמנית למען ההגירה הייקית של ראשית שנות השלושים, ונסע לוורשה כדי ליבא סרטים פולניים למען הגירת החנוונים מפולין. אותו כלל-ברזל של טובי הסוחרים – לספק את המחסור היקר במקום אחד מן העודף הזול שבמקום אחר – עמד לו לקרסו גם בעסקי הצלולואיד".

קולנוע אופיר פעל ברחוב גרוזנברג 37-39. לפי עלון העיריה ידיעות תל-אביב (יוני 1935), שטח המגרש 12,285 ממ"ר, שטח הבניין 1,500 ממ"ר. נבנה בשנת 1928 על פי תכניות המהנדס דוד טוביה ומכיל 1,100 מקומות ישיבה. בימי כיפור הפך אולם הקולנוע הגדול לבית כנסת. בספר סיפור עם קשר, על תולדות משפחת זוברובסקי, מספר ישראל זיו: “לעיתים לקח אותי סבא עמו להתפלל בקולנוע אופיר שברחוב גרוזנברג, שם התפללו חזנים ידועי שם מווילנה, שלא התירו להם להתפלל בבית הכנסת הגדול לאחר שבאחת מתפילות יום הכיפורים נפלו עוגיות מכיס מכנסיו של אחד החזנים".

.

.