בית הכנסת הגדול מאת שולה וידריך

מבנה בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי 110 טומן בחובו ערכים היסטוריים ואדריכליים. היסטורית, בית הכנסת הגדול הוא בעל משמעות ראשונה במעלה, ושימש לא רק כמקום תפילה אלא כמוקד החיים הלאומיים בארץ ישראל בכלל, ובתל אביב בפרט. עיצובית, המבנה תוכנן בשלבים על ידי מספר אדריכלים מן השורה הראשונה. העיצוב המקורי הושפע מבתי הכנסת העתיקים 'החורבה' ו'תפארת ישראל ברובע היהודי בירושלים שבין החומות; בעיצוב הפנים בלטו יצירותיו של האמן זאב רבן. אולם כיום אין למבנה מאפיינים אותנטיים פרט לכיפה. המיקום שנבחר לבית הכנסת הוא במרכז העיר על ציר רחוב אלנבי, לו חשיפה ציבורית גדולה.

"אין בונים בית הכנסת אלא בגבהה של עיר ומגביהין אותו עד שיהיה גבוה מכל בתי העיר" (שולחן ערוך סימן כ"ג). ראשוני תל אביב דאגו להקים במקום הגבוה ביותר בשכונת אחוזת בית את הגימנסיה העברית הרצליה, ולא הקצו בתכנון המקורי של השכונה שטח לבית כנסת. הודות למעמדו הציבורי ולחדריו המרווחים ושימש בניין הגימנסיה מקום תפילה לראשוני השכונה, בעיקר בחגים ובמועדים.

בית הכנסת ברחוב אלנבי מס' 110 היה בית הכנסת הראשון שהוקם בתל אביב במבנה יעודי, ונחשב לאחד הבניינים המרשימים בה. גודלו וחזותו המאופיינת בכיפה הפכו אותו לנקודת ציון חשובה בנוף העיר. בשנות הקמתו ניצב המבנה במרכז העיר, בין הרחובות אלנבי, אחד העם, נחלת בנימין ורחוב הר סיני (סמטת בית הכנסת אז). כיום הוא ממוקם בלב אזור עסקים ובשל כך התמעט מספר המתפללים.

בשנת 1921, לקראת הנחת אבן הפינה לבניין אשר תוכנן לצד רחוב אלנבי, תרם הציבור כאלפיים לירות מצריות לצורכי הבנייה. התרמת כלל הציבור על ידי גוף חילוני (ועד תל אביב) למען היכל תפילה ביטאה את חשיבותו של המוסד לכלל הציבור. עובדה זו באה לידי ביטוי גם בטקס עצמו שהתקיים בנוכחות הרב קוק, ראש הוועד מאיר דיזנגוף ונכבדים רבים. רעיון הקמת בית הכנסת לשכונת תל אביב עלה עוד בשנת 1909. מאחר ולא הוקצה כאמור מגרש, התקיימו התפילות באולם הגימנסיה העברית הרצליה, כאשר חלק מהציבור הספרדי שמר אמונים לבתי הכנסת בית הכנסת קהילת יעקב בנווה שלום - מנשייה שנוסד ב-1909 ובית הכנסת עץ חיים שערי ציון ברחוב בתי הספר (כיום רחוב יחיאלי) שנוסד בשנת 1911.

מיום שנולד רעיון הקמת בית כנסת, עלה רעיון איחוד ושיתוף של כלל הציבור וכל העדות. במכתבם לרב בקושטא במטרה שיעזור להם בזירוז הרישיון מן הממשלה העותומנית נכתב: "בית התפילה שיבנה בפרורנו זה, אשר הוא יהיה הראשון שבו יתפללו מהספרדים ומהאשכנזים הלוקחים חלק בחברתנו והקרע הרחב בין שני אלה בתי אבות בישראל ילך ויתאחה במושבותנו גם על ידי המקום הקדוש הזה שיבנה". לאחר מלחמת העולם הראשונה כשהחלו לדון בתכניות השונות נקרא בית הכנסת בשם בית הכנסת הכללי מתוך רצון לאחד את כל העדות שבעיר, אבל כשהרעיון לא הצליח שינו את שמו לבית הכנסת הגדול.

בשנת 1913 נרכש שטח במגרש המאחד (רחוב יהודה הלוי 13) למטרת בניית בית הכנסת, אולם עד הגשמת התכנית בנה ועד בית הכנסת ברחוב יהודה הלוי 12 צריף עץ גדול שהכיל כמה מאות מקומות ישיבה למתפללים. מספר אדריכלים נדרשו לתכנון בית הכנסת ברחוב יהודה הלוי 13, אך אף תכנית לא יצאה אל הפועל. ערב מלחמת העולם הראשונה, ביקשו תושבי תל אביב לשקול מחדש את מיקום בית הכנסת מחשש שיחסום את הרחוב לכיוון נווה צדק; אי לכך, הוחלט לפנות לאגודת המקרקעין חברה חדשה בבקשה להקצות בשטחה שלושה מגרשים לטובת בית הכנסת. המגרש ברחוב יהודה הלוי 13 נמכר לאהרון פולק, שבנה לימים על השטח את בית הכנסת היכל מיכאל (לזכרו של אחיו, ממייסדי תל אביב). במקומו נקנה המגרש הגדול באדמת חברה חדשה שרכישתו הושלמה רק בשנת 1919. ברחוב יהודה הלוי 12, במקוםבו עמד צריף ציבורי ששימש את מייסדי העיר כבית כנסת, פעל בהמשך הגן הזואולוגי של ד"ר מרגולין.

על מייסדי בית הכנסת נמנו זלמן דוד לבונטין ומאיר דיזנגוף, ובראשו עמד במשך שנים רבות ר' דוד צבי פנקס. ב- 26.1.1919, בעקבות הצעתו של בצלאל יפה, הוחלט להרחיב את קיבולת בית הכנסת ולהגדיל את המגרש, ועל כן נרכשו שני מגרשים מצפון למגרש הקיים מבעליהם, האדון שלמה פיינגולד (שעיברת את שמו להר-זהב). כך נוצר שטח המגרש הגדול באלנבי 110. הצעת האדריכל ברוואלד שהוצעה למבנה המקורי ביהודה הלוי נידונה ולא אושרה בשל עלויות גבוהות ומפלס האולם המונמך, ובמקומה התקבלה תכנית פשוטה יותר משנת 1919 של וילבושביץ, עם כיפה משושה ומפלס אחד. יציקת היסודות והמסד החלה בשנת 1920 בהתאם לתכנית זו. לאחר כשנה הופסקה הבניה מחוסר תקציב וחוסר ידע בבניית הכיפה.

בספטמבר 1922 החלו להתפלל באחד האולמות הצדדיים של המבנה הלא גמור וחסר הגג. בשנת 1924 הועבר המגרש לרשות הקרן הקיימת לישראל כהקדש עולם. מראהו ואופיו של בית הכנסת כיום מושפעים ממגוון גישות סגנוניות, המשקפות את שלבי הבנייה והתפיסות בתקופות שונות, החל מסגנון אוריינטלי, עבור לסגנון בזיליקלי וכלה בסגנון מודרני.

בתכנית המקורית של מגידוביץ ושרנופולסקי נראה בית הכנסת כמלבן מוארך בעל חזית בזיליקלית. הכניסה הראשית היא מרחוב הר סיני, מצד מערב. מדרגות רחבות מובילות אל אולם הכניסה שמאחוריו, בחלק המזרחי, נראה אולם התפילה המרכזי ועליו מונחת כיפה עגולה. לאורך שני צדי האולם המרכזי ממוקמים אולמות. החלונות המזרחיים בעלי הקשתות המחודדות עוצבו בהשראת מוטיבים מזרחיים; כמו כן מופיעים בחזית המבנה מגני דוד ולוחות הברית.

בשנת 1925, בשלב הקמת הכיפה לאחר כשנתיים של עצירת בנייה, נכנס לתמונה האדריכל דב הרשקוביץ. תוך כדי בנייה שונו האלמנטים האוריינטליים והפתחים קיבלו צורה אחידה של קשת חצי עגולה, שיצרה חזית מודרנית. בארבע פינות המבנה מוקמו מרפסות בעלות מעקה בקבוקונים; מדרגות צד הובילו אל פתחי צד ומניפת מדרגות רחבות הובילה אל פתח כניסה מונומנטלי מקושת;

את בעיית חוסר הידע בבניית הכיפה פתר המהנדס ארפאד גוט על ידי ביטול הכיפה הפנימית, הקטנת משקלה של הכיפה וחיזוק היסודות. הכיפה צופתה מבחוץ בנחושת והיא דומה לכיפות בתי הכנסת העתיקים ברובע היהודי בירושלים 'החורבה' ו'תפארת ישראל'. גוט, שהיה בעל ניסיון רב בקונסטרוקציות פלדה באירופה. הציע כפתרון כיפת אגדי פלדה קלים. הוא הסתייע ביעקב פסחוביץ, פחח וגגן משכונת שפירא שהמציא סולם מתעגל בגובה הכיפה ועזר בביצוע העבודה. נערך מכרז בין חברות בנייה להקמת הכיפה, ולמרות ניגוד האינטרסים זכתה במכרז חברת גוט-גורביץ שבבעלות המהנדס המתכנן. בשנה זו חברו יחדיו הרשקוביץ ומגידוביץ והכינו תכנית חדשה עם חזית מודרנית יותר.

בינואר 1927 הסתיימה לבסוף בניית הכיפה. עם סיום הבנייה התעוררה בעייה נוספת: הוועד לא אישר את חשבון ההוצאות בשל אי אמון בקבלן שמואל וילסון, כאשר הסתבר שזה יצק כמויות מוגזמות של בטון ביסודות, והממדים לא התאימו לאלה שבתכנית. וילסון פוטר, אך לא ניתן עוד לתבוע ממנו פיצוי על הנזקים כי הבניין היה כבר גמור ומרוצף.

בתאריך 9.4.1930 לאחר השלמת הכיפה, נחנך בית הכנסת הגדול בטקס חגיגי. גדליהו וילבושביץ לא קיבל מעולם את שכרו על התכנון; ברוואלד לא זכה שתכניותיו יתקבלו, אולם תל אביב חגגה את חנוכת בית הכנסת הגדול, ברוב עם. אורחים נהרו מירושלים והמושבות לטקס במעמד ראשי הרבנים, פרנסי העיר ונציגי הממשל הבריטי. החגיגה החלה באולם צדדי לצד רחוב אלנבי בנאומו של נשיא הכבוד לבונטין הוגה רעיון הקמת בית הכנסת, אשר הדגיש: "כי לא בחרב ולא בחנית מפנים את השממון מהארץ כי אם במעדר ובמחרשה ובקורבנות ובכסף רוכשים נחלה בצדק ובמשפט".

מיקום הבניין בין רחוב אלנבי לרחוב הר סיני יצר חלל ציבורי פרטי, הפונה אל המדרגות המפוארות. העמדת המבנה לרוחב על ציר רחוב אלנבי הוכתבה על ידי הצורך למקם את ארון הקודש בצד מזרח. תכנית הפנים היא סימטרית; ציר הסימטריה הוא ארון הקודש, וכך מתאפשר מבט מן הפתח אל הקיר המזרחי, שעליו ניצב ארון הקודש. המדרגות הרחבות מעניקות לכניסה ממד של חשיבות, ובמעבר אל הקיר המזרחי נחשפים הן החלל מתחת לכיפה הגדולה והן היציעים משני צידי האולם. בקומת הקרקע סביב האולם המרכזי ממוקמים אולמות תפילה נוספים. הקירות היו צבועים בצבע שמן ירקרק. נברשת מפוארת מגולפת בדגמי המזלות, מעשה ידי האדריכל זליג אקסלרוד, השתלשלה מממרכז הכיפה מתוך דגם מגן דוד מואר.

האמן זאב רבן היה שותף בעיצוב חלונות הוויטראז', הדלתות ותשמישי קדושה. רבן הושפע מעבודותיו של אפרים משה ליליין בסגנון האר-נובו במתווים לחלונות הוויטראז', שבהם ניתן לזהות את המוטיבים החוזרים ביצירותיו של רבן: האריה, הדקל, האיילה וסמלי המזלות (חלונות הוויטראז' שרדו והם מוסתרים כיום מאחורי קיר מסך, המהווה תפאורה לארון הקודש החדש). כל שאר החלונות, כולל שורת החלונות בבסיס הכיפה, היו מזכוכית שקופה ללא עיטורים. ליד ארון הקודש הוצב כסא כבוד שהוכן לכבוד הברון רוטשילד וסמוך לו, במסגרת זהב, לוח קלף שעליו נכתב נאומו של הברון. במרחק מטרים אחדים מהכניסה הראשית ניצבים שני עמודים שעליהם נשען הבית, בנוסח עמודי "יכין ובועז" המוזכרים בתיאור בניין בית המקדש בתורה. משני צידי דלת הכניסה נקבעו לוחות זיכרון להנצחת המייסדים. כאלף מושבים עשויים עץ תאשור ניצבו באולם "מעשה אמן". שני אולמות היו פתוחים לציבור כל העת; הם מוקמו משני צידי המבנה, אולם יהודה במקביל לרחוב אלנבי ואולם בנימין במקביל לרחוב נחלת בנימין.

בשנת 1969 שופץ בית הכנסת על מנת לחזק את הבניין מבחינה הנדסית, ולשפר את מראהו בהתאם לרוח התקופה. בנוסף, הוחלט לבנות סביבו גדר כדי למנוע התקהלות של רוכלים וקבצנים. האדריכלים אלחנני, נ.כנען וא. בן גור שנבחרו לביצוע השיפוץ, הבהירו כי מטרתם לשלב את הבניין בנוף העיר. העמודים סביב בית הכנסת נועדו לבודד אותו מהרחוב הסואן. בתכניתם המקורית נכללה בריכת מים מרוצפת פסיפס עם סמלי המזלות מתחת למדרגות, ועוד ארבעים בריכות קטנות וגינה, שלא יצאו לפועל. את החלל בין העמודים הייתה אמורה לחבר סבכת ריקועי אלומיניום מוזהב , משולבת בתאורה ובמזרקות מים, אך היא לא בוצעה, והותירה מראה עלוב למדיי.

בעיצוב הפנים, הותקנו מיזוג אויר ובידוד אקוסטי, הריצוף נעשה מחומר פלסטי ונוספו שטיחים כדי לשמור על השקט בזמן התפילה. בחלונות שולבו יצירות ויטראז' מעשה ידי האמן אברהם שדמי, חבר קיבוץ נחשון, ובהן צוירו כלי נגינה שהלוויים היו מנגנים בהם בבית המקדש: בכל ויטראז' שולבו מזמור מספר תהילים המתייחס לכלי הנגינה המסוים ותווי נגינה תואמים, שכתב המלחין לב-רן. חומר הגלם- הזכוכית הצבעונית הובאה ארצה מחברת סן-גובן שבצרפת. העבודה בוצעה במשך שנה תמימה והסתיימה בשנת 1984. בחלונות מתחת לכיפה הונצחו בתי כנסת מרכזיים בעולם, שרובם נהרסו. חשוב לציין שהחלונות המקוריים היו מזכוכית שקופה ללא ויטראז', פרט לחלונות בעיצוב רבן על הקיר המזרחי, משני צידי ארון הקודש .

על קיר הכניסה קבועה כיום יצירת קרמיקה בסגנון אקספרסיוניסטי מאת האמן שרגא וייל מקיבוץ העוגן, יליד צכוסלובקיה שעיצב גם את דלתות בית הנשיא בירושלים. משמאל לקיר הקרמיקה, על הגדר, מוצב שעון משולב בדגם בית הכנסת 'החורבה', מעשה ידי האמן יגאל גלעד. לסיכום, המבנה עבר הסוואה סגנונית כוללת, פנים וחוץ. זה מבנה בעל מתווה של קובייה מוקפת עמודים המחוברים לגג בקשתות בטון. מהתכנית המקורית ניתן לזהות כיום רק את הכיפה , ומערך חלונות מקושתים בקירות הצד והחזית לצד מזרח, בה ממוקם ארון הקודש .

בית הכנסת מנוהל כהקדש - גוף האמון על הנהלת בית הכנסת ועמותת בית הכנסת. 14 חברי העמותה נבחרו על ידי הנהלת בית הכנסת המונה 6 חברים. רוב החברים הם גם חברי ההנהלה והעמותה. ביולי 2014 מונה מר שלמה פיבקו כיו"ר ונשיא בית הכנסת. בתקופתו נפתח בית הכנסת בכל ימות השבוע לתפילות משחרית עד מנחה. לאחרונה, לאחר שנים של דלדול במספר המתפללים, החלה לנשב במקום רוח חדשה בזכות פעילות חדשנית הפונה לכל הקהלים: הרצאות, קונצרטים, אירועים וחופות. בשנת 2021 הוחלט על שיפוץ ושחזור חזית בית הכנסת לפי מראה המקורי משנות העשרים.

תודות לאורי פדן ושמואל גילר

.

.