קולנוע פארוק  מאת אדריכל ניקי דוידוב

רבים זוכרים את תיאטרון אלהמברה (ואת בית קולנוע יפאור שפעל בו) בשדרות ירושלים, אך נראה שכיום כבר אף אחד לא זוכר את בית הקולנוע שפעל לצידו. קולנוע פארוק נבנה בשנת 1940 כקולנוע קיץ פתוח - אולם משלים לתיאטרון אלהמברה שנבנה שלוש שנים קודם. בעליו היה ממדוח נבולסי, יושב ראש חברת 'סינמה פלסטין' שניהל את אולם תיאטרון אלהמברה בשנותיו הראשונות. שותפיו למיזם זה היו חאג' מוסטפה אבו-גנאם ומחמוד חוסייני. בית הקולנוע נחנך ב-16 במאי 1940 עם הקרנת הסרט הערבי 'לילה גשום'.

במרכז חזית קולנוע פארוק נבנתה קשת ענקית בגובה 3 קומות ומצידה אגפים נמוכים של חזית חנויות ומעליהן קומה עם קשתות קטנות שככל הנראה שימשה כיציע מכובדים לקולנוע הפתוח. בחזית האחורית לרחוב אבו-באקר (שלעתיד יקרא רחוב התקומה) הייתה במה מוגבהת ומסך ההקרנה. בעקבות חוסר הצלחתו של העסק הועברה בשנת 1946 הבעלות על המבנה בתוך משפחת נבולסי והוצעו תוכניות להקמת מבנה מגורים על החצי הדרומי של מגרש הקולנוע. תכניות הבניין שהוגשו ע"י אדריכל ממשפחת דג'אני, היו עם חזית בסגנון הבינלאומי, אולם תכנית קומת המגורים שמעל לחנויות נבנתה במערך אופייני לבניה הערבי - ליוואן מרכזי גדול וחדרי מגורים סדורים מסביבו. הכניסה לבניין הוסטה ולחזית הצד, וכללת גרם מדרגות חגיגי. זאת במטרה להשתלב עם הרחבה האחורית של בית עיריית יפו הסמוך. החצי הצפוני של בית קולנוע פארוק נשאר כשהיה. בחזית הפונה לשדרה ניתן עדין להבחין בשרידי הקשת הגדולה ברווח בין שני הבניינים. בחזית לרחוב התקומה ניתן עדין לראות את מסגרת מסך ההקרנה של הקולנוע.

במלחמת העצמאות, נעצרה בניית המבנה והוא הועבר לניהול האפוטרופוס על הרכוש הנטוש (נכסי נפקדים). בשנות החמישים הבניין אוכלס ע"י משפחות מעולי בולגריה, רובם רופאים: ד"ר אברהמי (אף אוזן גרון), דוצנט פרסיאדו רחמימוב (רופא ילדים), ד"ר תג'ר (רופא עור ומין), ד"ר כלב (רופא שיניים), ד"ר דוד דוידוב (רנטגנולוג). מסיבה זו זכה בית הדירות הגמור למחצה לכינוי 'בית הרופאים'. באותו בית גדלו אדריכל אריה רחמימוב, אדריכל ארי אברהמי ואדריכל ניקי דוידוב (הח"מ). במחסן מאולתר בחצר שוכנו בעונות החורף סוסי הקרוסלה ומכונות המשחק של הלונה פארק הסמוך. 

הבית שבו גדלתי היה בשדרות ירושלים בין קולנוע יפאור, שלימים חזר להיקרא אלהמברה, כיכר המזרקה ולידה בית הקפה של 'האחים אלי' שהיה המפגש המרכזי של הבולגרים ביפו. הורי התנחלו בשלד בנין שהיה בשלבי הקמה וננטש, עם חזות של בלוקים בלי טיח, בין קורות ועמודי הבטון. מהלך מדרגות גרנדיוזי של מדרגות בטון לא מחופות הוביל לרחבה גדולה בקומה הראשונה בה אילתרו הדיירים מטבח. ומסביב לו עלו המדרגות לקומה השניה בה התגוררנו.  הקומה היתה פרוסה במתכונת ליוואן (LIWUAN) ערבי מסורתי, עם שמונה חדרים מסביב. 

זיכרון הילדות הראשון שלי הוא התכנסות בחדרון המטבח המאולתר, עם ריח הפלפלים שאמא שלי קולה בפרימוס על המכסה של פח השמן. החדר אפלולי כי המנורה היתה צבועה בצבע כחול, בשעות היום שימש החדר לפיתוח צילומי מכון הרנטגן של אבא שלי שהיה בחדר הסמוך. המיכלים השחורים, של חומרי המפתח והמקבע, היו מכוסים בקרשים עבים, וביתרת החדר סביב שולחן הקרשים המאולתר, הסתופפו אחות של אבא שלי, בעלה, בבה דונה אמא שלו, ואחותו הגדולה העיוורת של אבי.  באותו החדר הצטופפו בתחילה 5 נפשות, הורי ועוד שתי אחיות של אבי. בגלל הצפיפות, אימי היתה ישנה בחדר הסמוך אצל הגברת רגינה חלמיצקה. 

באוקטובר 1951, חודש לפני שנולדתי, עזבה הגב' חלמיצקה. ב-1952  אבא קיבל את רישיון העבודה כרנטגנולוג והוא הפך את החדר למכון הרנטגן הפרטי שלו. הביורוקרטיה פעלה והוא נדרש לפנות את החדר.  אלא שמשרד הביטחון התערב (מאחר ובמכון נערכו בדיקות למתגייסים לשרות סדיר) ומכון הרנטגן אושר. בחדרים הסדורים מסביב לליוואן התגוררה משפחתי בחדר אחד, ובחדר הסמוך היה מכון הרנטגן. מיטתי הייתה צמודה לקיר הרנטגן, ואני זוכר את הצעצוע שהיה תלוי מעליה- מונה גייגר.  בחדר בצידו השני של מכון הרנטגן התגוררה מריה, מפולניה. היא הייתה תופרת, ואנחנו ניצלנו את שרותיה כל פעם שהיה צורך להטליא בגדים או להצר את השמלות שהתקבלו מהג'וינט.  

נראה שה"אשכנזים"- "טודסקוס" כפי שקראנו להם, מיהרו להתפנות מיפו. בחדר ליד התגוררו קודם דוד ושושנה גולדפילד והוא הפך לחדר השינה של ההורים שלי.  כשעזבו בשנת  1954  הם העבירו את החדר שלהם תמורת 1,000 לא"י להורי שזכו לחדר שינה משלהם. בחדר הסמוך התגוררה טוטה, עם בעלה ואמא שלו. הם עלו מבולגריה יחד עם הורי, והתגוררו אתם באותו האוהל במחנה העולים בפרדס חנה. בשני החדרים לידם התגוררה משפחה גדולה ממרוקו. אלברט, הבן הגדול שלהם התקין למגורים על גג הבניין, את הליפט שהגיעו איתו. או אולי היה זה היה צריף הפועלים הערביים של הבניין שננטש במהלך הבנייה.  לאחר שכל "הזרים" עזבו, הפך החדר של מריה לחדר האורחים שלנו, כיאה לדירת רופאים מכובדת. המטבח באגף הצפוני עבר אלינו והמטבח הפרוביזורי התקבע כחדר חושך בלבד.

.

.