❷ תל.אביב.פדיה - בית ליטוינסקי

בית ליטוינסקי מאת הניה מליכסון

הבית ברחוב אחד העם 22, נבנה בשנת 1909 על ידי סוחר הקרקעות והעסקן האמיד יעקב אלחנן ליטוינסקי ורעייתו שרה ביילה לבית פינקלשטיין, ממייסדי תל-אביב. יעקב אלחנן ליטוינסקי נולד בעיר אודסה שבאוקראינה (שנכללה אז באימפריה הצארית) בשנת 1852 לאביו משה הלוי. הוא קיבל חינוך יהודי מסורתי וגם חינוך כללי. כשבגר התחתן והיה מראשוני המצטרפים לאגודת חובבי ציון בעירו. באודסה נולדה בתו הבכורה בלה. בשנת 1880, לאחר שהתאלמן, חיסל ליטוינסקי את עסקיו ועלה לארץ ישראל. עם עלייתו השתקע ביפו ונשא לאשה את שרה בילה (בלינדה) פינקלשטיין (בתו של אריה לייב פינקלשטיין, יו"ר הקהילה היהודית בבורדו). נולדו להם שלושה בנים.

הבן הראשון, מוריס (משה) אשר נולד ביפו בשנת 1888, ונפטר בפריז בשנת 1951; הבן השני, אמיל (עמנואל), נולד בשנת 1891, היה פעיל ציבור, עסק בגאולת אדמות וחבר לאחיו מוריס בכמה מעסקיו. אמיל ייסד את לשכת הבונים החופשיים ביפו ושירת כנשיאה הראשון. הוא נישא למרגלית (לבית אפלבוים) ולבני הזוג נולד בן אחד (אריאל). אמיל ליטוינסקי (1891-1963) נקבר בבית העלמין קריית שאול. אשתו, שהאריכה ימים, נפטרה בשנת 1988, וקבורה לצדו. ריימונד, בנו השלישי של יעקב אלחנן, חי כרווק בפאריז ונפטר בשנת 1956.

יעקב אלחנן ליטוינסקי היה המבוגר ביותר מבין מייסדי תל אביב, ואחד מחמשת המתיישבים הראשונים שבנו בה את ביתם. הוא נפטר בשנת 1916, אך מאחר ורישום הנכסים בטאבו החל רק בתקופת המנדט הבריטי, נרשם הבית על שם בנו, מוריס. עם גירושם של תושבי תל אביב במלחמת העולם הראשונה, עברה המשפחה לקהיר שבמצרים. שם הכיר מוריס ליטוינסקי את רבקה קארמן ונשא אותה לאישה. למוריס ולרבקה נולדו בת ושני בנים: הבת, ז'קלין, נולדה בשנת 1922, ונפטרה בגיל 6. הבן חיים ליטוינסקי (עו"ד ושופט) נולד בשנת 1925 בבית חולים עין גדי. והבן הצעיר, אברהם רוז'ה (1929-1974) שהלך לעולמו בגיל 45.

במצרים עסקו האחים מוריס ואמיל במסחר וסיפקו ציוד לצבא הבריטי במזרח התיכון. לאחר המלחמה הצליחו האחים להפוך לסוכני חברת הדלק של בארץ. החברה החזיקה מאגרי נפט בשכונת החרושת. בסמיכות לצומת הנפט (כיום, מפגש דרך בגין ורחוב הרכבת, למרגלות בית הדר). בבעלותם היתה גם חברה הקבלנית האחים ליטוינסקי שעסקה בבניית חנויות ובגאולת אדמות. את כל עסקיהם ניהלו הבנים מהבית ברחוב אחד העם. לקראת סוף המלחמה, בעודם שוהים בקהיר, גרו בבית ליטוינסקי אחיות אנגליות ששירתו בבית החולים הצבאי שפעל בבניין גימנסיה הרצליה.

לאחר המלחמה שבה המשפחה להתגורר בבית. מוריס ליטוינסקי עבד כמנהל החשבונות הראשי של בנק אנגלו-פלשתינה ביפו (לימים בנק לאומי לישראל), היה ממייסדי בנק קופת עם וכיהן כנשיאה הראשון של מועצת הבנק. מתחילת שנות השלושים ועד סיפוח אסטוניה לברית המועצות בחודש יוני 1940 שימש מוריס ליטוינסקי קונסול כבוד של אסטוניה בארץ ישראל. על שירותו זה זכה ליטוינסקי למדליית הצלב האדום של אסטוניה. משרדי הקונסוליה האסטונית היו בקומה השנייה של הבית, והמשרד של מוריס עצמו היה בחדר הצפון-המערבי. המשפחה התגוררה בקומה התחתונה. מאחר והבית שימש גם המעון הרשמי של הקונסוליה, הוצב סמל מדינת אסטוניה על המרפסת בקומה השנייה. את הסמל ניתן היה לראות במקומו עד סוף שנות השבעים. בשנת 1936 הגיש מוריס ליטוינסקי בקשה להריסת הבניין ובניית בית חדש (שלוש קומות למסחר ולמשרדים) תחתיו. אך התכניות של האדריכל שלמה גפשטיין לא אושרו על ידי העירייה.

לאחר מות מוריס ליטוינסקי בשנת 1951 עבר הבית בירושה לבניו. כעבור מספר שנים מכר חיים את חלקו לאחיו אברהם רוז'ה, אך המשיך להחזיק במשרד (בחדר ששימש בעבר כמשרד של אביו הקונסול) כעו"ד ונוטריון עד שהתמנה לשופט בראשית שנות השבעים. אברהם רוז'ה נפטר ב-1974. הוא הוריש מחצית מהבית לעיריית תל אביב, ואת המחצית השניה לאגודת צער בעלי חיים. עסקים שונים אכלסו משך הזמן את המבנה, משנות החמישים ועד שנות השמונים פעלה באולם המרכזי של קומת הקרקע הפירמה פויכטוונגר ובניו ליבוא ושיווק מכונות חישוב וכתיבה (שפעלה גם בחנות בחזית בית גילוץ הסמוך שנהרס). לצידה, באגף המזרחי, פעלה בשנות השבעים והשמונים תחנת מוניות פלטין (הנקראית בשם מלון פלטין הסמוך).

בשנת 1940, עת הפציצו האיטלקים את תל אביב, עברו מוריס ואמיל ליטוינסקי להתגורר במרכז היישוב תל ליטוינסקי, (הכתובת כיום, רחוב האחים ליטוינסקי). כילידי הארץ יצרו האחים קשרים עם נכבדים ערבים. כך הצליחו לרכוש קרקעות רבות. ברשות המשפחה היו גם פרדסים ואדמות בשרון, עליהן הוקמו לימים הקיבוצים געש ושפיים. בין השאר בנו את מבנה "הטירה" בין שני הקיבוצים אשר שימש כבית קיץ של המשפחה בתקופת המנדט. בבעלות המשפחה היה גם פרדס ליטוינסקי בן שישים הדונם צפונית לשכונת שפאק. על חלקו המערבי נבנו בשנות החמישים בתי השוקולד.

המושבה תל ליטוינסקי (שנכללת כיום בשטח רמת גן) שעבורה נרכשו כ-1,700 דונם מתושבי הכפר סקיה (כיום אור יהודה) היא המקום המזוהה ביותר עם משפחת ליטוינסקי, לתכנון המושבה החדשה כעיר גנים הוזמן ריכרד קאופמן, מבכירי האדריכלים בארץ ישראל באותה העת. לטובת הקשר התחבורתי בין המושבה הצעירה לבין העיר הגדולה הקימו והפעילו האחים ליטוינסקי את קו 70 - קו אוטובוס פרטי בבעלות האחים (פעל עשרות שנים עד שבשנות השמונים נמכר לקואופרטיב דן) ריכרד קאופמן תיכנן את תל ליטוינסקי כעיר גנים קטנה ואת בתיה תיכנן בסגנון הבינלאומי. אך בניית המושבה מעולם לא הושלמה. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הופקעו מרבית אדמותיה בידי שלטונות המנדט , לטובת הקמת בית חולים ומחנות צבא.

לא ידוע מי תכנן את הבית המקורי שנבנה בשנת 1909 כבית של קומה אחת. התפיסה התכנונית של הבית אופיינית לבתי אמידים ערביים (דגם הליוואן) - בית עם חלל מרכזי שסביב קירותיו הפתחים לחדרי הבית. בשלב ראשון, נבנו הקירות מאבני כורכר והגג כוסה ברעפי "מרסי". הבית נבנה על גבי מסד מוגבה מעל מפלס הרחוב, ולקומתו הראשונה (קומת הקרקע המוגבהת) נכנסו דרך מרפסת מרוצפת. הקומה השנייה נוספה לבית לפני מלחמת העולם הראשונה. לפני המרפסת ומשני צדיה הייתה גינה אשר בוטלה כשנוספו תוספות הבניה בחזית (1931), כתוצאה מהרחבת רחוב אחד העם ושינויים בקו המבנה הקדמי לטובת המדרכה. בעוד שבבתים רבים בוטלה מרפסת הכניסה כשבעלי הבתים הפכו את הקומה הראשונה לקומת מסחר, בבית ליטוינסקי זה לא קרה.

עוד לפני מלחמת העולם הראשונה נוספה לבניין קומה שניה והיא תוכננה באופן דומה לזה של הקומה הראשונה. לקומה השנייה נבנו שתי מרפסות זיזיות משני החדרים הצדדיים. מרפסות אלה בוטלו בשנת 1930, כאשר נבנתה תוספת בחזית, והמרפסת העליונה הפכה להיות במרכז החזית. מעל המרפסת התחתונה ובצדי החזית נוספו שני אגפים מעוגלים למחצה. העלייה מקומת הקרקע לקומה השנייה הייתה באמצעות מדרגות חיצוניות בצד האחורי של הבית. עמודים וקשתות יצרו חלוקה משנית באולם המרכזי שקומה השנייה.

בסוף שנות השלושים נוסף לבית אגף קדמי בעל חזית סימטרית בסגנון אקלקטי. ארקרים משני הצדדים ובמרכז מרפסת עם קשת גדולה בנויה, עמודי בטון טרומיים ומעקה מפורזל. חלל גג הרעפים הוגבה והוסב לקומה נוספת שכללה שני חדרים ומרפסת, העלייה לקומת הגג היא במדרגות עץ פנימיות מהקומה השנייה. בחזית האחורית נבנו שתי מרפסות שמש סגורות שהחדירו אור טבעי לתוך הבית. עמודי הבטון התומכים במרפסות האחוריות היו מסוגננים ובעלי כותרות בטון בסגנון מעורב. החלונות בתוספות הבניה המאוחרות היו עשויים עץ. התריסים היו תריסי גלילה מעץ.

ריצוף הפנים היה באריחים מצוירים וצבעוניים ובשלב מאוחר יותר נוספו אריחי שיש לבן, וקירות הבית כוסו בציורי קיר עשירים. שנחשפו עוד בשנת 2008 על ידי צוות סטודיו תכלת. במסגרת שימור הבית שומרו על ידו גם מרבית ציורי הקיר המרשימים. בבית ששימורו הסתיים בחודש ספטמבר 2016 (משרד אמנון בר אור אדריכלים) זכו לבקר בתאריך 30 באוגוסט 2016 עו"ד חיים ליטוינסקי בן ה-92, בנו של מוריס ליטוינסקי ואתו בנו, מיכאל ליטוינסקי. אליהם הצטרף שגריר אסטוניה בישראל מר סולב קנייקה (Sulev Kannike). כך נסגר המעגל.

סרט קצר על שימור שימור ציורי קיר בבית ליטוינסקי אשר בוצע על ידי צוות סטודיו תכלת בקישור.

דני רכט מעיד: בשנות ילדותי עבד אבא שלי כשנתיים בפירמה פויכטוונגר ובניו שפעלה באולם המרכזי של קומת הקרקע (וגם בבית מס' 24 הסמוך). הייתי מעביר שם את זמני בחופשות והתפלאתי לגלות שמאחורי הקיר החיצוני ודלת הכניסה, קיים קיר נוסף ובו עוד דלת כניסה. בין שני הקירות יש מסדרון. לימים התברר שזאת תולדה של בניית חזית משנות העשרים שהסתירה החזית המקורית מ-1909.

אבי משה סגל, מדריך סיורים עירוניים, מוסיף: כפרויקט להנצחת האב, יעקב אלחנן ליטווינסקי, שהלך לעולמו בשנת 1916, יצאו בניו: אמיל, מוריס וריימונד בשלהי שנות העשרים להקים עיר גנים מודרנית ומתוכננת למשעי. תל-ליטוינסקי (כיום מרחב תל-השומר בתחומה של רמת-גן). זוהי ״העיר האבודה״ שלמעשה מעולם לא נשלמה מלאכת בניינה בשל הפקעת מרבית האדמות בידי הבריטים לטובת הקמת בית החולים ומחנות הצבא בעת מלחמת העולם השניה. אל הישוב החדש, נע קו אוטובוס פרטי מייסודם של האחים, הוא קו 70. נהגו הראשון באוטובוס וולבו מודל 34 היה רוזינוב שכינויו היה 'קוניה' - יהודי שעלה מאסטוניה, שאותה ייצגו האחים ליטווינסקי בארץ-ישראל.

בית ליטוינסקי ברחוב אחד העם 22. ארמון משפחתי במרכז העיר. מתוך חוברת באידיש שהופצה בין יהודי אירופה לשיווק בתים ומגרשים בעיר הגנים תל-ליטוינסקי.

המחיצה באולם הקומה השניה, המרפסת בקומה השניה וגרם המדרגות. ציורי קיר בארקר הצפון-מזרחי של בית ליטוינסקי. צילומים: הניה מליכסון, 2016.

כתב מינוי רשמי (1935) של מוריס ליטוינסקי למשרת קונסול אסטוניה. והודעה לנתיני אסטוניה (דואר היום, 10.1.1933) לקראת גיוס. על מעקה הקומה השניה בבית ליטוינסקי אפשר לראות עד סוף שנות השבעים (ואולי גם אח"כ) את סמל שגרירות אסטוניה. מדינה עצמאית בין שתי מלחמות העולם, שהפכה בשנת 1940 לחלק מברית המועצות. וזכתה שוב בעצמאות עם התפרקותה של ברית המועצות.