בית הספר דגניה  מאת דני רכט

בשנת 1909 הוקמו בארץ ישראל שני ישובים שיהפכו למיתוס בתולדות הציונות. תל-אביב הבורגנית שנוסדה על ידי אנשי המעמד הבינוני ודגניה אם הקבוצות והקיבוצים שהפכה לסמל לחלוצי העליה השניה ודגל למחנה הסוציאליסטי-מרכסיסטי. הרוב המכריע של העולים בחר בהתיישבות עירונית ורבים מהם השתקעו בתל-אביב. במהלך חמישים השנים הראשונות הונהגה העיר העברית הראשונה על ידי אישים מחוגי הציונות הכללית: מאיר דיזנגוף, ישראל רוקח, וחיים לבנון. זאת למעט תקופה קצרה (1925-1927) בה עמד בראש העיריה דוד בלוך בלומנפלד, איש תנועת הפועלים. 

ב-1959, שנת יובל החמישים לתל-אביב, חל מהפך פוליטי והעיריה עברה לידי מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל, אח"כ מפלגת העבודה). שלטון תנועת הפועלים בעיר נמשך 15 שנה, עד בחירתו של מועמד הליכוד שלמה להט (צ'יץ') לראשות העיריה בשנת 1974. רחוב דגניה שנקרא על שם אם הקבוצות והקיבוצים קיים בתל אביב עוד משנות העשרים. תחילתו בשכונת אהרון והמשכו בשכונת מחנה יוסף. בשנת יובל החמישים להיווסדה של העיר העברית, החליטו ראשי מפא"י בעיר שיהיה ראוי להנציח גם את יובל החמישים לדגניה, אם הקבוצות, וזאת במתן שם לבית ספר חדש ביפו שסופחה לתל-אביב עשר שנים קודם לכן. 

בשנות החמישים הפכה יפו לעיר עולים צפופה. הציבור הערבי רוכז באזורים הערביים סביב שכונת עג'מי. בשיכונים חדשים שנבנו בה יושבו עולים חדשים. העלייה המתמדת במספר הילדים גרמה לצפיפות רבה בבתי הספר. אחד מבתי הספר, בית ספר שבי ציון, פעל ברחוב יפת 55 בבניין שנבנה על ידי אגודת המיסיון הנוצרי (c.m.s) ושימש בעבר את בית הספר הפרוטסטנטי לבנים, ועתה, הבנין הושכר למחלקת החינוך העירונית. הצפיפות בבית ספר שבי ציון הביאה להשכרת מבנה נוסף בסמוך לו ולפתיחת בית ספר דגניה. כיאה לבית ספר הנקרא על שם דגניה התנוססה על סמל בית הספר הססמא: "עבוד ולמד". התלמיד לשעבר דני בטיטו מעיד: "למדתי בבית ספר שבי ציון ואז בוקר אחד הוציאו אותנו מספר כיתות וצעדנו בצורה מסודרת אל בית הספר דגניה שנפתח באותו יום". הכתובת הרשומה של בית הספר דגניה: רחוב 59. מדובר בסמטה קצרה ללא מוצא, כשלושים מטר אורכה, היוצאת מרחוב ציונה תג'ר שבשכונה הקופטית (תל ערקטנג'י). רחוב 59, הסמטה בה פעל בית ספר דגניה, נקראה לימים רחוב ד"ר יואל וולבה, על שמו של המורה למוסיקה והמלחין שהתגורר בתל-אביב. 

על בית הספר ועל סביבתו כתבה (1969) המנהלת שרה רוזנפלד: "בית הספר נמצא בסביבה נחשלת, שאינה יכולה לתת לבניה את כל צרכיהם משום שאלה משפחות מרובות ילדים. חלק גדול מהן נתמך על ידי משרד הסעד. לכן הפך בית הספר לביתם השני שבו מוצאים רוך, חום וטיפול. לדאבוננו המבנה אינו עונה לדרישות מינימליות של בית-ספר מודרני. הבניין שכור, דיירים גרים בקומה ג'. החדרים צרים ללא אור ואוויר מספיק. אין חדרי מלאכה, חדר המורים משמש גם את האחות, את המורה למלאכה וכן את הציוד. החצר הוא רחוב צר ללא אפשרות לשחק ולהתפרק בשעת ההפסקות… התלמידים מבלים בבית הספר כ-8 שעות (יום לימודים ארוך). בו לומדים, מתחנכים, מכינים שעורים ומתבדרים במסגרת חוגים כגון: ריקודי עם, התעמלות, שחמט, ציור, דרמה ועוד".

בית ספר דגניה עבר כמה תהפוכות ולא שרד. התנאים הבלתי אפשרים במבנה השכור שבסמטה דחפו את פקידי העיריה לחפש אחר פתרון אחר ובראשית שנות השבעים נדד בית ספר דגניה לביתו השני - מבנה הניצב מאחורי קולג' דה-פרר, בית ספר טביתא. באותה התקופה, בעקבות יישום תכנית האינטגרציה בחינוך שנועדה לחבר בין תלמידים מכל חלקי העיר, הפך דגניה לבית ספר שש-שנתי, ותלמידי כיתות ז'-ח' עברו ברובם לחטיבת הביניים של בית ספר תיכון עירוני ד' בצפון העיר. בהמשך נעלם בית ספר דגניה לגמרי, הוא אוחד עם בית ספר ויצמן שגם הוא נעלם כשהפך להיות קרית חינוך יפו, בית ספר ציבורי במתכונת 12 שנות לימוד שאוכלוסייתו הטרוגנית וכוללת תלמידים יהודים וערבים.

.

.