בית הגימנסיה העברית "הראשון" מאת יוסי גולדברג

את הרעיון להקים גימנסיה עברית הגו כמה אנשים שעסקו בתחום החינוך או העסקנות הציונית: מנחם אוסישקין, ד"ר חיים בוגרשוב (חבר הכנסת השנייה מטעם הציונים הכלליים) וד"ר בן ציון מוסינזון (ממייסדי תל-אביב, חבר מועצה וסגן ראש העיר במשך תקופה קצרה) בהיותם עוד בווילנה. אלה היו בקשרים גם עם ד"ר יהודה  לייב מטמן (מטמון-כהן) (ממייסדי תל-אביב ורמת גן). הם למדו בעיר ברן בשווייץ, שהיתה יעד ליהודים שלא יכלו להתקבל במוסדות להשכלה גבוהה בארצותיהם, בשל פעילות פוליטית עוינת לשלטון בארצם או בשל חוקים מפלים. מוסינזון ובוגרשוב באו לארץ-ישראל לבחון את המצב, באביב 1904. בשיחה עם מנהל בית הספר בראשון-לציון, היחידי שהסכים לדבר. והם הציעו את התפקיד לידידם בברן ד"ר יהודה מטמון-כהן. עוד בגולה הקים מטמן אגודות בשם 'שפת-ציון', 'צבא-התחייה' ו'עבריה'. חודשיים אחר כך עלו הזוג מטמן לארץ. ד"ר מטמן ניסה להטביע רוח ציונית על חגיגות החנוכה בראשון-לציון, עם דגלי ציון וחלק מהתושבים חששו מתגובת התורכים. הוא לא קיבל את הניהול, מה גם שחלק ניכר מתושבי ראשון-לציון היו אוגנדיסטים. הזוג עבר ליפו והוצע לו לפתוח את הגימנסיה בבית הספר לבנות. אך גם כאן הפנו להם עורף.

בערב סוכות תרס"ו, הדביק ד"ר יהודה ליב מטמן (שהיה אז בן 35) בבתי התפילה בנווה שלום מודעה שנכתבה בעצם ידו, כי באותם הימים לא היו בתי דפוס ביפו. המודעה הכריזה על פתיחת בית ספר בינוני ביפו. דוד סמילנסקי שראה את המודעה אמר "הלזה יקרא 'גימנסיה עברית'? הלילד הזה התפללתי?". היה זה ניסיון נועז של בני הזוג מטמן-כהן להקים גימנסיה עברית ראשונה בעולם בארץ-ישראל. פניה ניהלה בית ספר יהודי לאומי בחו"ל, בו לימד גם ביאליק. היתה פעילה באגודת 'בנות ציון', והיתה בין המייסדות של התאחדות הנשים לשוויון זכויות ועשתה רבות לשיפור מעמדה המשפטי של האישה. לילדיהם קראו לאה, אברהם, עבריתה וטבענה.

ד"ר מטמן חשב, כך נכתב בעיתון העולם בשנת 1908, כי אם יעלה בידו להראות דוגמה חיה לאותו הדבר שיצירתו היא מחויבת המציאות, תתעורר ההכרה בלב הרבים שצריך ואפשר לגמור את אשר החל בו, ואז יימצאו המשאבים להגשמת הרעיון. מוסד זה היה גולת הכותרת של אנשי העלייה השנייה בשדה החינוך.  באותה שנה הועבר 'מרכז המורים' של המורים הקשורים בחברת 'עזרה' הגרמנית מירושלים אל יפו, על המורים הקנאים לעברית בה, אנשי העלייה השנייה ועסקניה, שבשנים אלו החלה חדירת השפעתם לכל תחומי החיים של היישוב העברי ביפו. היה זה שינוי בהנהגה הרוחנית והמעשית של מרכז המורים.

בכ"ג תשרי, אסרו חג סוכות תרס"ו נפתחה הגימנסיה כמוסד פרטי. בשנה הראשונה היו 17 תלמידים ותלמידות, עשרה במחלקה הראשונה הגימנסיאלית ושבעה במכינה. ישנן עדויות שונות על מספר התלמידים, ר' בנימין כתב בשנת תרס"ז בעיתון העולם כי בגימנסיה היו 14 תלמידים ראשונים, כך קבע גם מנחם שינקין. יומן הגימנסיה מתרס"ו מציין 15 תלמידים ועוד שלושה שנוספו בהמשך השנה, סך הכל 18 תלמידים: ירמיהו יפה (בנו של ד"ר הלל יפה), דבורה מינקוב, מרוסיה גרודזלוב, רחל בריל, שמואל קייזרמן (הידוע כאורי קיסרי), דבורה רבינוביץ (אשת אסף גור), פנינה אמזלג, עדה רבינוביץ (מורה לפסנתר), רחל רזניק (מורה לפסנתר), נעמי פרנק ונעמי בריל. תלמידי המחלקה הראשונה היו: יוסף קייזרמן (עורך דין יוסף קיסרי, שגריר ישראל במקסיקו), אליעזר פרנק, צלה פיינברג (צלה שוהם), פנינה לבונטין (פנינה הורביץ), אריה רזניק, רבקה רזניק (גב' לוינטון), משה וולפסון.  אלו היו ילדים להורים אמידים, בעיקר סוחרים גדולים, שהחליטו לנסות את המוסד החדש. ההורים הוכרחו להסכים לדרישתו של ד"ר מטמן ששפת הלימודים תהיה עברית, תוך הבטחה שילדיהם ילמדו גם צרפתית על בוריה.

במוחרם שנה קודם (תרס"ה) שהיה מיד אחרי הפורים בקושי הצליחו בני הזוג מטמן למצוא דירה לגימנסיה. באחד במוחרם כל העיר היתה על גלגלים הכל העתיקו את דירותיהם. הם מצאו דירה בת ארבעה חדרים בסמטה קצרה מאחורי הסראיה, בקרבת  סוק אל-דיר (שוק המנזר), בסביבה לא נעימה ביותר. פרופ' שמואל ייבין תיאר את חוויותיו: לאחר חנוכה (תרס"ו) מובלים אנו, הבכירה באחיותי ואני, לגימנסיה ללמוד. מצאנו אותה שוכנת בדירתה של משפחת ד"ר מטמן, מאחורי בניין הממשלה ביפו, בסמטה צרה, שחברה את רחוב בוסטרוס עם שוק צלחי.... התלמידים הוותיקים של אותם ימים סיפרו כי בתחילה ישבו כולם סביב שולחן עגול בחדר האכל של בית מטמן; ולימים היינו קוראים להם ספק בהלצה ספק בשמץ של קנאה 'אבירי השולחן העגול'.

הדירה העלובה הביאה לביטולי הרשמות של תלמידים. סמילנסקי ציין כי היתה זו העזה גדולה לקרוא לבית הספר הדל בשם 'גימנסיה', והוא התפלא על ההורים (זד"ל, ד"ר יפה, קייזרמן) כיצד לא היססו למסור את חינוך ילדיהם לידי זוג צעירים, שזה עתה עלו לארץ.

המורים היו ד"ר מטמן, פניה מטמן רעייתו וברנרד (דב) מושינזון, בוגר הקולג' בז'נבה, שהצטרף אחרי שבועיים. לאחר כשבועיים חולקו המקצועות בין המורים: ד"ר מטמן לימד עברית, תנ"ך, כתיבת הארץ, ידיעות הטבע ודברי הימים בכל הכיתות. פניה לימדה חשבון בכל הכיתות, ציור קריאה וזמרה במכינות, התעמלות שלא תתקיים בחורף מהיעדר מקום. מושינזון לימד צרפתית וציור. שתי המכינות הנמוכות למדו באותו חדר, בחצי השעה הראשונה ניתנה עבודה בכתב למכינה אחת והשנייה למדה והתחלפו אחר כך. מכינה ג' ומחלקה אחד למדו בכיתות מקבילות. 

פרופ' רם גופנא מוסיף: "פרופסור שמואל ייבין (1982-1896) היה בוגר מחזור ב' של גימנסיה הרצליה. הוא היה גם בין היתר  מנהלה הראשון של מחלקת העתיקות של מדינת ישראל בשנים 1959-1948 (לימים אגף העתיקות וכיום רשות העתיקות). בשל זיקתו העמוקה  לגימנסיה ומתוך היותו מופקד על ביצוע חוק העתיקות הוא הכריז על המבנה ביפו שבו שכנה הגימנסיה לראשונה כאתר היסטורי, המוגן על פי חוק העתיקות  (ילקוט הפרסומים מס.1091 מיום 18 במאי 1964 עמ' 1426). וכך נאמר בהכרזה: "מעונה הראשון של הגימנסיה הרצליה ברחוב הגימנסיה העברית  מס. 2 –רחוב המלך חירם מס. 3 (חלקה 2 בגוש 7017)". עירית תל-אביב (בימי ראש העיריה יהושע רבינוביץ) לא קיימה את הנאמר בחוק העתיקות.  בחודש יולי 1972, 12 שנים לאחר שנהרס הבניין ההיסטורי של הגימנסיה בתל אביב הרסה העיריה את הבניין ביפו שבו  שכנה לראשונה הגימנסיה. עובד אגף העתיקות שהוזעק למקום מצא כבר את המבנה הרוס ברובו ולא נותר לו אלא להגיש תלונה במשטרת יפו על הפגיעה בחוק העתיקות".

יוסי גולדברג, מורה דרך יליד תל אביב, דור שני בעיר העברית הראשונה, גדל על סיפוריה ולימים בחר לחקור את תולדותיה, לסייר ברחובותיה ולהדריך באתריה. בעבודת התואר השני ובמאמרים שונים חשף את מכמני העיר, וידיעותיו מחקריו הם בסיס לשימור מורשתה. 

.

.