בית עלי ביבי (גימנסיה סוקולוב לאור)  מאת הניה מליכסון

הבניין שברחוב עזה 13 ביפו נבנה בסוף המאה ה-19 על דרך שהובילה באותם ימים לעזה ולדרום הארץ.  בונה הבית, חאג' עלי ביבי אל-שאהאבי, אפנדי עתיר נכסים ואדמות שעשה את כספו בקבלנות בניין וביזמות בתחום הבנייה. בצמוד לבניין לכיוון מזרח היה לאפנדי פרדס רחב ידיים (שישים דונם) שעובד על ידו ואחר כך על ידי אבו פאריס, הפועל שהשאיר אחריו כשעזב את יפו. 

בתחילה היה זה בית באר קלסי, עם מבנה חקלאי פשוט לאחסון הכלים, מתחת לבניין הייתה באר ולידה בריכת השקיה. מי הבאר נשאבו בעזרת אנטיליה שסובבו בהמות לתוך בריכה פתוחה הצמודה לבניין מצדו הדרומי, וממנה הוזרמו בתעלות לפרדס הסמוך שבבעלות האפנדי. לימים, תוך כדי ההרחבה השנייה, שוכללה גם מערכת ההשקיה, והמים נשאבו באמצעות משאבה מכנית. הבניין עבר מספר שלבים; הורחב המחסן, נוספה לו קומה שנייה, ונבנתה הווילה המפוארת ששימשה למגורי המשפחה. בתחילה הוביל לקומה השנייה גרם מדרגות חיצוני, אך לאחר הרחבה נוספת של המבנה נוסף גרם המדרגות הפנימי. הרעפים שבגג הבית הובאו ממרסיי, החלונות הקשתיים עוטרו בזכוכית צבעונית, וכך גם המחיצות המהודרות שבאולם העליון. הקירות עוטרו באיורים, ורצפת הבית רוצפה באריחים מצוירים. הבית הוקף בגדר ובה שני שערים: שער גדול להובלת תפוזים ולכניסת כלי רכב ובהמות משא, ושער קטן יותר לכניסת הולכי רגל.

משפחת ביבי עזבה את ביתה בתחילת מלחמת העצמאות והשאירה בבית את אבו פאריס ומשפחתו להשגיח על הפרדס. על הבניין הוחל חוק נכסי נפקדים. והוא הועבר בתחילה לידי עמידר, ולאחר מכן לבעלות פרטית. הבניין עבר התאמה כמבנה תעשייתי. ב-1951 החלה לפעול בו נגרייה, ולאחר מכן פעלו בו גם מחלבה ותעשיות זעירות נוספות. למרות כל השינויים והחלפות הבעלים שעבר הבניין, כולל התקופה שבה הוא שימש את בית הספר גימנסיה סוקולוב לאור, המשיך אבו פאריס להתגורר עם אשתו ושני ילדיו בקומה השנייה של הבניין בדירה רחבת ידיים, שכללה אולם גדול מאוד בעל תקרה גבוהה, חדר נוסף, מטבח וחדר שירותים. כמו כן הייתה לו יציאה בלעדית לגג הבניין.

בשלב מסוים הפסיק אבו פאריס לטפל בפרדס והשטח בינות לעצי ההדר שימש מקום התרועעות לעבריינים. בהמשך, החליטה מדינת ישראל להקים בשטח הפרדס את בית החולים אייזנברג (מתרומת איש העסקים שאול אייזנברג). העבודות התנהלו במשך מספר שנים, הופסקו ימים ספורים לפני מלחמת יום הכיפורים (בלא כל קשר למלחמה) ולא חודשו לאחריה, כיוון שהתברר שאין כל צורך בבית חולים נוסף על בית החולים וולפסון, שהיה אז בבנייה. שלד בית החולים עמד בשיממונו עשרות שנים, עד שהוסר לטובת הקמת מבני מכללת תל אביב-יפו.

לאחר שנרכש הבניין על ידי אבי הבר ורשת אנקורי קיבל אבו פאריס תמורה כספית מלאה בעבור פינוי דירתו, ועבר להתגורר באזור אחר ביפו.

הקמת גימנסיה סוקולוב לאור

בשנת 1949 התעורר צורך להכשיר גננות לילדי העולים שהציפו את יפו בתום מלחמת העצמאות. ברחוב פסטלוצ'י ביפו היו באותה עת (וניצבים עד היום) שני מבני בתי ספר ששימשו לפני כיבוש העיר בתי ספר ערבים לבנים ולבנות. משרד החינוך פתח בבניין הדרומי את בית ספר ויצמן, (כיום בית ספר ערבי לב יפו). הבניין הצפוני יועד לסמינר לגננות. משרד החינוך איתר בוגרות תיכון שהוכשרו כגננות בשעות אחר הצהריים, ולפני הצהריים הן תפקדו כגננות לכל דבר וענין. הגב' שושנה פרסיץ שהייתה מופקדת על תחום החינוך בעיריה, הציעה למר יעקב אמיתי לנהל את הסמינר, והוא אכן נענה לאתגר ועשה זאת בהצלחה. בהנהלת המוסד כיהן איש חינוך נוסף ושמו יעקב נתנאלי-רוטמן. הוא היה מורה לעברית עוד טרם עלייתו ארצה, ובשנת 1944 שימש מורה ומחנך בבית ספר אחד העם. יעקב (פרבדה) אמיתי (1902–1987), נולד בעיר לודז' למשפחה עתירת נכסים שעלתה לארץ ישראל בשנת 1932. בילדותו למד ב"חדר", סיים את חוק לימודיו התיכוניים בגימנסיה תרבות, דיבר עברית שוטפת, ואת לימודיו האקדמיים סיים בעיר לייפציג בגרמניה.

בשנת 1953, כאשר עברו הסטודנטיות לסמינר לוינסקי, נותר אמיתי במבנה הגדול עם צוות מורים ללא תלמידים, והחליט לפתוח במקום בית ספר תיכון שייקרא על שמו של סוקולוב. השם נבע מהעובדה שבית הספר היסודי הסמוך נקרא על שמו של ויצמן (והקשר בין שני האישים ידוע ומוכר). יעקב אמיתי, ששפע רעיונות חינוכיים, פתח בבית הספר את המגמה הראשונה בארץ ללבורנטים תעשייתיים בשיתוף מכון ויצמן למדע ברחובות (ובסיוע בן דודו שהיה מהנדס כימיה וחוקר בכיר במכון).

כעבור זמן לא רב החל משרד החינוך להפעיל על אמיתי לחצים לפַנות את המבנה, בטענה שמספר התלמידים בתיכון אינו מצדיק מבנה כה גדול, בעוד שילדי יפו משוועים לבית ספר יסודי נוסף. יעקב אמיתי פינה את המבנה ועבר למקום חדש, ברחוב אדם מיצקביץ 12 (קרוב מאוד למבנה הקודם). אף שבמבנה זה הושקעו סכומי כסף נכבדים כדי להתאימו לייעודו כבית ספר תיכון, לא היו התוצאות משביעות רצון, ובתחילת שנות השישים, הוצע לאמיתי לעבור למבנה ברחוב עזה 13, שהיה בעבר וילה של חאג' עלי ביבי. אמנם היה מדובר במבנה גדול יחסית, אלא שהיה צורך להשקיע בו סכומים נכבדים כדי להתאימו לייעודו החדש תוך כדי פינוי (בתשלום) של העסקים שעדיין שכנו בו (כמו המחלבה שהוזכרה לעיל). זאת כאשר בקומה השנייה של המבנה עדיין התגוררה משפחת האריס הערבי אבו פאריס. על מבנה הבריכה נוצקה רצפת בטון ששימשה בסיס לכיתה נוספת, ולאחר מכן נבנה על חלקה הנותר של הבריכה חדר המורים ובו פתח מתוך מבנה בית הספר. משמאל לפתח הבאר היו המשאבה והמנוע. בית הספר פינה אותם והקים שם קפיטריה. לאחר מותו של משה אמרליו (תלמיד בית הספר שנהרג בתאונת דרכים) פונתה הקפיטריה למבנה אזבסט בגבה של המעבדה לכימיה (מהצד הצפוני של בית הספר) ובמקומה הוקם מועדון לזכרו של התלמיד, שפעל במשך כל שעות הלימודים בניהול מועצת התלמידים.

כל שאר החדרים עברו התאמה לחדרי לימוד ולמעבדות לימוד. האחות קיבלה חדר קטן מתחת למדרגות קומת הקרקע. רוב האלמנטים האדריכליים שעיטרו את הווילה המפוארת – חלונות מעוטרים, חלונות ופתחים קשתיים – נותרו והיו חלק מבית הספר.

ביפו פעל באותם ימים בית ספר תיכון קטן בשם "לאור", שפעל בשכונת עג'מי (רחוב שערי ניקנור).  בית הספר נקרא ע"ש מוסד דומה שהיה קיים בפולין. ניהל אותו ד"ר ראובן (פלשוה) בן-שם (1900–1980), שהיה עסקן ציבור, פעיל רוויזיוניסטי, רב ואיש חינוך. בן-שם איבד את כל משפחתו (אשתו וששת ילדיו) בשואה, וכאשר הגיע לישראל הקים משפחה חדשה. בשנת 1958 לערך אוחדו שני המוסדות – "סוקולוב" של אמיתי ושל רוטמן, ו"לאור" של בן-שם – לתיכון בבעלות פרטית של כמה שותפים, ונקבע השם הרשמי "גימנסיה מאוחדת סוקולוב לאור". נתנאלי-רוטמן נפטר בשנת 1962. זמן קצר לאחר מכן פרש ד"ר ראובן בן-שם מהגימנסיה, יעקב אמיתי רכש את חלקם של שניהם, והפך לבעלים היחיד של בית הספר המאוחד. בשלב זה העדיף יעקב אמיתי להישאר המנהל אדמיניסטרטיבי של בית הספר (בד בבד ניהל במשך שנים רבות גם את בית הספר ללבורנטים רפואיים שפעל במבנה בשעות אחר הצהריים והערב, בהכרת משרד הבריאות ובפיקוחו), ושכר מנהלים פדגוגיים, כגון ד"ר מיכה ברקול (לימים מנהל מחוז תל אביב במשרד החינוך), ד"ר פינקוס, גדעון סלע (לימים מפקח בכיר בעליית הנוער), דן יהב , ניסן נווה, ואחרים. משנת 1979 עד שנת 1986, ניהל את בית הספר בנו של יעקב אמיתי, ד"ר עמירם (רמי) אמיתי, שעבר אחרי כן לנהל את תיכון עירוני י"א (שנה לאחר מכן הקים וניהל את תיכון גלילי בכפר סבא במשך 25 שנה, עד צאתו לגמלאות).

בשנת 1988 רכשו את הבניין אבי ואביבה הבר, בעלי רשת החינוך אנקורי. הם שיפצו ושיקמו את המבנה בעזרת אדריכל השימור איל זיו, קבעו על השער שלט מאבן מגולפת שסיתת האומן עופר גרוסמן, והמשיכו להפעיל את גימנסיה סוקולוב לאור שהציעה לתלמידים יהודים וערבים לימודים במקצועות המזכירות, לבורנטים וטכנאי שיניים.

ביה"ס סוקולוב לאור נסגר סופית בשנת 2004, והבניין הושכר לאגודה למען ערביי יפו, שהחלה להפעיל במקום את בית הספר הדמוקרטי יאפא, שנסגר ביוני 2012. ב-1 בספטמבר 2012 עבר זמנית (למשך שנה אחת) לבניין הגימנסיה  בית הספר לאמנות מוזות, עד ששופץ מבנה בית הספר שלו (אשר קרס ביפו העתיקה). בשנת 2013 עבר הבניין שיפוץ נוסף  והוכנו בו חדרים למקצועות האמנות, כגון ציור, מוזיקה, מחול וקולנוע עבור בית ספר חדש וייחודי (חטיבת ביניים ותיכון) בשם "סטודיו אנקורי". הקימו אותו היוצר יחזקאל לזרוב ומנכלי"ת רשת החינוך אנקורי אסנת הבר-קוטון. שיטת "סטודיו אנקורי" שמה לעצמה כמטרה לתרגם תאוריות של עתידנות בחינוך לפרקטיקה יום-יומית של בתי ספר. נוסף על כך הוקם בין כותלי בית הספר חלל לאמנות רב-תחומית הנקרא AZA13 המשתנה באופיו מפרויקט לפרויקט ומציע לתלמידים סביבת למידה רלוונטית וחוויות שונות בתחום המוזיקלי, הבימתי, הקולנועי ועוד. החלל פתוח גם לקהל הרחב.

ובנימה אישית. מהשנים בהן עבדתי בבית הספר הזה כמורה לשל"ח ולידיעת הארץ (1973–1984)  זכורים לי היטב ריחות הבישולים שעלו ממטבח משפחת אבו פאריס והיו מתפשטים בחלל האולם בימי שישי. מדי פעם בפעם, כשהייתה הדלת נפתחת, הייתי מציצה פנימה ומתפעלת מארון מפואר ומגולף מעשה אמן שעמד בחלל הכניסה.

תודה לד"ר עמירם (רמי) אמיתי ולאסנת הבר-קוטון

.

.