בית בוריס רבינוביץ' (בית הסנה) מאת הניה מליכסון

את הבית ברחוב לילינבלום 44 בנה בוריס רבינוביץ' (1864–1951) עבור משפחתו: רעייתו פניה (1859–1950) ובנותיהם אידה (עדה) ודבורה. רבינוביץ' ניהל ביפו, עם אחיו יצחק, עסקים שונים. אחד הגדולים שבהם היה בית מסחר האחים רבינוביץ' (נוסד בשנת 1883), שפעל בחנות גדולה שהיתה בחזית הבנק האנגלו-מצרי. הייתה זאת חנות כלבו שמכרה הכול, מתנורי חימום ועד בגדים. צורתו של בית בוריס רבינוביץ' עברה בין השנים 1927–1950 ארבעה שלבים עיקריים תחת שרביטם של ארבעה אדריכלים:

השלב הראשון נבנה בשנת 1927 על ידי האדריכל יצחק קיפניס שתכנן בית של שתי קומות הבנוי מלבני סיליקט, עם מרפסת בולטת בחזית הקומה השנייה המכוסה כיפה. הקומה השנייה לא אושרה בעירייה, ולכן הוגשה תכנית חדשה של מבנה חד-קומתי שחזיתו פונה צפונה. הבניין בנוי בסגנון אקלקטי על כל מאפייניו. סימטריה משולשת, מרכז שקוע, משני הצדדים ארקרים מעוגלים הבולטים מהקו המרכזי עם פינות קטומות. חזית הבית משופעת בעיטורים. הפתחים (חלונות, דלתות) מעוטרים בתבליטי בטון ובפילאסטרים, אותם חצאי עמודים ש'הודבקו' לבניין. בחזית הגג – אתיקה, גדר בנויה שהסתירה גג רעפים משופע.

בשלב השני (1932) ביקש רבינוביץ' להוסיף קומה שנייה לביתו. מאחר שבאותה העת שהה יצחק קיפניס (אדריכל הבניין המקורי) במצרים, פנה רבינוביץ' לאדריכל יוסף ברלין, מייסד אגודת האדריכלים והיו"ר הראשון שלה. בתכניות שהוגשו לבית רבינוביץ' באוגוסט 1932 נוספה קומה שנייה עם גג רעפים משופע, אך הוא בוטל חודשיים אחרי כן ובמקומו נבנה גג שטוח. הבית קולף מקישוטיו והותאם לסגנון הבנייה של שנות השלושים. למרות כל השינויים לא שינה ברלין את המתווה המקורי של הבניין, ונותרה הסימטריה בחזית בין שני צדי הבניין. את הארקרים המקוריים המשיך ברלין גם לקומה השנייה. הארקרים החפים מקישוטים, מעוגלים עם פינות קטומות, יוצרים תחושה של מעין מגדלי שמירה. המסד המוגבה הוקף קיר מגן. המרפסת שהייתה בחזית הבית בוטלה. הכניסה לבניין הועתקה מהצד אל החזית, ואל הדלת הרחבה הוביל גרם מדרגות קצר. שיפוץ הבניין הושלם בשנת 1934.

השלב השלישי החל כאשר בשנת 1938 קנתה את הבניין חברת הביטוח הסנה, שהוקמה ביוזמת אליהו מרגלית (מונצ'ק), מראשוני שכונת תל נורדוי. אשר בשנת 1924 ייסד, בעזרת הנציונלר ארבעטער פרבנד באמריקה, את חברת הסנה לביטוח. את סמלה של החברה (אישה האוחזת בידה האחת סנה בוער ובידה השנייה בילד) עיצב הצייר והמעצב זאב רבן, שבזמן ייסוד הסנה שימש מורה בבית הספר הגבוה לעיצוב בצלאל בירושלים.

בתחילת 1928 קרא הוועד הפועל של ההסתדרות לכל חבריו לסדר את כל ענייני הביטוח שלהם בחברת הסנה, ורק אז החלה החברה בפעילותה. מרגלית שימש מנכ"ל החברה עד 1937, והחליף אותו צבי לופט. בתחילה מכרה החברה ביטוחי חיים, ובשנת 1936 נכנסה לתחום של ביטוח נזקי גוף. בשנות הארבעים חלשה החברה על פלח השוק הגדול ביותר של הביטוח הארץ-ישראלי, אך היא לא הסתפקה בכך, ובסוף שנות השישים היא החלה במסע התרחבות. אז גם נבנה מגדל בית הסנה (כיום בית מנורה מבטחים) ברחוב אלנבי 115. ובהמשך, גם את בית הסנה החדש ברחוב סעדיה גאון 24, בסמוך למתחם צקלג.

בתוך עשור הפכה הסנה לחברת הביטוח הגדולה בישראל. אך מכאן חברו מספר גורמים שהביאו לגירעון שנוצר בחברת הסנה ולבסוף לפירוקה. הגורם הראשון היו ההפסדים בעסקאות ביטוח משנה בחו"ל. הגורם השני היה מכירת פוליסות ביטוח במחירי הפסד כדי להגדיל את נתח השוק. גורם שלישי היה הוצאות שכר מופרזות, מנגנון מנופח וכוח אדם מיותר. בעקבות זאת דרש המפקח על הביטוח מהבעלים להגדיל את ההון העצמי של החברה, שאלמלא כן ייאלץ לדרוש את פירוקה. בעקבות סירוב המשקיעים להשקיע כסף בחברה, החליט מאיר שני, יו"ר החברה, למכור את תיקי הביטוח של החברה. הם נמכרו לחברות הביטוח מגדל וכלל. המכירה זכתה לאישור השופט אליהו וינוגרד, ואושרה גם על ידי הממונה על ההגבלים העסקיים. עורך הדין דב ויסגלס מונה למנהל מורשה של החברה מטעם בית המשפט. דבר מכירת הפוליסות לחברות מגדל וכלל, וכן שהמבוטחים מכוסים, פורסם בעיתונות. הנפגעים העיקריים היו בעלי פוליסות בענפי רכוש ופוליסות חבויות שהפכו לחסרות ערך. אקטואר החברה רן שפר, ומנכ"ל החברה מיכאל מילר, הורשעו בעקבות הקריסה בעבירות על חוק ניירות ערך ובעבירות אחרות, בכך שהציגו נתונים כוזבים על איתנות החברה בפני משקיעים, ושניהם נדונו למאסר בפועל.

לאחר שחברת הסנה רכשה את הבניין בלילינבלום 44 היא ביקשה לבצע שינויים בבניין ולהפכו מבניין מגורים לבניין משרדים. למטרה זאת הוזמן האדריכל אריה שרון (1900-1984) שבנה מבנים רבים עבור תנועת הפועלים וההסתדרות (מעונות עובדים הו"ד לדוגמא). בספטמבר 1938 אושרו שינויים במערך החדרים בלילינבלום 44. החדרים הפכו למשרדים, וחלק מהחדר המרכזי (אולם הכניסה) בקומה א' הפך לחדר המתנה. חדרים כמו חדר אמבטיה או מטבח שינו את מקומם בהתאם לשימוש הבניין כבניין משרדים. כל חדרי הקומה השנייה הפכו אף הם למשרדים. עם הזמן אושרו לחברת הסנה תוספות ושינויים במערך הפנימי. בשנת 1944 אושרה הוספת דירת שני חדרים וחדר שירותים בקומה א', וכן אושרה בקשה להוספת דירת שני חדרים בקומה ב'. באפריל 1939 הגיש שרון בקשה להוספת בניין נוסף שיוצמד לבניין הקיים בגבו (בחזית הדרומית), והבקשה אושרה. קומה ראשונה נבנתה מעמודים בלבד, ובקומה השנייה נבנו משרדים. בשלב זה הועברה הכניסה לבניין מצד הבניין אל החזית, וגרם מדרגות הוביל ממפלס המדרכה במעלה המסד אל דלת הכניסה.

בשלב הרביעי ביקשה חברת הסנה להוסיף קומה שלישית חלקית לבניין. מאחר שבשנת 1948 התמנה האדריכל אריה שרון לתפקיד ראש אגף התכנון במשרד ראש הממשלה, נטל שותפו במשרד האדריכלים בנימין אידלסון, את המושכות בטיפול בבניין, ובשנת 1950 היה אחראי לתכנון ולהוספת קומה שלישית חלקית בצד הבניין הפונה לחצר הדרומית.

בשנת 1956 נמכר הבניין לחברת קרן ביטוח לפועלים חקלאיים. כמו הסנה, גם היא חלק מהמארג ההסתדרותי. הקרן שיפצה מעט את הבניין אך איכלסה אותו רק בשנת 1958. החל משנת 1957 מופיע המשרד הראשי של חברת הסנה במודעות ובפרסומים בבית עיתון הארץ הראשון ברחוב מונטיפיורי 27. מספר מחלקות של הסנה הועברו לבניין ממול, ברחוב לילינבלום 41.

שלב נוסף, שאינו מתועד במסמכי הבניין (אך לא נבנה לפני שנות השישים), היה בניית 'גשר' בין בית בוריס רבינוביץ' לבית הסמוך לו (נחלת בנימין 74). זהו מעין מסדרון רחב וארוך עשוי לבנים. כיום הבניין נמצא בבעלות משרד עורכי הדין ויסגלס אלמגור ושות'. המבנה מוכרז כמבנה לשימור. כל הרחבה של הבניין תותנה בשחזור חזיתות המבנה על פי המקור ובתיאום התכנון עם צוות השימור בעיריית תל אביב.

.

.