בית מוסינזון (בית אחד העם) מאת עידו ששון

בשנת 1909 הייתה משפחת מוסינזון בין 66 מייסדי אחוזת בית. בהגרלת המגרשים זכה ד"ר בן-ציון מוסינזון, שנתמנה למנהל הגימנסיה בשנת 1912, במגרש ברחוב השחר 13 פינת רחוב אחד העם 11, שם בנה את ביתו בצמוד לגימנסיה, מוקף גן וגדר. ד"ר מוסינזון עסק בפעילות חינוכית וציונית, הגיע עם אשתו יפה ושני ילדיהם לארץ בשנת 1907. כאשר הגיע בן-ציון ללמד בגימנסיה, היה חדשן בגישתו להוראת התנ"ך; במקום להתמקד בחוקי התורה, לימד את הנביאים, ועל מנת שהילדים יבינו את הטקסטים – פישט אותם. בנוסף, שילב בהוראת התנ"ך את ממצאי הארכיאולוגיה ואף מסקנות מביקורת המקרא. הן מגורי מוסינזון והן הבתים האחרים בקרבת הגימנסיה, שברחוב השחר, מלכתחילה נועדו למורים, שהתגוררו במקור ביפו. המטרה הייתה שהמורים יגורו בקרבת הגימנסיה לצורך הגנה מפורעים. צפונית אליו התגורר מייסד הגימנסיה הראשון ד"ר מטמן (מס' 11), לידו מנחם שינקין (מס' 9), ולידו אליהו ברלין (מס' 7) מהוועד המפקח של הגימנסיה. המגרש בעורפה של הגימנסיה הוקצה לד"ר חיים בוגרשוב וחזית ביתו היוותה את ראשיתו של רחוב מונטפיורי. אם נתחקה אחר תולדותיו של הבית, נגלה שלא היה שונה משאר בתיה הראשונים של העיר העברית הראשונה, אשר נבנו מאבנים שנחצבו מן המחצבה הסמוכה למקום בו נבנו אחר כך תחנת הכוח של רוטנברג ושכונת רמת השרון. זמן לא רב לאחר שסיים הקבלן יוסף אליהו שלוש את בנייתה רבת התלאות של בית גימנסיה הרצליה, חבר הנאמנים של הגימנסיה החליט לבנות למנהל החדש בית בקצה שטח הגימנסיה. שלוש טרח רבות לבנותו כבית לדוגמה, והגן שניטע סביבו עלה ביופיו על כל הגנים שבסביבתו.

אשר צבי (הירש) גינצברג (אוקראינה 1856 – תל אביב 1927), סופר והוגה-דעות, מנהיג תנועת חיבת ציון, מגדולי מחשבת ישראל בזמן החדש ואבי הציונות הרוחנית, עשה את רוב שנותיו בחוץ לארץ. רק חמש שנים לפני מותו, ב- 1922, עלה לארץ והתיישב בתל אביב ברחוב שנקרא על שמו עוד בחייו. בעת שהותו עם משפחתו בחו"ל, פרסם מאמרים מהפכניים, מסות בתחומי עניין רבים, הגה וייסד את זרם הציונות הרוחנית, ואף ביקר בארץ מספר פעמים. חרף חינוכו הדתי, בהיותו משכיל חילוני סבר כי המדינה היהודית ואנשיה אינם צריכים לאחוז בתכני הדת, כי אם לחדש תכנים מודרניים ברוח התקופה. השקיע זמן רב בחינוך הציוני החדש, לא רק בפילוסופיה חינוכית, אלא גם בפרקטיקה חינוכית. בתל אביב ציפו לבואו: "עיריית תל אביב, שדגלה בשם כב' מראשית הבנותה, ותקרא את אחד מראשוני רחובותיה, 'רחוב הגימנסיה', בשם היקר 'אחד העם', יודעת להעריך את הכבוד הגדול שהוסב לו בזה שכב' הואיל לבחור בה לשכנו".

בישיבה משותפת של הוועד והמועצה ביום י' בשבט תרפ"ב נתקבל אחד העם בכבוד רב ובאותו מעמד נבחר כחבר המועצה. באותה ישיבה הודיע ראש המועצה, מאיר דיזנגוף, על ההחלטה להעמיד לרשותו בית בתל- אביב ("עלינו מוטלת חובה קדושה להשתדל שהאיש החשוב הזה שכולנו מעריצים אותו, יתיישב בתל אביב בתוכנו, אנחנו נרכוש או נבנה בית במחיר של 1,500-2,000 לי"מ, הבית יהיה קניין כסף העירייה, אולם אחד העם ישב בו כל ימיו ושכר הדירה שהוא ישלם נוכל לכסות את הריבית של הכסף שנשקיע בו והבית והיה מוקדש לתעודתו זו ואחרי 'מאה ועשרים שנה', יהיה מוקדש למטרה ציבורית ויהיה ככה למקום היסטורי לתפארת עירנו"). עיריית תל- אביב רכשה לצורך זה את ביתו של דר' מוסינזון, הכשירה אותו וזמן קצר לאחר מכן נמסר לו הבית, בעוד משפחת מוסינזון עברה לבית ברח' אלנבי פינת טשרניחובסקי. בבית זה התגורר אחד העם את חמש שנותיו האחרונות עד ליום מותו. הוא אהב את תל אביב והיה אומר זאת בגלוי, אף כי אחד העם לא היה סיטונאי של מחמאות ולהיפך. אף שנבחר לראש וועדת התרבות במועצת העירייה, וגם נבחר בבחירות המוניציפליות ברשימת הציונים הכלליים (1925), הוא היה נתון רוב הזמן בדיכאון קשה ולא השפיע על התפתחות התרבות בעיר. דבק בו הכינוי "האדמור של תל אביב", כינוי שהיה אחר כך מזוהה עם ביאליק.

יום יום בהפסקה הגדולה היה אחד העם הולך לשתות תה בגימנסיה, נכנס בשיחה עם המורים ועם התלמידים, מבקר בשעורים ובישיבות הפדגוגיות, מקשיב להרצאות התלמידים, מאזין לשיחותיהם ולצחוקם, מסתכל בפניהם באהבה ובחיוך ושואב מהם כוח ונחמה. עם עלות אחד העם, ביאליק ועוד סופרים רבים לארץ, עבר המרכז העברי התרבותי מהגולה למולדת.

בבית זה שקד על כתביו, ומסופר כי בשעות הצהריים דאגה המשטרה לשקט סביב ביתו על מנת שלא יפריעו לו בכתיבתו. כאשר היה אחד העם פורש למנוחת הצהריים או לשנת הלילה, היה בא פועל מיוחד של העירייה למתוח שרשרת לרוחב רחוב אחד העם, לבל יפריעו להוגה הדעות במנוחתו. לפי התקנות העירוניות, נסגרו הרחובות ליד ביתו בין השעות 14:00-16:00 אחה"צ, שעת מנוחתו. על בעל הקיוסק שבפינת רחוב הרצל ("הקיוסק של קיסילב") נאסר באותן השעות למזוג גזוז, כיוון שהרעש היה עלול לצרום את אוזניו של הוגה הדעות. המגרש הפנוי הסמוך לבית, שנועד לגן ילדים, נמסר זמנית לגינון למגדל פרחים פרטי, למען יחצוץ בין ביתו של אחד העם לבין השוק הסמוך ("השוק הקטן" בשכונת אהל משה) ועל רוכלי השוק נאסר להכריז בקול על מרכולתם.

מידי יום ביומו בשעה שתיים אחר הצהריים מתחו שרשרת ברחוב אחד העם והפסיקו את התנועה לשעתיים: הרב נח. ובשעה עשר בלילה מותחים שוב את השרשרת עד עלות השחר, כשעוברים צעירים וצעירות על יד ביתו, הם רואים את השרשרת, שמים אצבע לפיהם ולוחשים: כאן בית אחד העם, אסור לדבר בקול רם.

נזכרת ציונה רבאו: "בקצהו השני של אותו הרחוב התגורר אחד העם בביתו הקטן שהיה צמוד לחצר הגימנסיה. זכורני כיצד שיננו ולמדנו בבית הספר את כתביו. לילות ישבנו בקבוצות רכונים על מאמריו ומנסים לרדת לעומק רעיונותיו. והנה, כאשר גמר לאמר דברו ולהוכיח עמו, עלה האיש ארצה והופיע לעינינו כותב מאמרי הענק הללו הוא קטן קומה וצנום גרם. על גבי כתפיו הצמוקות ישבה לה גולגולת ענק, קרחתו מבריקה ומצחו הגבוה זרוע רשת ורידים כחולים. ואני בהיתי תמיד בליבי, האמנם הכרחי הוא כי לאיש הגדול יהיה ראש גדול. עם צלצול הפעמון לקראת ההפסקה הגדולה, הפסקת האוכל, נהג אחד העם לבוא בדייקנות נמרצת לגימנסיה, על מנת ללגום כוס תה של שחרית ולחטוף שיחה קלה בחדר המורים. קטן וזקוף היה צועד אט-אט לקצב דפיקת המקל שבידו. הטיף ליצירת מרכז רוחני בארץ, שהשפעתו תהיה רבה על תפוצות ישראל. במשך שנים רבות ערך את הירחון החשוב השלוח. כתביו מכונסים בארבעת הכרכים על פרשת דרכים. תורגמו לאנגלית ולגרמנית. מכתביו, שנערכו בבית זה, יצאו בשישה כרכים. פה גם נכתבו פרקי זיכרונותיו". בהמשך מתארת את ביאליק בניגוד גמור כי "בעברו ברחוב היו זאטוטים מזדנבים אחריו או אוחזים בידו. פיו שפע תמיד סיפורים ובדיחות".

האיש שדאג למנוחת נפשו של אחד העם ולקיום התקנות שהתקינו לכבודו היה מזכירו המסור ומנהל הבית העתיד לבוא, יוחנן פוגרבינסקי (מזכירו הפרטי משנת 1924, בתפקיד זה שימש עד יומו האחרון של אחד העם). אחת לשלושה חודשים היה שולח אותו אחד העם לשלם את שכר הדירה בהמחאה לבנק אפ"ק. אף פעם אחת לא איחר לשלם. עמו ליקט את כרכי "אגרות אחד העם" והיה עוזרו המסור "הוא היה בא בשעה שבע בבוקר והיה גם משקה את הגן". כאשר הלך אחד העם לעולמו, הזמין ביאליק את פוגרבינסקי להיות מזכירו תפקיד שמשמעו כבוד רב ומעמד נעלה והוא שימש בו כחמש שנים. מיום יסוד בית אחד העם נתמנה במוסד זה לספרן.

ראובן רובין צייר את דמותו של אחד העם בן השבעים (1926), הדמות ישובה על כיסא, פונה חזיתית, והפורמט הוא אורך גוף מלא – הנחשב לפורמט החשוב והיקר לפי הנוהג המסורתי בתחום ציור הדיוקנאות. אחד העם שעון בדיוקנאותיו על מקל, נראה חלוש מאוד וכפוף. ואכן, זו הייתה שנת חייו האחרונה. מצויר לכאורה בחיק הטבע, על רקע סבך צמחי שופע ופורח, ולא בביתו לצד שולחן עבודתו ורכון על ספריו, ברוח המסורת האירופית של תיאור איש רוח, אולי צוירה בגן ביתו עצמו.

אחד העם נפטר בתאריך 1 בינואר 1927. מועצת העיר הכריזה על יום שבתון ואלפי אנשים מכל רחבי הארץ הגיעו להלוויה. הארון הוצא בצהריים מביתו, ויצא למסע ההלוויה כשהוא מלווה באנשי רוח וספרות, מלומדים, עסקנים וחלוצים. ההלוויה יצאה בשתיים בצהריים מבית אחד העם, לאחר השבתת תנועת המכוניות והמסחר. מסע ההלוויה עבר דרך הגימנסיה ובית הכנסת הגדול, כשבכל תחנה נישאו הספדים. תלמידי הכיתות הגבוהות של הגימנסיה צעדו לפני הארון עם דגלים מקופלים. "עצב גדול ירד ואבל כבד עטף את היקום", כתבה השכנה יהודית הררי.

למחרת פטירתו של אחד העם כתב ד"ר חיים הררי במאמר שפרסם בהארץ ש'על עיריית תל אביב להקדיש את הבית הזה כזיכרון אחד העם. אין להזיז דבר בחדר עבודתו של הסופר. יישאר חדר זה כמו שהוא, שולחן הכתיבה ואשר עליו, ארונות הספרים ואשר בהם, סידור הרהיטים כמו שהם, במקומם הרגיל, הכל כפי שהיה בחייו'. נקבע באישורה של מועצת העירייה שהבית יהיה בית אוצר של ספרות מדעית בכלל, ושל מדעי היהדות, ארץ ישראל והמזרח לכל מקצועותיהם בפרט.

בט"ו בשבט תרפ"ח (6.2.1928) נפתח הבית רשמית לקהל בטקס חגיגי, בנוכחות ראש העירייה, המייסדים, באי כוח של ההנהלה הציונית ושל מוסדות תרבות מרכזיים של היישוב ומוזמנים כספריה ציבורית. בספרייתו הפרטית של אחד העם היו כ-2,200 כרכים. בו חדר עבודתו של אחד העם, ספרייתו, אוסף חפצים, כתבי יד ותמונות שונות. בספריה יש עד 20,000 ספר בעברית ובשפות לועזיות שונות. אוסף יפה של ספרים במדע ארץ ישראל. אולם קריאה לקהל, וחדר עבודה לאנשי מדע. נמצא בחסות עיריית תל אביב ובפיקוחו של "ועד בית אחד העם".

בינואר 1936 עברה "ספריית שער ציון" שבבעלות העירייה (ראשיתה בבתי נבולסי ביפו), לבית גלוסקין ברחוב מונטיפיורי 8, אותו העביר העסקן הציוני זאב גלוסקין לבעלות העירייה, וזו הוסיפה עליו שתי קומות. בשנת 1928 הוקמה לידה ספריית אחד העם, שהכילה את ספרייתו הפרטית של אחד העם וכן עוד כמה ספריות פרטיות. בספריית אחד העם היו 12,418 כותרים. נוספו עליהם כ- 4,000 כרכים במדעי היהדות, ארץ ישראל והמזרח, שהועברו לבית אחד העם מספריית שער ציון.

בשנת 1961 נהרס הבית עקב חפירה רשלנית של יסודות מגדל שלום ותוך הפרת החלטת העירייה משנת 1927. מוקירי זכרו של אחד העם ראו את הפגיעה בבית כשערורייה רבתי וחרפה לאחראים לה, ובלית ברירה הסכים בנו של המנוח, פרופ' שלמה גינוסר, להריסת הבניין המסוכן. בחודש אוקטובר 1961 נחתם הסכם בין העיריה לבין חברת כיכר הרצליה. ונקבע בו שהעיריה תיתן ביטוי נאות להנצחה חזותית של גימנסיה הרצליה ופתרון מכובד לבית אחד העם. ארבע שנים אחר כך, בחודש אוקטובר 1965, כתבה העיתונאית יהודית וינקלר בעיתון חרות: "אינני יודעת אם מישהו מוצא ביטוי ל'סיכום' זה במראהו של מגדל שלום".

תחילה הופקדה תכולת הבית במבנה שהיה שייך לעירייה וב- 1962 הועברה אל צריפי האסבסט בסביבת שדרות שאול המלך ורחוב לאונרדו דה וינצ'י, שם שכנה גם ספריית "שער ציון". בשנת 1977 זכתה למשכן קבע בקומה השלישית בבניין הספרייה המרכזית של תל אביב בית אריאלה. לב הספרייה הוא חדר עבודתו של אחד העם, על ספרייתו הפרטית, רהיטיו תמונותיו וחפציו. החדר ששוחזר קטן ממידות החדר המקורי והוא נטול חלונות אולם שמורים בו מרבית חפציו של אחד העם והם מסודרים בסדר המקורי.במגרשי בתי שכונת מורי הגימנסיה לשעבר, בהם גם בית אחד העם, בנוי מבנה המשמש כיום בעיקר את הבנק הבינלאומי. בעבר שימש המבנה את מלון מגדל שלום.

חיים נחמן ביאליק בחגיגת פתיחת בית אחד העם, ט"ו בשבט, תרפ"ח

המומנט של פתיחת בית אחד-העם יכול לשמש רגע מכריע. מזלו של אחד-העם גרם שתורתו נתפשטה והוא העמיד דור שלם של סופרים שהרביצו את תורתו ופרשוה, אולם נדמה לי כי נשארה בה נקודה אחת עיקרית שהיא פרשה סתומה, והיא הביאה לידי טעויות רבות וגרמה לסרוס פרצופו של א"ה בתור איש התובע את תביעותיו הרוחניות, עד כדי קריקטורה. יצא כאילו רק הסולת תבוא לא"י, הנבחרים שיהיו יושבים כאן ונהנים מזיו השכינה הלאומית. הביאה לידי טעות זו – הדאגה העיקרית שקננה בנפשו ולא נתנה לו מנוחה והוא – היסוד הרוחני לבנין האומה בא"י. הוא לא צייר לעצמו קיום של קבוץ עברי משפיע ומכריע, מבלעדי יסוד רוחני אמיץ וחזק. אי אפשר לעשות זאת בלי יסודות עיקריים, ואלה צריכים להיות שונים מאלה של היהדות בגולה, שכיונה אל היהדות העתיקה ואל העתיד הרחוק. כל הערכים והקנינים הלאומיים, יסוד חיינו בגלות, מוכרחים להשתנות שנוי יסודי. רבים יודעים כי א"ה נשא בלבו לכתוב ספר גדול על יסודות הקיום הלאומי שלנו, אבל לא זכה לכך. כל מה שכתב אינו אלא כמין חומר לספר זה.

בעלי המדיניות שלנו היו מלגלגים ואומרים: יהיה לנו קבוץ, תבראנה צורות חיים ויחסי-חיים – וממילא יקומו היסודות. הם הקדימו נעשה לנשמע. אחד-העם חשב אחרת. במה דברים אמורים בעם המתחיל את קיומו, אבל העם החוזר לתחיה, המונה אלפי שנות קיום – עם כזה צריך שיביא איתו תורת חיים. במובן זה הבין את המחלוקת הישנה: תלמוד או מעשה גדול, עד שנמנו וגמרו, כי תלמוד גדול מפני שהוא מביא לידי מעשה. דוקא מפני חשיבות המעשה העדיפו את התלמוד. מאמריו בענינים מעשיים מפליאים בפרטי-הפרטים ובדקדוקי-הדקדוקים. הוא לא האמין במלאכת רמיה. זה היה גם יחסו למדע. גם כבוד האומה דורש שכל מה שנבנה יבנה על יסודות מוצקים. אילו קדמה לישובנו תקופה של תורה, של חנוך, של יצירת היסודות המשותפים, שהם חובה על הכל, בלי הבדל מפלגות, עם "עשרת הדברות" שלנו – לא היינו עדים למה שהיינו ועוד נהיה עדים בישוב. למרות חופש הדעות, אי-אפשר להעמיד את הישוב על הפקרות, הן משמאל והן מימין. א"ה חלם להוציא מתוך כל העבר שלנו, מהנסיון ההיסטורי, מכל מעמקי המחשבה, אותן הנקודות, הלוז שבשדרה, שממנו יש ליצור ולרקום את היסודות החדשים.

לצערנו, דוקא הצד הזה לא מצא לו יורשים ותלמידים, לא בחייו ולא אחרי מותו. אולם אם לא זכה הדור ליחיד שיעשה זאת, הנה מן הקבוץ כולו, מן העם, יש לתבוע את אשר לא יתן היחיד. הכוח הקיבוצי שקול כנגד היחיד. אינני יודע אם הוכשר כבר הדור, אם נענשנו כל צרכנו עד שהגיעה כבר השעה לחזור בתשובה. מבית א"ה נתחיל. שמו יהיה לנו לסמל התרבות והחנוך בא"י, לבקש תחבולות ולטכס עצות ולהוציא לעם את הכרוז הגדול, לקרוא את הקריאה לעבודת הרוח הגדולה בישראל, לנסות ולהדליק עוד פעם לפיד אש. אחד-העם, שלא היה סנטימנטלי, אמר לנו לפני כשנתיים: "אם העניינים ילכו כאשר עד עתה, תלך האש בלבות הצעירים שבאו ותכבה. הם לא באו הנה לשם שכר עבודת יום. הם יירקו בפניכם ויברחו מכאן. צאו ופשטו בעם, אל תנוחו". הוא דבר מתוך תמצית הנפש והדם, ודבריו באו כתומם.

קלוח הדם שלנו הולך בעצלתים דרך כל הצנורות שלנו בלי אמונה. אולי הגיעה השעה לעשות מעשה רב. אולי הגיעה השעה ליצור אותה קרן לתרבות שעליה דובר. שתי קרנות לנו, ואף לא אחת – לעניני רוח.

מכאן ולהבא יהיה המקום הזה, בית אחד-העם, בית כנסת לבקשת תחבולות לעבודה התרבותית ולעשות יסודות חובה לכל ישראל, אשר לא ימצאו אנשים שיזלזלו בהם, בלתי אם אלה שאין חלק להם באלהי-ישראל.

.

.