השער החדש בחומת יפו  מאת שמואל גילר, אור אלכסנדרוביץ'

מבוא

בחינת ההיסטוריה הקצרה של השער החדש בחומת יפו העתיקה שופכת אור על השינויים המהירים שעברו על העיר במחצית השנייה של המאה ה-19, ומאפשרת לתקן טעות שהשתרשה באשר למיקומו המדויק. מקובל לחשוב כי 'השער החדש' של יפו הוא המעבר המקורה ברחוב רבקה ושלמה אבולעפיה, המוביל מרחוב יפת לרחוב הצורפים, אולם לסברה זו אין אחיזה במקורות ההיסטוריים השונים. מאמר זה בא להצביע על מיקומו המדויק של השער בהסתמך על טקסטים, מפות ותצלומים היסטוריים, ולתאר את הנסיבות שהובילו לפתיחתו ולהריסתו תוך שנים ספורות.

פתיחת השער החדש  

מראשית המאה התשע-עשרה ועד שלהי שנות השישים של המאה, היה בחומת יפו רק שער יבשתי אחד, המוכר היום בשמות 'שער ירושלים' או 'שער אבו נבוט'. הוא נבנה בידי מוחמד אגא אלשאמי המכונה 'אבו נבוט', מושל יפו בין השנים 1818-1807, כחלק ממבצע שיקום חומת העיר שנהרסה בידי נפוליאון. מול פתח הכניסה למבנה השער בנה אבו נבוט סביל מונומנטלי (סביל סאלימאן; הסביל ושרידי השער עדיין ניצבים במקומם בכניסה המזרחית לרחוב רוסלאן המוליך לעיר העתיקה). המבנה ההגנתי של השער הפך את הכניסה לעיר למבוך פתלתל וצפוף לתנועת הולכי רגל ובהמות. ג'יימס פין (Finn), הקונסול הבריטי בירושלים, תיאר את  המצב שנוצר בזיכרונותיו מהשנים 1856-1853:

הטִרדה הישנה והבלתי מטופלת – העובדה שלעיר היה שער אחד על אף שמדובר היה במקום שבו העסקים והתנועה גדלו בהתמדה – נותרה עדיין על כנה ביפו. כל נוסע וכל גמל או פרדה נושאי מטען היו נאלצים לעבור דרך אותו שער בודד. השנה נהרגו כבר שני אנשים כשגמלים על מטענם החורג ביצעו פנייה מפתיעה סביב הפינה החדה. עצומות חזרו ונשלחו לקונסטנטינופול בנושא זה, אך לשווא. תושבי יפו הציעו שנים מספר קודם לכן לאסוף כ-150 ל', סכום מספיק למטרה, כדי לפרוץ שער שני בחומה, או לחלופין לפתוח מחדש שער ישן בצד היבשה, דבר שיהיה נוח במיוחד לרחוב החדש של המחסנים; אך לא! זו עשויה הייתה להיות תוכנית פשוטה ובעלת תועלת רבה מכדי שהשלטונות יקבלו אותה. נשלח מפקח שדיווח אמנם ששער חדש עשוי להביא תועלת, אך יש לפתוח אותו בצד הים מה שאינו נוח למסחר – ועלותו עשויה להגיע ל-30,000 פיאסטרים. סכום זה היה גבוה ממה שהתושבים היו מוכנים להוציא על עניין שממנו לא יפיקו תועלת; לממשלה לא היה דבר לתת: כך שדבר לא נעשה במשך שנים. (Finn and Beaufort 1878, 342-343)

במהלך שנות השישים צמחה אוכלוסיית יפו, ובתים חדשים נבנו בשטח היחיד שנותר ריק בתחומי החומות, סמוך לחומה המזרחית של העיר. הבינוי המואץ הגביר את בעיות התנועה והדוחק ב'שער ירושלים'. במדריך התיירים של מארי (Murray) לסוריה ולפלשתינה מ1868 הופיע שוב תיאור הדוחק ב'שער ירושלים': "העיר מוגנת בחומה שעליה מותקנים עדיין כמה תותחים ישנים בכיוון הים. בצד היבשה קיים רק שער אחד, והוא תמיד עמוס חמורים, גמלים וערבים עצלים, כך שקשה לפלס את הדרך דרכו" (Murray 1868, 272). מצב זה עמד להשתנות בתוך זמן קצר. בשלהי שנת 1868 הצטרף העיתונאי האירי ויליאם הווארד ראסל (Russel) למסעו למזרח של הנסיך מוויילס (לימים המלך אדוארד השביעי). ב-9 במרץ 1869 עגנה הפמליה ביפו. ביומן המסע שפרסם ראסל עוד באותה שנה כתב:

כשעדכן מארי את המדריך שלו בשנה שעברה, היה עדיין שער אחד ליפו. היום קיימים שניים; עם זאת, כשיצא הספר לאור היו ללא ספק יותר מ5,000 תושבים בעיר [המספר שבו נקב מארי]. היום על פי המפקד ישנם כבר 15,000, לרבות אלה שבפרוורי הבזאר מחוץ לחומות. (Russell 1869, 329-330)   

תיאורו של ראסל הוא ככל הנראה המקור הכתוב המוקדם ביותר שבו מוזכר שער שני בחומת יפו. ניתן לשער שמטרדי הצפיפות והתנועה הם שהובילו לפתיחתו, אך השפעתו על פתרון הבעיה היתה מוגבלת. עוד באוקטובר 1871 דיווח העיתון העברי 'חבצלת' על החלטת עיריית יפו, שכונסה לראשונה באותו זמן, לפרוץ פתח רחב יותר בחומת העיר לצד השער החדש, כדי להקל על תנועת בהמות המשא:

בשבוע העברה, התאספו פה כל גדולי העיר להמתיק סוד ולהתייעץ על דברים רבים הנוגעים לטובת יושבי העיר הזאת. גם כל שרי הקונזילים באו לאסיפתם הנכבדה, רצונם לייסד גם פה קאמיטע (מיגֹליס בעלידי) כאשר נוסדו בכל הערים הגדולות וזה יצא מהם ראשונה לפתוח עוד שער גדול בחומת העיר, אשר בו יבאו החמרים והגמלים ולא יבאו עוד בזה השער אשר אנשים ילכו בו. (חבצלת 1871).  פרצה זו בוצעה לבסוף בסמוך ל'שער החדש', כפי שציין גוטפריד שוורץ (Schwarz) במאמר על יפו וסביבותיה שפורסם בשנת 1880. בתארו את חומת העיר כתב שוורץ כי "בצד המזרחי עדיין ניצב 'השער החדש', אל-באב אל-ג'דיד (מס' 53) שכבר אינו בשימוש, משום שממש בצמוד לו נפתחה יציאה רחבה יותר מהעיר" (Schwarz 1880, 47-48). מצירוף התיאורים השונים עולה, אם כן, שהשער השני בחומת יפו ('השער החדש') נפתח לפני מרץ 1869, שימש לייעודו תקופה קצרה יחסית, ונהפך למיותר כשנפרץ לצדו מעבר רחב יותר בחומה במועד בלתי ידוע אחרי אוקטובר 1871. פריצת מעבר זה יכולה להיחשב כתחילת התהליך ההדרגתי של פירוק חומת יפו.

מיקום השער החדש

קורותיו של 'השער החדש' של יפו ומיקומו המדויק נותרו עד היום מעורפלים. מלבד התיאורים הקצרים שהובאו לעיל, קשה לאתר עדות כתובה הנוגעת להקמתו של השער, ובעיקר קשה לאתר במדויק את מיקומו. כיום נוהגים מדריכי טיולים לכנות את המעבר הקמרוני ברחוב אבולעפיה (פינת רחוב יפת 30), כ'שער החדש' של יפו, וכך גם השתרש הזיהוי בכתובים. במדריך לעיר יפו שפורסם בשנת 1988 מתוארת הכניסה לרחוב אבולעפיה באופן המזהה אותה עם 'השער החדש':

המעבר החדש הנראה כאן, הוא שריד למעבר נוסף בחומת העיר. המעבר, באד אל-ג'דידה בערבית, נפתח בשנת 1869 כש"שער ירושלים", השער היחיד לעיר, נמצא לא מתאים. השער הישן כבר לא יכול היה לשאת את עומס התנועה מערים אחרות, וגם את התנועה המקומית בין האזור האורבני לאזור הפיתוח החדשים במחצית השנייה של המאה ה-19.(Or et al. 1988, 17)  

בחינה מדוקדקת של מפות ותצלומים היסטוריים מעלה שהמעבר הקמרוני ברחוב אבולעפיה לא שימש מעולם כשער בחומת העיר. 'השער החדש' של יפו היה ממוקם ארבעים מטרים דרומית מערבית לו, בקרן הרחובות הפנינים והצורפים. במקומו ניצב היום בית דו-קומתי (הצורפים 12). המיקום המדויק מופיע במפת יפו ששרטט האדריכל הגרמני תיאודור סנדל (Sandel), בן קהילת הטמפלרים של יפו. מפה זו, המבוססת על סקר שנערך בשנים 1879-1878, יוצאת דופן באיכותה ובדיוקה, וניכרת בה היכרות קרובה עם העיר. המפה פורסמה בשנת 1880 בכתב העת Zeitschrift des Deutschen Palästina-Vereins  כנספח למאמרו של שוורץ שהוזכר לעיל. היא כוללת בתוכה שתי מפות נפרדות: מפה מפורטת של העיר העתיקה (בקנה מידה 1:9,100), ומפה של יפו וסביבותיה (בקנה מידה 1:31,800). במפת העיר (איור 1) מציין סנדל את מיקומו של 'שער חדש' במספר 53, ומתארו כשער שאינו נמצא עוד בשימוש (במקרא הגרמני נכתב: el-Bāb el-Dschedid, d. Neuthor (eingegangen)).  צורת השער ריבועית, והוא תחום מצדו הדרום מערבי במעבר (היום רחוב הפנינים) החוצה את חפיר החומה ומתחבר לדרך החיצונית המובילה לעזה (היום רחוב יפת). צפונית לשער ניתן להבחין במעבר נוסף הפרושֹ מעל החפיר שבקצהו מבנה הצמוד לחומה. ניתן להניח בביטחון שמעבר זה הוא מעבר ישן שהוביל אל 'השער החדש' והיה בשימוש לפני פריצת הפִרצה דרומית לו. עוד עולה ממפת סנדל, כי מ'השער החדש' עלה רחוב ראשי לעבר ראש התל שעליו ניצבה מצודת העיר.