בית קנדינוף ברחוב יפת  מאת שמואל גילר

ברחוב יפת 32 ביפו, בין הרחובות יפת, אבולעפיה, הצורפים, והפנינים, ניצב מבנה גדול ממדים שבחזיתו ניתן עדיין להבחין בשרידי עברו המפואר. סיפור הבית לא היה ידוע, והסברה הייתה כי היה זה בית עשירים ערבי טיפוסי לשלהי התקופה העות'מאנית. חמש דירות בסגנון החלל המרכזי, עם שלושה חלונות קשתיים ומרפסת, בנויות מעל מתחם מסחרי בו היו עשרות חנויות סביב מעבר מרכזי המשמש היום כמסעדה. עדות צעיר יהודי, שתושייתו הביאה להצלת העולים בבית החלוץ הסמוך במאורעות תרפ"א, היא שהובילה לזיהוי בעל הבית. ניסל רוזנברג, שהוליך אל בית העולים את הקצין שעצר את הטבח, סיפר כי בדרכם למקום חלפו על פני בית קנדינוף הסמוך וראו את חנויותיו שדודות, וגוויות שרועות ברחוב. יוסף יקותיאלי, מוותיקי תל-אביב ומיוזמי המכביה הראשונה, תאר בזיכרונותיו את המרכבה המפוארת של קנדינוף, רתומה לשני סוסים אבירים, שהוחרמה במהלך מלחמת העולם הראשונה בידי מושל יפו חסן בק, ובה שוטט ברחבי העיר. הבית הוקם בידי יוסף ביי קנדינוף, מעשירי הקהילה הבוכרית בירושלים, שעבר להתגורר ביפו בראשית המאה העשרים.

אהרון ויוסף קנדינוף

אהרון קנדינוף, אביו של יוסף, נולד בבוכרה בשנת 1821, למולה (חכם) משה כואג'ה כלאן (אדון גדול) קנדיל, שהיה ווזיר הכספים בחצר האמיר מוזאפר חאן, שליט בוכרה. הוא שימש כנשיא היהודים ושופטם העליון בתוקף צו ממשלתי. אהרון ירש מאביו את המשרות המכובדות, עד שהלשינו עליו ששיתף פעולה עם הרוסים בניסיונם להשתלט על בוכרה. הוא נאסר, נדון למיתה, ורכושו הוחרם. לאחר שהתברר שהאשמה כוזבת, ביטל האמיר את גזר הדין, אך התנה זאת בכך שיתאסלם.

במשך שש שנים הוחזקו אהרון ומשפחתו כעצירים בארמונם, וניהלו את חייהם כאנוסים: מוסלמים בגלוי, ויהודים בסתר. הוא המשיך לשמש כשר הכספים ויועצו של האמיר, ובתקופת מעצרו נולד בנו יוסף. כשעלה לשלטון אחאת חאן, בן האמיר, שהיה חברו של יוסף לספסל הלימודים, הוא החזיר למשפחה את חרותה המלאה, וחלק מהרכוש הרב שהוחרם בידי אביו. בשנת 1880 התיר האמיר החדש לאהרון לעלות לירושלים, כעולה רגל מוסלמי, ולהשתטח על קברי הקדושים. בדרכו חזרה לבוכרה, נפגש במוסקבה עם בנו יוסף שנשלח לעיר כדי לרכוש עבור האמיר אבנים טובות. השניים החליטו לחזור בגלוי ליהדות, ונתקבלו לראיון אצל הצאר אלכסנדר השלישי, שנעתר לבקשתם להתקבל תחת חסותו כיהודים בארץ ישראל. כהוקרה על הזכויות המיוחדות שהוענקו להם ברוסיה וארצות חסותה, הם שינו את שם משפחתם מקנדיל לקנדינוף.

בשנת 1888 קבלה המשפחה את הסכמת השולטן עבדול חמיד השני להשתקע בארץ כנתינים רוסים. מולה אהרון עלה עם אשתו מנג'ידה, ועם ארבעת בניו וארבע בנותיו. הוא הגיע ארצה כשבידו הון עתק של חמישה מיליוני פרנקים זהב, שטיחים יקרים, ואבנים טובות. הוא עסק בסחר אבנים יקרות, והחל ברכישת קרקעות ובניית בתים בירושלים. משפחתו התגוררה ב'ארמון קנדינוף' המפואר שבנה בשכונת הבוכרים, שבמרכזו חצר עם פינות מוצלות ועצי תות ואורן, והייתה נושא לציירי התקופה.  הסופר יהודה בורלא תאר את בית המשפחה בספרו אשתו השנואה, בו סיפר על אהרון קנדינוף בדמותו של מולא בנימין גרנוף. הוא מתאר את אולמות הבית הגדולים, מרופדים בשטיחים בוכריים גדולים ומרוהטים בספות נמוכות ורכות, מיטות מצופות נחושת קלל מבהיקה, ומראות ממוסגרות בזהב. בפינות החדרים היו פזורים ארונות גדושים בעתיקות של כסף וזהב יקרי המציאות. בורלא מתאר את המולה הזקן כחמדן בעל יצר, שבנה בית מרחץ בדרך יפו כדי להשקיף על בריכת הנשים. כשנודע הדבר לשלטונות התורכים, הם הורו על סגירת הבית.

בהיותו בן 70 נשא אהרון לאישה את שרה בת ה-12, אותה קיבל כתמורה לגזלה כספית של בן משפחה שנשלח עם אבנים טובות להודו ונעלם. משרה נולדו ניסים וחנה, שספרה בערוב ימיה לעיתונאי שלמה שבא את סיפור חיי אמה. מולה אהרון נפטר בשנת 1909, ולפני מותו רשם בבית הדין השרעי בירושלים הקדש על אדמתו בבאב אל עמוד, למען עניי ויתומי ירושלים. הוא גם רכש נחלת קבורה על הר הזיתים, לו ולבני משפחתו. עם מותו החלו סכסוכים ומריבות בין צאצאיו על חלוקת רכושו הרב ואוצרותיו. הדיהם נשמעים במשפחה עד היום.

נפילתה הכלכלית של המשפחה

כשזקן יוסף ביי קנדינוף עבר ניהול עסקי המשפחה לידי בנו שמואל ואחיו ניסים. בנוסף לניהול נכסי הנדל"ן, הם יצגו גם את חברת המכוניות והמשאיות 'מוריס', ואת חברת הביטוח האנגלית 'ליברפול ולונדון'. הלוואה שלקחו למינוף בניית השכונה בירושלים, והמשבר הכלכלי שפקד את הארץ בשנת 1926, הם שהובילו למפולת הכלכלית של המשפחה ולמכירת רכושה הרב.

ביוני 1928 פורסמה בעיתונות הודעת מחלקת ההוצאה לפועל ביפו, ובה פורטו נכסי משפחת קנדינוף המוצעים למכירה פומבית ביפו ותל אביב. היא כללה ארבעה נכסים: בית בן חמישה חדרים ומרתף בתל-אביב; בית בן שלוש קומות וקומת מחסנים בנווה-צדק; בית בן שלוש קומות בנווה-שלום; ואילו הנכס הגדול והיקר ביותר שהוצע למכירה היה בית ברחוב עג'מי ביפו. על פי תאור הנכס, הוא כלל עשרים ושמונה חנויות בקומת הקרקע, ומעליה חמישה "אפרטמנטים" ובהם סלונים, עשרים ותשעה חדרים, מטבחים ומרפסות.

הרקע לנפילתה הכלכלית של המשפחה ומכירת רכושה מתואר בתיק דיונים משפטיים שהתנהלו בפני בתי המשפט, כדי לעצור את מכירת הנכסים. הדיונים הגיעו עד פתחו של בית המשפט העליון, ולפסיקת נשיאו, מייקל מקדונל. עורך הדין של המשפחה, מרדכי אליעש, פנה בנובמבר 1927 אל המלווה הבריטי יצחק דניאלס ופרס בפניו את השתלשלות האירועים, בניסיון לעצור את הליכי תביעתו. עילתה הייתה הלוואה של עשרת אלפים לירות אנגליות שניתנה ליוסף קנדינוף בשנת 1925, בריבית של למעלה מ-11%. כעירבון מושכנו כל נכסי המשפחה ביפו ותל אביב, על אף ששווים עלה בהרבה על סכום ההלוואה. לטענת עורך הדין, הערכת השווי הייתה נמוכה כדי להימנע מתשלומי מיסים וביטוח גבוהים. לדבריו, הצדדים ובאי כוחם היו מודעים לכך, אך מאחר ובאותם ימים שררו ביניהם יחסי ידידות ואמון, לא נתנו דעתם על ההשלכות.

עורך הדין אליעש פנה במכתב למצפונו ורגשותיו הציוניים של מר דניאלס במטרה שיורה לעורך דינו לעצור את ההליכים. מכירת הנכסים בעיצומו של המשבר הייתה מניבה הכנסה קטנה בהרבה משווי הנכסים, שהוערכו על ידי בית המשפט בעשרים וחמש אלף לירות אנגליות. המשפחה הציעה להעביר את הנכסים לרשותו של דניאלס, בתנאי שלא ימכרו במשך חמש שנים, ותינתן להם זכות ראשונה לרכוש אותם חזרה בתום התקופה. עורך הדין הדגיש כי מעבר לפגיעה הכלכלית האנושה, תפגע המכירה הפומבית במוניטין הטוב של המשפחה, ובפרי עמלה בארץ במשך למעלה מארבעים שנה.

הפניה הנרגשת לא הניבה תוצאות, וההליכים המשפטיים נמשכו. מיטב עורכי הדין גויסו בניסיון לעצור את הליכי ההוצאה לפועל, וביניהם גם עורך הדין הערבי הידוע אבקריוס ביי. המאבק המשפטי נסב בעיקר על הערכת שוויי הנכסים. לטענת באי כוח המשפחה, הוערך שווי הנכסים על ידי שמאי מטעמם בסכום העולה בהרבה על הערכת שמאי בית המשפט. נשיא בית המשפט העליון שדן בערעור, אפשר למשפחה לנסות ולגייס את כספי החוב. במצוקתם פנו יוסף ושמואל קנדינוף לרב הראשי של תל אביב, בן ציון עוזיאל, בבקשה להלוואה מקרן העיזבון וההקדש של אהרון ואלרו: "מצבנו הכספי קשה מאד, לכן הננו זקוקים להלוואה של 3500 לא"י למשך שנה בערך, נגד משכנתא של בתינו בתל אביב, בריבית הדרושה מכם".

הרב הראשי הבטיח לנסות ולעזור, אך ניסיון גיוס הכסף ועצירת הליך המכירה הפומבית לא נשא פרי, ובסוף חודש אוקטובר 1928 כתב עורך הדין לשמואל קנדינוף: "הנני מצטער מאד על שלא עלה בידי ביום שישי לשכנע את בית המשפט לאשר את הפקודה הראשונה של ה' בקר, והנני מקווה כי רווח והצלה יעמוד לך ממקום אחר, ויעלה בידכם להציל לכל הפחות חלק מרכושכם".  ארבעת נכסי משפחת קנדינוף, שהוערכו על ידם בסכום העולה על שלושים ושלוש אלף לירות, נמכרו בסופו של דבר בשליש מערכם.

תולדות הבית

מתחם הבתים תועד בידי רשות העתיקות לצרכי שימור, אך תולדותיו לא היו ידועות. בדירות הגדולות והמפוארות היו תקרות מצוירות נפלאות, שצולמו ותועדו לפני מספר שנים. הדירות נמכרו על ידי חברת 'עמידר', ובמהלך עבודות שיפוץ הגגות שנערכו בהן, נהרסו התקרות ונעלמו.

בספר זיכרונותיו 'פרשת חיי', מספר יוסף אליהו שלוש על חותנו אהרון מויאל, שהיה בעל רכוש רב. בין השאר מתאר את המגרש הגדול שהיה בבעלותו, מחוץ לחומת העיר המזרחית, לצד דרך עג'מי (רחוב יפת כיום). הוא מספר שעל המגרש הוקמו לימים הבנק העות'מאני, בנקו דה-רומא, משרד מרשם הקרקעות, ובית הדין למקרקעין. מיקומם של השניים האחרונים לא היה ידוע עד לאחרונה. צילומי בית קנדינוף, שנמצאו בין המסמכים המשפטיים, פותרים את חידת מגרש מויאל. על פי הצילומים שכנו בבית משרד רישום הקרקעות, בית המשפט למקרקעין ובית הדין השרעי, שהתמקמו בקומה השנייה.

במפת הטמפלרי תיאודור זנדל, משנת 1878, היה המגרש עדיין ריק על חפיר חומת העיר. הוא היה ממוקם לצד הדרך שהובילה מפרצת החומה המזרחית אל דרך עזה (רחוב יפת). פרצה רחבה זו, שנפתחה בשנת 1871 לצד השער החדש שנפתח שנתיים קודם לכן, אפשרה לראשונה את כניסת הכרכרות לעיר. קומת החנויות הראשונה הוקמה ככל הנראה בראשית שנות השמונים, בידי ג'יריס דאבאס, מנכבדי העדה היוונית-אורתודוכסית, שביתו היה בסמוך. הוא ככל הנראה רכש את הקרקע מאהרון מויאל, והקים שוק מקורה חדיש סמוך לשער העיר, מול ארקדת החנויות של ט'איאן, שניצבה כבר מאמצע שנות השישים (בית נובמבר ברחוב יפת 17).

עוד על המשפחה בערך על בית קנדינוף ברחוב פינס

.

.