בית מגנט (בית שמריהו לוין, תחנת אגד) מאת שולה וידריך, הניה מליכסון

בתחילת שדרות רוטשילד במגרש הסמוך לבית אברהם לב, ניצב בעבר בית בן שתי קומות צבוע לבן. חזיתו פנתה מזרחה אל רחוב הרצל ואל השדרה, באותם ימים נרשמה כתובתו כשד'ר 2 (כתובתו למעשה היא שד"ר 2א'). הבית נבנה בתחילת שנות העשרים, ומכיוון שלא נותרו תכניות בניין שלו, אנו נעזרים בתצלומים בו נראה הבית מרחוק. ניתן לראות מבנה בעל מתווה קובייה פשוט, אך ניתן לזהות עיטור בסיומת הגג, מעין בליטות מהקיר עליהן נשענות קשתות הנמשכת סביב מעקה הגג (עיטור המאפיין בתים שנבנו על ידי האדריכל יוסף טישלר). הבניין עבר מספר שינויים, בתקופה ששימש כתחנת אגד, קומת הכניסה הייתה שקועה ונתמכה בשורת עמודים שסיפקה צל לעומדים תחתיו בשעות הבוקר והצהריים.

בתחילה גר בבית משה מגנט. משה בן מרדכי מנדל, נולד באומן (אוקראינה) בתאריך 27.12.1878. המשפחה הייתה ציונית ובניה דיברו עברית בהגייה ספרדית עוד ברוסיה. מגנט היה מנהל חשבונות בכיר של הבנק הרוסי לסחר חוץ, ועסק גם בפעילות ציונית בהיותו חבר הוועד הציוני באומן. עלה עם משפחתו לארץ ישראל בשנת 1922, עם הגיעם ארצה שכרה המשפחה חדר בבית כהן שברחוב יהודה הלוי . כעבור כמה חודשים מונה משה מגנט למנהל חברת הבונה והמשפחה עברה לבית בשד''ר 2, שהיה שייך לחברת הבונה, המשפחה התגוררה באחד מאגפי הבית ובאגף אחר שכנו משרדי החברה. חברת הבונה, היתה חברת בנייה פעילה מאד שבנתה בכל הארץ, בעליה היה י.ל. גולדברג, המוכר בכינויו "הנדיב הלא ידוע". אחד הפרויקטים המוכרים של חברת הבונה הם בתי הבונה ברחוב אלנבי. ואחד האדריכלים המוכרים שעבדו עם חברת הבונה היה אלכסנדר לוי. המשפחה התגוררה בבית עד שנת 1926, אז הושלם ביתם החדש בית מגנט ברחוב בן זכאי 6 שתכנן עבורם בן עירם, האדריכל יהודה מגידוביץ'. הוא גם היה זה שתכנן עבורם את בית מגנט בשדרות רוטשילד 93 אליו עברו בשנת 1940. בשנת 1930 חכר מגנט את חברת סיליקט לייצור לבני בניין , אותה ניהל אותה עם המהנדס עמנואל טובים עד שנת 1936, אז נסגר המפעל בתל-אביב.

הדייר הבא שעבר להתגורר בבניין היה ד"ר שמריהו לוין. לוין, בן אלקה ושמואל-חיים. לוין נולד בשנת 1867 בסביסלאץ', פלך מינסק, רוסיה. בנעוריו למד בישיבה ואף קיבל תואר רב, לאחר מכן נסע ללמוד באוניברסיטה של ברלין שם קיבל תואר ד"ר לפילוסופיה. בעת לימודיו בברלין, נטל לוין חלק בפעילות ציונית במסגרת "אגודת הסטודנטים הלאומית". עם תום לימודיו בברלין חזר ד"ר לוין לרוסיה ושימש כרב לקהילות גרודנו, יקטרינוסלב ווילנה. באותם ימים כבר נודע בכושרו הרטורי המופלא שמשך אליו המונים שבאו להאזין לדרשותיו בבית הכנסת הכוראלי טהרת הקודש. הודות לכישוריו נבחר בשנת 1905 כאחד מ-12 הצירים היהודית שייצגו את היהדות הרוסית בבית הנבחרים הרוסי הראשון. במקביל המשיך בפעילותו הציונית והיה באותן השנים ממנהלי הלשכה המרכזית של ההסתדרות הציונית ברוסיה, במסגרת זו אף השתתף בקונגרסים הציונים (1900, 1903). בשנת 1903 נשא לאישה את הלנה בת ברוך קונהיים.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה פעל לוין להפצת המשנה הציונית בצפון אמריקה ובקנדה. בתום המלחמה שימש ראש מחלקה בהנהלה הציונית בלונדון. בשנת 1920 השתתף בוועידת לונדון, שם נבחר לתפקיד חבר הוועד הפועל הציוני במסגרתו פעל להפצת רעיון קרן היסוד אותו המשיך גם לאחר שעלה ארצה. ד"ר לוין חזר לאירופה וישב בברלין, שם השתתף יחד עם חיים נחמן ביאליק בהקמת הוצאת הספרים דביר. בשנת 1924 עלה לארץ ישראל, התגורר זמן מה בחיפה ולאחר מכן עבר לתל אביב והתגורר בשד''ר 2. ד"ר לוין היה פעיל בחיים הפוליטיים והתרבותיים בארץ.

אף על פי שבשנים האחרונות לחייו היה חולה במחלה ממארת, חש ד"ר לוין חובה להשתתף בקונגרס הציוני ה-19 שהתקיים בלוצרן, שוייץ בשנת 1935 - קונגרס שדן בגורל יהודי גרמניה לאור עליית היטלר לשלטון. ד"ר לוין אף רכש לשם כך כרטיס להפלגה לאירופה ב-26 ביוני. ביום ה-9 ביוני 1935 הגיע ד"ר לוין לביקור אצל בתו בהר הכרמל בחיפה. בשעות הבוקר סר לביקור בסנטוריום של ד"ר שמחה לב בהר הכרמל. במהלך הביקור בסנטוריום חש ברע ונפטר בערב מהתקף לב. גופתו הועברה לביתה של בתו שהודיעה מיד שאביה ייקבר בתל אביב, על פי בקשתו, ליד קבריהם של ביאליק ואחד העם.

ההלוויה יצאה למחרת בבוקר מביתה של בתו. ארונו הועבר לחצר הטכניון בהדר הכרמל שם ספדו לו נציגי ועד הקהילה והנהלת הטכניון, והקהל עבר על פני הארון. משם הועבר ארונו ברכבת מיוחדת לתל אביב עם עצירות להספדים של נציגי המושבות ומתן אפשרות לקהל לעבור על פניו בתחנות עתלית, בנימינה וחדרה. בשעה 2 אחר הצהריים הגיע הארון לתל אביב והוצב באולם אהל שם. מסע ההלוויה - שלווה בשורת נכבדים - עבר דרך רחוב אחד העם, עצר בבית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי, עבר דרך רחבת בית העיריה הישן, ומשם לבית הקברות ברחוב טרומפלדור.

האבל על מותו הקיף את כל שדרות העם בארץ ובגולה. ראוי לציין את יחסו המיוחד של הנציב העליון לארץ ישראל סר ארתור ווקופ לדבר מותו, אשר הספידו בחום ושלח נציגים מטעמו להלוויה, ואף היה מעורב באופן אישי בהנצחתו. ב-20 במאי 1937, נקראה המושבה החדשה שנבנתה עבור עולים מגרמניה ליד הרצליה (אזור ג') על ידי חברת רסקו, כפר שמריהו - התיישבות יהודי גרמניה על שם שמריהו לוין.

באביב 1937 החליט חוג הידידים והתלמידים של שמריהו לוין על הקמת בית שיישא את שמו וישמש לזכרו. בית לוין משמש גם כיום כבית עם ובית המועצה המקומית. בהצהרתם נאמר "בית זה צריך להכיל חדר אספות ל-200-300 איש וחדרים מספר שישמשו, מקום מרגוע והבראה לעסקנים ציוניים בארץ ובגולה" (ר' בית שמריהו לוין, דבר, 12.10.1937) מסביב לבית הוחלט לטעת את גן שמריהו. הנציב העליון אף תרם אלף לא"י לשם נטיעת הגן לזכרו. העצים הראשונים ניטעו בנוכחות הנציב ב-20 במאי 1937. כיום הגן משתרע על שטח של כ-12 דונם. ב-20 בפברואר 1938 דיווח עיתון דבר על ביקור פרידה של הנציב העליון בכפר שמריהו. בנאום שנשא הדגיש: "נעים לי גם לשמוע שבית העם במקום הזה ישא לנצח את שמו של ד"ר שמריהו לוין. אין אף אדם אחר שממנו למדתי יותר חכמה ואין אדם שהיתה לי בפניו יראת כבוד גדולה יותר מבפני ד"ר שמריהו לוין. חכמתו השימושית אפשר לראות בעבודתו המרובה שחלק ממנה הוא הטכניון בחיפה. לרעיונותיו הנשגבים אשר ביטא בכתביו והקשיב כל אדם אשר זכה לעמוד במחיצתו..." (ר' 'הנציב העליון בא להפרד מכפר שמריהו', דבר, 20.2.1938). בית לוין נבנה על גבעה במרכז הכפר. המבנה נבנה מבטון מזוין, בשל מיקומו על גבעה חשופה לירי. הבית בן שתי קומות. והקומה הראשונה נחנכה בדצמבר 1939, עוד טרם שהושלמה הקומה השנייה. במקום התקיימו קורסים של ההגנה והוא שימש כתחנת מעבר למעפילים. בחזית הבניין הוצב פסלו של שמריהו לוין ושלט לאמור "הבית הזה, והכפר הזה, זיכרון הם, לשמריהו לוין". נקודת המשמר האזרחי הפועלת במקום היא זכרון לימיו של המבנה כבית ביטחון.

במחצית הראשונה של שנות השלושים פעלה בבניין בשד''ר 2 מרפאתו של ד"ר יוסף אשרמן, גינקולוג ורופא מיילד, מאבות המחקר הגיניקולוגי בארץ ישראל שמו הונצח ברחוב בת"א. ד"ר אשרמן עבר בשנת 1936 אל בית ליבלינג ברחוב אידלסון 29.

עיקר פרסומו של הבית היה בין השנים 1936-1942, כאשר שימש כתחנה המרכזית הראשונה של אגד שתחנות האוטובוס התמקמו מאחורי הבית ובמגרש אשר בינו לביןבית אברהם לב. לאחר מעבר פעילות קווי האוטובוס לתחנה המרכזית (כיום "הישנה") המשיך הבית לשמש את משרדי הקואופרטיב.

סיפורו של קואופרטיב אגד מתחיל בשנת 1933, כשנוצר על ידי איחודם של ארגוני הנהגים "המהיר", "הגה", "קדימה" ו"התאחדות הנהגים". את השם אגד נתן המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק. אגד הרחיב את השרות לחיפה (דרך עפולה), אך עם פתיחת הכביש החדש לחיפה באוקטובר 1937 עבר השירות מקו עפולה לכביש זה. עוד לפני פתיחת כביש חיפה הכניס הקואופרטיב אגד את קואופרטיב עמק חפר ונהגים בודדים שעבדו בקווים אלה וכך הגיע שרות אגד גם לעמק חפר, זכרון יעקב ופרדס חנה. בנובמבר 1937 התמזג עם "השרון המאוחד" שנוסד בספטמבר 1933 על ידי איחוד ה"שרון" ו"הרצליה". בהסכם שנחתם במאי 1939 עם שרות תחבורה בשם "הצפון", הוארך השירות הזה עד טבריה. על ידי הכנסת חברי קואופרטיב ירושלים-ים המלח לאגד, הורחב השירות לנוסעי הקואופרטיב עד קליה בצפון ים המלח.

עם התרבות הישובים והתרחבות התנועה מוזגו לתוך אגד קואופרטיבים נוספים. למשל, קואופרטיב בשם "אקספרס הגליל" שהפעיל קווים מצפת לטבריה ולחיפה. בשנת 1942 צורף שרות התחבורה של יוסף רשל שהפעיל קווים מטבריה ליבנאל ולאל-חמה. וביולי 1947 צרף אגד לתוכו את "שירות החולה" שהפעיל קווי תחבורה בין מטולה, צפת וטבריה.

מעורבותה של המדינה בקואופרטיב אגד החלה מיד לאחר קום המדינה כאשר שר התחבורה הראשון דוד רמז הציע לאחד את כל מפעילי התחבורה הציבורית בארץ – בצפון, במרכז ובדרום - לקואופרטיב אחד. ב-1 בנובמבר 1951, אוחדו הארגונים, שחר בצפון, אגד במרכז ודרום יהודה בדרום לקואופרטיב בשם א.ש.ד (ר"ת של א- אגד, ש- שחר ד- דרום יהודה). אך בהמשך, ההנהלה חזרה בה מן השם החדש. נטישת השם אש"ד וחזרה לשם אגד היתה כפי הנראה לאחר שידור תכנית הרדיו המצליחה שלושה בסירה אחת, בה הגדיר דן בן-אמוץ את אשד כראשי תיבות של "ארגון שודדי דרכים", למורת רוחם של ראשי הקואופרטיב.

בתחילת שנת 1967 התמזג באגד גם קואופרטיב התחבורה הירושלמי המקשר. בשנות ה-90 ביקשה הממשלה להגביר את התחרות בתחבורה הציבורית, וכך הופרדו מאגד חלק מקווי התחבורה, נוספו חברות חדשות ופעילות הקואופרטיב הצטמצמה. במקרים אחרים משמשת אגד כקבלן משנה של חברות אחרות. במקביל להפעלת שירות תחבורה ציבורי, קיימת משנות ה-50 חברה נוספת מבית אגד, חברת תיירות פנים (נקראת כיום אגד הסעים תיור ונופש), המפעילה בנוסף לצי תחבורה גם צוות מדריכים מוסמכים ומורי דרך. בשנת 2006 רכש הקואופרטיב 51 אחוזים ממניות חברת התחבורה הבולגרית "טראנסטריומף", והפך לבעל השליטה בחברה.

הבית בתחילת השדרה הוקף במגרש חניה רחב ידיים ונותר עזוב במשך שנים עד שנהרס.

.

.