השנאי ברחוב יפת וגן השניים  מאת אדריכל שמואל גילר 

מבנה השנאי הניצב עד היום בפינת רחוב ציונה תג'ר ורחוב יפת - תחנת הטרנספורמציה החמישית בז'ארגון ותיקי חברת החשמל, הוא שריד מרשת חברת החשמל היפואית של פנחס רוטנברג, שהחלה לפעול בראשית שנות ה-20. חיבורה של יפו לרשת החשמל הפכה לפרשה לאומית ארוכה, ולמאבק פוליטי בין המצדדים למתנגדים בהנהגת העיר.

בספטמבר 1921 הסכימה ממשלת המנדט הבריטי לאשר לפנחס רוטנברג את הזיכיון לניצול מי הירקון ליצור חשמל. מאחר ואדמות הנהר היו בתחומה של עיריית יפו, הפך נושא מפעל החשמל וחיבורו ליפו לסערה פוליטית, שנמשכה במשך כשנתיים.

באוגוסט 1921, במהלך הדיונים בנושא בפרלמנט הבריטי, פרסם העיתון פלסטין כתבה על תכניתו של רוטנברג. בכתבה הובעה מחאת הערבים על כך שלא התייעצו אתם בנושא, והתנגדותם "שאוצרותיהם ימכרו לזרים". לטענת עורך העיתון, עיסה אל עיסה, הערבים מתנגדים לזיכיון משום "שבו תלויים חייהם ונשמתם", והם לא ירצו לוותר עליהם. הם מתנגדים שזרים ישלטו על אמצעי ההובלה של האור, ועל המים שהם שותים ומשקים את פרדסיהם ובהמותיהם. הם מסרבים להיות תלויים ביהודים כך נכתב: "אם ירצו, ירוו את צימאוננו, ולא נשאר צמאים. אם ירצו, יאירו את מעונינו, ואם לא, נשאר שרויים בחשכה".

כשחזר רוטנברג מלונדון והחל במגעים עם עיריית יפו ובעלי הקרקעות על גדות הירקון, החל מסע התנגדות שהסעיר את הרוחות ביפו. העירייה החליטה להעלות את הנושא לדיון ציבורי. עורך פלסטין, שהיה מראשי מחנה המתנגדים לזיכיון, כתב שהערבים יתנגדו לרישיון שניתן על ידי ממשלת לונדון, משום "שפלסטינה היא ארץ הפלסטינים, ולא ארץ הלונדונים". אין זו זכותם לתת לאחרים מתנות על חשבונם, "ואם הם רוצים לתת מתנה, יתנוה מאחוזתם הם. ליהודי הרומני כמו רוטנברג, או ליהודי הפולני, האוסטרי, האנגלי או הצרפתי, אין כל רשות לקבל רישיונות ניצול בארצנו". לדבריו, אם יתנו לערבים זמן מספיק עד שיצאו מהמשבר שיהודים הביאו עליהם, הם יוכיחו שהם יכולים לתקן את הארץ בעצמם.

כשפורסמה ביוני 1922 ידיעה בעיתוני לונדון לפיה הודיע רוטנברג, לפני אישור הזיכיון, על כך שהגיע להסכמה עם עיריית יפו, היא עוררה מהומה. עומר אלביטאר, נשיא האגודה המוסלמית-נוצרית, פנה בשאלה לראש העירייה, עאסם בק אסעיד, וזה ענה כי לא התקיים כל משא ומתן עם רוטנברג, לא בע"פ ולא בכתב. לדבריו התקיימו מגעים בנוגע לתכנית הירקון באמצעות הממשלה. הם נסבו רק על אפשרות שימוש במי הירקון ליצור חשמל, ואם יש בכך תועלת. העירייה מינתה מומחה מטעמה, הא' ארמסטרונג, כדי ללמוד את הנושא. הממשלה שלחה לעירייה את החוזה עם רוטנברג, והורתה לה להעביר לרשותו את הקרקעות הנדרשות בהתאם לחוקי ההפקעה לצרכי ציבור. היא גם הורתה לשלוח התראות לבעלי הקרקעות לבל יזרעו אותן. לדברי ראש העירייה, כשהיא מצאה עצמה לפני "עניין שנגמר", ובהרגשתה ששתיקתה תחשב כהסכמה, היא החליטה לשם שמירת זכויותיה וזכויות התושבים, לקחת חלק בתכנית הירקון אולם תחת תנאים: היא התנתה שהמפעל יעבור לרשותה לאחר 32 שנים; שתהייה לעירייה ולתושבים הזכות לקנות 60% מהמניות, במקום 25% שקבע הסכם הזיכיון; שהעירייה היא שתקבל על עצמה את חלוקת החשמל בעיר; שהיא תשתתף במועצת המנהלים, ותהייה רשאית לדחות או להסכים לכל שינוי בחוקי החברה.

בינתיים, לנוכח ההתנגדות להקמת תחנת החשמל על הירקון, החליט רוטנברג על הקמת תחנת חשמל בתל אביב, במקום בו שכנה חווה לדוגמה (מודל פארם) שהוקמה באמצע המאה ה-19 וננטשה. תחנת הכוח ברחוב החשמל, החלה לפעול ב-29 במאי 1923.

בעקבות ההתנגדות הגוברת לתכנית רוטנברג החליטה עיריית יפו לזמן אספת נכבדים כדי לברר את דעתם. באספה השתתפו: השיך תופיק דג'אני, המופתי הקודם; עומר אלביטאר, נשיא האגודה המוסלמית-נוצרית; עבדללה דג'אני, חבר המועצה המוסלמית; סעיד אבו-חדרה, ורג'יב אל-אימאם. מהנוצרים השתתפו אלפונס אלונסו, מנהל בנק די רומא; דימטרי טאדרוס, בעל מלון "פארק", ועיסה אל עיסה עורך פלסטין. מהיהודים השתתפו: יוסף אמזלג, משה מטלון, יהושע אברביה, ויוסף רוקח. בעקבות דברי טאדרוס כי "תכנית רוטנברג היא אחת התוצאות של הבית הלאומי היהודי, לו התנגדו המשלחת הערבית והוועד הפועל", הוחלט להודיע כי דעת הקהל מתנגדת לתכנית.

עם הפעלת תחנת הכוח בתל אביב החל קמפבל, מ"מ מושל יפו, בלחצים על העירייה לקדם את ההסכם עם רוטנברג. הוא פרסם, במאי 1923, הודעה רשמית בה נמסר כי לנוכח אי ההבנה בעניין מגעי רוטנברג עם העירייה, הוא מינה ועדה כדי לבחון את הנושא. היא התכנסה במשרדו בהשתתפות רוטנברג ומזכירו. לאחר דיון סוער של שעתיים וחצי, הוחלט כי הארת העיר על ידי חשמל היא זכותה של העירייה, ורק היא יכולה לתת זיכיונות למי שהיא רוצה. עוד הוחלט שזיכיון רוטנברג נוגד את חוקת הארץ, ואינו כולל את יפו. לנוכח אי התועלת שבתכנית והתנגדות התושבים, מייעצת הועדה לעירייה שלא להסכים לתכנית. הוחלט גם לקיים אספה גדולה שבה יהיו נוכחים נציגים מכל רחבי הארץ.

הפעלת תחנת החשמל בתל אביב, ולחץ מ"מ המושל, הביאו להחלשות ההתנגדות. הוא הודיע כי לעירייה אין רשות חוקית ליצור חשמל עצמאי, וזכות הממשלה להעניק זיכיון כפי שנעשה. על העירייה להחליט רק בנושאים הכספיים הקשורים בהסכם. המאמצים נשאו בסופו של דבר פרי, וב-12 בנובמבר 1923 החליטה מועצת העירייה, ברוב של 11 כנגד 1, לאשר את ההסכם עם רוטנברג. המתנגד היה סעיד נבולסי, בעל בתי נבולסי שניצבו בעבר בפינת רחוב אילת ורחוב המרד, עליו סופר שהתעשר בגלל שכניו היהודים. המועצה החליטה גם על מינוי ועדה לבחינת סעיפי הסכם ההתקשרות.

החלטת מועצת העירייה עוררה ויכוחים סוערים אחרי תפילת יום השיש במסגד. בעקבות נאומי התנגדות שנשאו באירוע, הגיעו תושבים לבניין העירייה והודיעו לראשיה שהם אינם נחשבים יותר לבאי כוח העם. מ"מ המושל הופיע בפני אספת הקלוב המוסלמי, אולם התגובה הייתה שלא לקבל את מפעל רוטנברג, אלא להחרימו. המשתתפים הביעו אי אמון בעירייה, ודרשו בחירות חדשות לעירייה ללא שיתוף היהודים.

על חברי הוועדה העירונית שבחנה את פרטי ההסכם עם רוטנברג נמנו נציגי כל העדות: עלי מוסתקים המוסלמי (לימים סגן ראש העירייה), מסעוד סייאג' הנוצרי, ויוסף אליהו שלוש היהודי. סיכומי הוועדה והחתימה על ההסכם נמסרו לידיו של סגן ראש העירייה הנוצרי קיסר ערקתנג'י. ראש העירייה עצמו נעדר מהאירוע ותלה את ההחלטה בהיעדרותו.

מאחר ורוטנברג דאג מבעוד מועד להכנת מערכת הכבלים ובניית תחנת הטרנספורמציה בשדרות ירושלים, ניתן היה לחבר את העיר במהירות למערכת האספקה. ב-16 בנובמבר 1923 חנך מ"מ המושל את פתיחת הזרם ליפו. עמודי התאורה ספגו פגיעות יום יומיות, והסוחרים שליד חנויותיהם נופצו הפנסים ספגו קנסות גדולים, אולם דווקא ראשי המתנגדים לחיבור יפו לחשמל של רוטנברג היו בין הראשונים שדרשו לחבר אליה את בתיהם. בניין הטרנספורמטור שנבנה לחיבור החשמל של שכונת עג'מי, בתכנון האדריכל אלכסנדר ברוואלד, הוקם בפינת רחוב יפת ורחוב ציונה תג'ר, למרגלות גבעת ערקתנג'י, בה התגוררו עשירי יפו הנוצרים. אלה עמדו בראש מחנה המתנגדים להסכם עם רוטנברג, אבל היו הראשונים להתחבר אליו.

תחנת הטרנספורמציה נבנתה בפינת החלקה של האחים נאסיב ואיזאת אל-חאג'. באוגוסט 1942 הופקעה כל החלקה, ששטחה 6 דונם, על פי החלטת עיריית יפו, במטרה להקים עליה גן ציבורי. התכנית לא מומשה בסופו של דבר, אולם בשנת 1998 הקימה עליו עיריית תל אביב יפו, באמצעות קרן תל אביב לפיתוח, את 'גן השניים' ע"ש קוסאר. הגן הוקם להנצחת זכרם של הנערה אילנית אוחנה שנרצחה בתאריך 17.3.1992 בפיגוע חבלני ביפו, ולזכרו של עבד אל כארים אל ג'אני שנרצח אף הוא כשניסה להגן עליה עת ניסתה לברוח מהדוקר אל המוסך בו עבד ברחוב אילת.

* הרשימה נכתבה על סמך כתבות העיתון דואר היום וספרו של מרדכי נאור 'ברכת החשמל'.

.

.