בית מנחם ומרים שיינקין  מאת מערכת האנציקלופדיה העירונית

מנחם שיינקין זכור כמי שהציע את השם 'תל אביב' כאשר הייתה  עדיין שכונה קטנה. שיינקין (1871-1925) נולד ברוסיה הלבנה למשפחת חסידי חב"ד ויועד להיות רב ובשנת 1892 הוא התחתן עם מרים (מניה). כבר בזמן לימודיו עסק מנחם שיינקין בחינוך עברי והוראת עברית ובעיקר היה עסקן ציבורי, ייסד בתי ספר והפיץ את העברית והציונות. בשנת 1901 אחרי שסיים את לימודי הפילולוגיה נסע לארץ ישראל, חזר לרוסיה לעוד 4 שנים בהם שרת כרב, אך גם בהיותו רב מטעם השלטונות לא הפסיק את פעילותו הציונית. בשנת 1905 עלה לארץ ישראל וכעבור שנה הביא את משפחתו לארץ. בתחילה לחיפה ואחר כך ליפו. מנחם שיינקין פעל רבות למען הקהילה, הוא תמך בעולים חדשים, אסף כספים למען הגימנסיה הרצליה, אסף כספים לגאולת קרקע, תמך בעבודה עברית ועוד. מרים ומנחם הצטרפו לאגודת אחוזת בית, ובנו בית בן קומה אחת ברחוב השחר 9 בשכונת מורי הגימנסיה.

שיינקין נסע לרוסיה ואחר כך לארצות הברית כדי לאסוף כספים לרכישת קרקעות ולעשות נפשות לעליה לארץ ישראל. בשנת 1925, בעת מסע לגיוס כספים, בשיקגו, פגעה בו מכונית והוא נהרג. ארונו של מנחם שיינקין הובא לקבורה בארץ והוא נטמן בבית העלמין ברחוב טרומפלדור. כשנפטרה מרים רעייתו היא נקברה לצידו. כאות הוקרה לפועלו, נקרא על שמו עוד בימי חייו רחובה הראשי של  שכונת מרכז בעלי מלאכה. במשך עשרות שנים שימש הבית תחנת משטרה.

מנחם שיינקין באנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו בעריכת תדהר:

מנחם שיינקין נולד בעיירה אולה, פלך ויטבסק (רוסיה הלבנה), בשנת תרל"א (1871), לאביו ר' צבי (מחסידי חב"ד, רב הקהלה). בגיל רך נתייתם מהוריו ובזכות אחיו הגדול שהיה אז כבר בן 12, נמצאה משפחה אמידה שאספה אותו לביתה לגדלו ולחנכו. האח נתפרסם בילדותו כ"עילוי", וחוכר אחוזה . עשיר בפלך מוהילב לקחו לביתו, שילמד ויהיה לגדול בישראל וישא את בתו לאשה לכשיגדל, וכשמתו ההורים דרש הנערהחתן מחותנו-לעתיד שיקח אל ביתו גם את האח הפעוט, כי אין הוא יכול ללמוד בשלוה כשאחיו התינוק מופקר לאבדן, - והאיש הסכים וגידל בביתו את שני האחים.

מנחם למד תורה מפי טובי המלמדים, ואחיו הוסיף לו שיעורי תורה גבוהים יותר בשעותיו הפנויות, בראותו שהוא מוכשר לקלוט יותר ממה שהמלמדים יכולים לתת לו. אח"כ, כשהאח הבכור נבחר לרב בצ'ורי, לקח אתו את מנחם שמה והוסיף ללמדו, והנער מנחם ספג הרבה תורה, עד כי בן 14 כבר היה מחוה דעות לאחיו הרב בעניני שאלות איסור והיתר ומשפטי דין-תורה. בבית אחיו התכונן לבחינת סמיכה לרבנות, והנה הציץ בספרות עברית חדישה ("אהבת ציון" "השחר", "המליץ", שהוא וחבריו היו מסתירים במערה שמחוץ לעיירה וקוראים בה בהחבא); גם קריאה רוסית למד בלי מורה, החל לקרוא ספרות רוסית טובה, שהרחיבה את אופק ראיתו - והחליט לנסוע ללמוד בבית-המדרש לרבנים הילדסהיימר בברלין כדי להיות רב מודרני כדרישת הזמן. והנה נמצאו גם סיכויים להשיג את הכסף הדרוש לנסיעה ולהתחלה. בבית אחד מקרוביו, חוכר אחוזה, מצא את הנערה מרים ב. ממשפחת אדמו"רי ליובאוויטש, שבניגוד לאורח-החיים במשפחתה בחרה לה להיות חלוצת ההשכלה, למדה בבית-ספר רוסי והוסיפה להשתלם בעזרת מורים רוסיים, וכשגילה לה את תכניתו הכמוסה הבטיחה לעזור לו בכסף להגשמת שאיפתו (נפטרה בת"א, כ"ה סיון תש"ג).

השגת הכסף והנסיעה נתבטלו בגלל קשיים שהצעיר והצעירה לא יכלו להתגבר עליהם, אך הקשר נתהדק ביניהם על-ידי חופה וקידושין ובמקום נסיעה למקור ההשכלה הברלינית נסעו ב-1892 לאודיסה, שם ניסה לקבל תעודת בגרות, אבל בבחינות הצליח רק למחצה וקיבל תעודת 4 מחלקות בי"ס תיכוני. נתן שיעורים בעברית והתכונן ללמוד לגמירת בחינותיו. והנה גורשו היהודים ממוסקבה ובאודיסה נוצר ועד לעזרתם, וה"גימנזיסט" הנשוי התמסר בכל זמנו ומרצו לעבודה בועד הזה (עבודתו הצבורית הראשונה), עד כי הפסיד את שיעוריו הפרטיים, מקור פרנסתו .והוכרח לקבל את הצעת מ. ל. לילינבלום לקבל משרת מחנך במשפחה יהודית אמידה בקרבת סימפירופול. 

משלא מצא לו שם שטח מספיק לפעולה חינוכית עברית, עבר לסימפירופול וניסה ליסד שם "חדר מתוקן", אך המלמדים המקומיים הלשינו עליו שהוא פותח "חדר" בלי רשיון, ואחרי הצליחו בבחינת הבגרות חזר לאודיסה, נרשם באוניברסיטה במחלקה לפילולוגיה, נתן שעורים פרטיים לפרנסתו והתמסר לעבודה צבורית וציונית, ודירתו (חדר יחיד לו ולאשתו ולשתי בנותיו הקטנות) היתה בית ועד לסטודנטים שמשך אותם לחיבת-ציון ולציונות, ומחוסר מקום היו יושבים על המטה ועל ספי החלונות ומתווכחים עד אור הבוקר, ובעיקר עסקה אגודתם הראשונה של סטודנטים לאומיים באודיסה) בלימוד וחקר ביהדות. יסד ב-1898 את אגודת "בני ציון" (האגודה הציונית הראשונה באודיסה) וב-1899 את "נם ציונה". נבחר מטעם "בני ציון" לציר לקונגרס הציוני השני, וכשנתפלגו הציונים אחרי הקונגרס למדיניים (לפי הרצל) ולתרבותיים (לפי אחד העם), הצטרף לתרבותיים, אך הוסיף לפעול גם עם המדיניים ויצר פשרה ושיתוף בין שני הזרמים. עשה תעמולה לציונות ולתרבות העברית באודיסה ובערים אחרות למען עבודה מדינית ותרבותית כאחת, השתתף בארגון ובהרצאה בשיעורים לספרות ולציונות, יסד בתי ספר עבריים ולאומיים ואגודות ציוניות בהרבה ערים ברוסיה, עסק בהפצת שקלים ומניות הבנק הציוני, באיסוף תרומלות לקה"ק ולועד חובבי ציון, בהפצת מניות חברת "גאולה" שהיה ממיסדיה ועוד. נבחר לציר גם לקונגרסים הבאים ותמיד היה לו מה להגיד, מתוך נסיונו המעשי בעבודה הציונית, בדבריו עשו רושם.

ב-1900 גמר את המחלקה לפילולוגיה באוניברסיטה, נבחר לקונגרס הציוני הרביעי שהתכנס בלונדון, אך לפני כן ביקר בארץ ועבר בה לארכה ולרחבה, למד את בעיות הישוב וההתישבות, ומכאן נסע לקונגרס ונתן לצירים מרוסיה הסברה והדרכה לפי מראה עיניו, ובכיוון זה המשיך לפעול אחרי שובו מהקונגרס לרוסיה. ביחוד עמד בארץ על התקלה של תעמולת פקידי הבארון ויק"א לדלדול הישוב בכוחות אדם. בעקב המשבר הכלכלי היו הפקידים משדלים את הפועלים לחזור לגולה ואף נתנו להם כסף לפיצויים והוצאות הדרך. כדי לסכל את פעולתם המזיקה החל שיינקין אוסף באודיסה קרן לעזרת פועלי ארץ-ישראל, שיוכלו להחזיק מעמד בארץ, כי נקל להכניס לארץ כספים מאשר אנשים, וחבל על כל נפש מישראל המשאירה חלל ריק אחריה בצאתה.

ב-1901 נבחר לרב מטעם בבאלטה שבפלך ווהלין. ציוני אודיסה התנגדו לצאתו מעירם, אך הכריעה דעת אחד העם שיקבל עליו את המשרה, באמת כי קהלה יהודית בת 18 אלף תושבים בחרה בו, בלי לחץ מהחוץ ובלי תעמולה מצד מישהו, וגם שם יש מה לעשות למען הציונות. שם היה גם מורשה הגליל הציוני של פלכי פודוליה, ווהלין ובסראביה, ולמרות האיסור על תעמולה ציונית, ולמרות היותו, לפי משרתו נחשב כאיש-אמונים של השלטון בקהלתו, היה ממשיך במסעי תעמולה לערים קרובות ורחוקות ואף כציר לקונגרסים הציוניים (בקונגרס הששי, היה מראשי המתנגדים לתכנית-אוגנדה, אך נגד ההתקפות האישיות על הרצל), מבלי לחשוש לסיכון מעמדו וחופשתו, - ואת החובות של רב מטעם (רישום לידות, נשואין ומיתות, מסירת דו"ח לשלטונות וכדומה) היתה ממלאה ה"רבנית" שלו, רעיתו, בעת העדרו. אכן, כשתמו 4 שנות שרותו ונבחר מחדש, סירב שר הפלך לאשרו בגלל פעילותו הציונית ותלה את האישור בתנאי שיבטיח לחדול מפעילות אסורה זו. השיב לו שיינקין, שאינו יכול להבטיח כזאת, שכן יש בדעתו להמשיך ובתור רב אסור לו לשקר. שר הפלך התפעל מהיושר ומהאומץ שבתשובתו, אך את האישור לא נתן.

אחרי ששוחרר מעול הרבנות עלה לארץ ב-1905 לעזור לעמלים ביסוד הגימנסיה ביפו ובהשתדלותו באו הד"ר מוסינזון והד"ר בוגרשוב להורות בה, ואחרי חדשים אחדים חזר לרוסיה וב-1906 עלה עם משפחתו להשתקע בארץ. תחילה התישב בחיפה, אך משמתה שם בתו הבכורה, בת 16 מקדחת, עבר עם משפחתו ליפו, ניהל את לשכת המודיעין של חובבי ציון ולשכת העליה ופעל במסירות להדרכת עולים להסתדר בארץ ולשדל תיירים בדבר השקעת הון והשתקעות בארץ, השתתף ביסוד המועצה הארצישראלית ויצג בה את ההנהלה הציונית, המשיך לפעול למען הגימנסיה "הרצליה", נסע להפיץ את מניותיה ברוסיה והיה חבר הנהלתה וי"ר הועד המפקח שלה. השתתף ביסוד השכונה "אחוזת בית" בין עשרה הראשונים, חבר הועדים הראשונים שלה וחבר ועדת הבניה, נלחם בתוקף למען עבודה עברית בהקמת מכון המים והגימנסיה, בלי להתחשב בהפרש בשכר העבודה, נלחם בהצלחה למען בחירת מקום יפה לבנין הגימנסיה ומכירת המגרש בשבילה בהפסד, ולהעצתו נקראה שם השכונה תל-אביב. 

פעל למען חידוש איחוד העדות בקהלת יפו, יזם לארגן את מרכז בעלי מלאכה ושכונתו, נלחם למען דמוקרטיזציה של הקהלת והנהגתה, ארגן את "חברה חדשה", שהרחיבה את שכונת תל-אביב ברפשה מחוצה לה את האדמה של שייך עלי, שעליה נבנה הרחוב הראשי של תל-אביב (שנקרא בתקופת השלטון הבריטי על שם הגנרל אלנבי) מדרך יפו-ת"א ועד ככר מגן דוד. תוך פעולותיו הרבות בארץ התפנה בכל שנה למסע תעמולה ברוסיה. כמנהגו לפנים, כדי למשוך נפשות ורכוש לבנין הארץ ועד קהלות סיביר הגיע במסעיו. 

הופעתו בקהילה יהודית היה פירושה שהוא בא לבקש כסף, אבל מחונן היה בקסם מיוחד, שלא הרתיע ממנו את האנשים, אלא להפך: הוא היה מסוגל לנטוע בהם את ההכה והרגשה, שלא לבקש מהם בא, אלא להציע להם עסק לטובתם. ואכן לא מעטים ברכו את היום, בו נעתרו לשידוליו וקנו קרקע בארץ או השקיעו כספים במפעלים, תמורת ניירות מודפסים בלשון הקודש, בלי כל גושפנקא של מוסד ממלכתי, וכשנמלטו אחרי מלחמת-העולם הראשונה מרוסיה בעירום ובחוסר כל ובאו ארצה, נתגלה להם שפסית-הנייר שנתן להם שיינקין שוה אלפי לירות ובעזרת רכושם שמצאו כאן יכלו לבסס את מעמדם מחדש. בראשית מלחמת-העולם גורש מהארץ בגלל נתינות הרוסית. יצא לארצות הברית, הרבה לפעול להפצת הציונית וידיעות על ארץ-ישראל בעל-פה ובכתב, יסד את חברת "קהלית ציון " וארגוני ה"אחוזות" ועסק בניהולן, וכן עזר בארגון ובתעמולה ליסוד הגדוד העברי.

ב-1919 חזר ארצה והיה מנהל לשכת העליה של ההנהלה הציונית והמשיך לפעול לטובת מרכז בעלי מלאכה, ולאות תודה והכרה נקרא על שמו עוד בחייו הרחוב הראשי הגובל עם שכונת מרכז בעלי מלאכה. הפעולה המשרדית בלשכת העליה לא סיפקה את מרצו הכביר ושוב יצא לארצות הברית לפעול בעניני "קהלית ציון", פיתוחה ופעולותיה בארץ וכן לפעול גם בשטחים אחרים במשיכת נפשות ורכוש לבנין הארץ. נפגע ברחוב על-ידי מכונית ונהרג בשיקאגו, י"ג כסלו תרפ"ה, ואלמנתו הביאה אח"כ את ארונו ארצה ונקבר בבית-העלמין הישן בתל-אביב ליד קבר האחים של חללי פרעות מאי 1921.

פרסם הרבה מאמרים בובליציסטיים בחו"ל ובארץ בעברית, אידית ורוסית (אחד ממאמריו הגדולים, נגד היהודים העותומניים השטינו על הציונות בנימוקים פטריוטיים, פרסם (בשנת תרע"א) גם בחוברת מיוחדת בשם "דברי שלום ואמת" - מכתב גלוי לקהלות היהודים בתורקיה"), כמה חוברות בארה''ב בשנות מלחמת העולם על מצב ארץ-ישראל, למען הגדוד העברי ועוד. בתרצ"ה נאסף חלק ממאמריו ויצא בכרך מיוחד "כתבי מנחם שיינקין", כרך א', בעריכת א. הרמוני ובהוצאת מרים שיינקין; ועל שמו נקראה שכונת שיינקין (מיסודה של "קהלית ציון" בגבעתים.

בנותיו: קיילה ז"ל, דינה אשת ד"ר משה הראבן (בנו של הסופר יהודה שטיינברג) ובזיווג שני נישאה לד"ר יוסף כרמין (נפטרה בת"א, כ"א אב תרצ"ג.