מלון אלקונין מאת שולה וידריך

מנחם אלקונין (אלקנה), יהודי אמיד אשר היו בבעלותו יערות ברוסיה, עלה לארץ ישראל בשנת 1911 עם בנו הגדול. כעבור שנה הצטרפו אליו אשתו השנייה מלכה, שהיתה צעירה ממנו בשנים רבות, וששת ילדיהם. אלקונין רכש מגרש גדול מאדון איזרסקי בשטח הריק שבין נווה צדק והשכונה תל אביב. במגרש החליט לבנות בית מלון ובו 38 חדרים, שישמש גם למגורי המשפחה. למעשה, רק בשנת 1913 התקבלה החלטה עקרונית להתיר פתיחת מלונות בתל אביב. הרופא ואיש הציבור חיים חיסין, קבע את תקנות ההגיינה במלונות ("על כל חמישה חדרים, או עשרה אנשים צריך להיות בית כיסא") וגם הוטל על המלונאים הטריים לשלם 5% מההכנסות. מימון הבנייה לא היה בעייתי - מקורו מאוצר מטבעות זהב שהביאו בני המשפחה עמם. את הבית בנה בשנת 1913 הקבלן האמריקני שמואל (סם) וילסון בצורת האות חי"ת כשבמרכזו חצר פנימית. הבית הוקם בסגנון האופייני לשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה: תומכות מעוצבות למרפסות, עיטורי שיניים בקו מתחת לגג, חיקוי של עמודי אבן מסוגננים בפינות, ופנים הבית עשיר בציורי קיר, בדגמים גיאומטריים ובציורי תקרה, שעדיין ניתן להבחין בהם בחדר המדרגות. מעל שתי הקומות בנה אלקונין חדרון, וכך נחשב הבניין לבית הגבוה ביותר בשכונה (יחד עם בית גימנסיה הרצליה). אלקונין לא היה אדם קרוב אצל מורשת ישראל, אך העלייה לארץ שינתה בו משהו. בחדרון שאותו ייעד אלקונין לשמש כבית כנסת פרטי, נהג להתעמק בכתבי הקודש, ולהיות קרוב לריבונו של עולם. על החלון ניצבה עששית נפט כדי שבעל הבית יוכל לשנן תלמודו גם בחושך. בתקופת מלחמת העולם הראשונה קלטו הטורקים את הבהוב העששית וסברו כי אלקונין מאותת לספינות האויב, אולי אנגליות, אולי צרפתיות, והוא הואשם בריגול ונאסר. התנאים בכלא היו קשים ומלכה פנתה לדיזנגוף לעזרה. ראש ועד תל אביב יעץ לה להפקיד בידיו של דוד מזרחי, ספק המזון של הצבא הטורקי, סכום כסף גדול בתורת בקשיש כדי שיעבירו את בקשתה למנהל הכלא. מלכה פעלה על פי ההצעה ואלקונין יצא לחופשי.

מאחר שבעלה התמסר לענייני הדת, מלכה, בלית ברירה, נטלה על עצמה האישה הפקחית והחזקה את ניהול בית המלון ושאר עסקי המשפחה. היא המשיכה בכך לאחר מותו של אלקונין בצפת בשנת 1918, בזמן הגירוש הגדול מתל אביב. לזמן מה נמסר הניהול לפייבל זוסמנוביץ, מי שניהל אח"כ את בית מלון אמריקני ברחוב מיכאל הסמוך (לימים, רחוב היכל התלמוד). בתקופה זו הוחלף השם ונקרא מלון צנטרל. המלון הפך למרכז בילוי לאצולת המזרח התיכון ולאישים רמי דרג מלבנון ומסעודיה. בין דיירי בית המלון נודעו אדון אברבנאל מייסד ראינוע עדן ודוד בן גוריון. אבל מכולם, זכה לפרסום הסיפור על האמיר עבדאללה (לימים, מלך ירדן) שהיה מגיע לבית המלון, והשמועה אומרת כי ניהל פרשיית אהבים עם אחת הבנות של מנחם ומלכה. בכל ביקור של האמיר, היה נחסם הרחוב לתנועה, כשהמוני אנשים עומדים ברחוב וצופים באמיר ובפמלייתו. בחוברת תל אביב ובינייניה (סקירה על התפתחות העיר) בהוצאת מסחר ותעשייה 1925, מופיע תחת הכותרת בתי מלון פרסום של מלון צנטרל כבית מלכה אלקנה. המידע בחוברת זאת "סודר" בידי חיים אלפרין, מפקד המשטרה העירונית.

במהלך השנים נדד מלון צנטרל לכתובת חדשה. הבניין המרשים איבד מזוהרו. כך, בשנות הארבעים, הפך בית המלון לבית דירות להשכרה. בדירות הקטנות (חדר או שניים. אמבטיה ושירותים משותפים למספר דירות) הותר לדיירים לבשל וחלקם אף השכיר את הדירות (או חלקן) בשכירות משנה, בהסכמת הבעלים. מלכה אלקונין הלכה לעולמה בשנת 1947 ונקברה בבית העלמין ברחוב טרומפלדור. ילדיה ירשו את בית המלון לשעבר, ואחד מהם לוי (ליפא), החל לנהל את הבניין מטעם היורשים. הבניין לא שופץ והמשיך להתבלות. בשנות השבעים עוד שימשו חדריו למתפרות, מחסנים ולבתי מלאכה שונים. בשנות השמונים מכרה המשפחה את הבית ובשנות התשעים הוא ניטש סופית. מאז, נהרס האגף האחורי (במקום בו אמור להיבנות מבנה חדש) ובית המלון הראשון בעיר עודנו ממתין לחדש את ימיו.

ציורי הקיר בבית אלקונין מאת הניה מליכסון

ציורי קיר ראשונים בקומה העליונה במלון אלקונין נחשפו על ידי שי פרקש וצוותו ביוני 2008 הציורים הינם של חברת צַבָּעֵי הָעִיר שמנתה את הצייר מנחם-מנדל קְרול וארבעת בניו. אלה היו בין הראשונים שעסקו בצביעה דקורטיבית וציורי-קיר בטכניקה ובסגנון ייחודי שהביאו איתם מפולין. הם ציירו וצבעו בתים בתל אביב, יפו ובמושבות מגדרה עד חדרה וגם בבתי נכבדים ערבים. חלק מהבתים היותר מפורסמים שצוירו בידי צבעי העיר הינם בית מָני ברח' אחד-העם, בית מלון אמריקני ברח' היכל התלמוד 4 (כיום מסעדת כתית) והבית המפורסם ביותר שצויר על ידם הינו כמובן בית ביאליק.

מלון אלקונין היה על 38 חדריו היה מהמצוירים ביותר בתל אביב. העושר העיצובי שמאפיין את כל הבניין וההקפדה על פרטים איכותיים בא ליד ביטוי גם בציורי הקיר בחדרים, בתיקרות המרהיבות בחדר המדרגות ובשאר החללים הציבוריים. בגלל מגבלות שונות ומצבו הרעוע של הבניין בעת החשיפה נחשפו רק כ-20 ציורי קיר וכ-13 ציורי תקרה. את מעשה התיעוד הוביל שי פרקש המתעד ומשמר ציורי קיר וצבע אדריכלי וצוותו. בחלק מהחדרים נמצאו שתי תקופות של ציורי קיר, משנת 1912 ומשנת 1922 לערך ובאחרים נמצאו 3 תקופות ציור ברורות.

כדי לתעד ולשמר ציורים בחדרים שלא נכללים בתכנית השימור ויועדו להריסה קיבל שי פרקש אישור לנקוט בצעדים יוצאי דופן. לדוגמא, בחדר 28 הנמצא בקצה הצפון מערבי של הבית נמצא ציור פרחוני בסגנון ארט-דקו. הוחלט לנסר את קטע הקיר המצויר. בתהליך הניסור הוצמדו משני צידי הקיר, בקטע המיועד לשימור, שני לוחות עץ שחוברו עם ברגים. קטע קיר זה נקשר למנוף ונוסר בהדרגה משני הצדדים במשור דיסק יהלום. לאחר הניסור הורד בזהירות לרצפה ומשם נלקח בעגלה אל מחוץ לבית. קטע הקיר ששקל בעת הניסור כמאה ק"ג , שוקל כעת כעשרים ק"ג לאחר שהוסרו ממנו חלקי הלבנים שמאחורי הציור.

מאחוזת בית אל נווה צדק מאת דני רכט

נדמה כי פשעי הנדל"ן באחוזת בית מנוחתה עדן זולגים דרומה. בסוף שנת 2008, הופקדה תוכנית לחידוש מבנה בית מלון אלקונין מטעם בעליו הנוכחי, איש העסקים הצרפתי דומיניק רומנו. במסגרת תוכנית זאת התבקשה הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה לאשר תוספת של קומה נוספת למבנה המתפורר שישומר וכן בניית מבנה חדש בן 7 קומות (גובה מקסימלי של 25 מטר) במקום האגף האחורי של המלון שנהרס. התוכנית שאושרה ב-2009, תב"ע 3821, היא בבחינת חץ אל תוך השכונות שקדמו לבנייתה של תל אביב.

לאחר שנים של עבודות שימור ותוספות בנייה, נפתח במקום בראשית שנת 2023 מלון בוטיק יוקרתי.

.

.