בית יצחק שדה  מאת עידו ששון

בבית שבתחילת רחוב זכרון קדושים, על מצוק הכורכר המשקיף על הים, ניצב ביתו של אלוף יצחק שדה (1890-1952), מפקד הפלמ"ח ואיש מפ"ם. כאן התגורר מחודש פברואר 1949 ועד למותו ביולי 1952  התושב המוכר ביותר בין דרי שכונת הקצינים הבריטים.  שדה הפך לאגדה עוד בחייו. הוא היה מגדולי המצביאים שפעלו כאן והטביע חותם משמעותי בבניית כוח הביטחון העברי של המדינה שבדרך. לוחם, מצביא ואסטרטג, שחייו המרתקים היו שזורים במאורעות המדינה שבדרך. אך בנוסף, גם בהווי של העיר תל-אביב-יפו, החל מהגנת העיר לאחר מאורעות 1921, דילוג בין מספר מקומות מגורים בתל אביב ומחוצה לה, ניהול ופיקוד של מבצעים צבאיים מתל אביב ועד לפרק האחרון בחייו בביתו ביפו. ערך זה אינו מתיימר להחליף את מקורות המידע העשירים ואת ספרי הזכרונות שנכתבו ומסקרים בהרחבה את חייו של יצחק שדה, אך מציג בקצרה מספר מתחנות חייו המשמעותיות ביותר תוך התמקדות במתחם העירוני. 

הוא נולד כיצחק לנדוברג בלובלין, פולין וכבר מנערותו התבלט בכשרון הנהגה ובכושר גופני מעולה. לנדוברג שירת בצבא הרוסי במלחמת העולם הראשונה כמפקד פלוגה ועלה לארץ לאחר שהושפע עמוקות מיוסף טרומפלדור ומרעיון החלום הציוני-סוציאליסטי. שדה היה ממקימי גדוד העבודה וממנהיגיו. לפרנסתם עסקו חברי הגדוד בבניה וחציבה, כולל סלילת כביש טבריה-צמח, בניית בית ישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה בירושלים, בניית הבית האדום ברחוב הירקון ועוד. אורח חייו ותפקידיו אילצו אותו ואת משפחתו לנדוד בין מקומות שונים (המושבה מגדל, חניתה, ירושלים, יגור, חיפה, עתלית). שדה בחר בשם העט (פסבדונים) י. נודד במאמרים והטורים שכתב. 

בתל אביב נדד שדה בין "הבתים האדומים" אשר שימשו גם כמפקדות ארגון ההגנה: בית הוועד הפועל ברחוב אלנבי 115, המפקדות במעונות העובדים הו"ד, במעונות עובדים ז' ועד לבית האדום ברחוב הירקון. עוד קודם, כשדה הגיע לראשונה לעיר העברית, ולפני שהקים משפחה בארץ, שיתף פעולה יחד עם אליהו גולומב והפך לבן בית בבית שרתוק הוז וגולומב (שדרות רוטשילד 23). מהספר והוא היה לאגדה: אבי יצחק שדה, זכרונות מאת איזה שדה-דפני, בתו (1927-2015), ניתן ללמוד כי הם גרו (יחד עם זהבה אמה ואחותה רבקה-ריבושה) בקריית מאיר. לאחר מכן, בסוף שנות השלושים עברו לדירה "בסביבת בוגרשוב פינת רחוב הירקון" ולאחר תקופת מגורים בירושלים, גרו במעונות עובדים ז' ומשם עברו לרחוב ארנון 1 בשכונת כרמיה. שדה היה מיודד עם לאה גולדברג ומשה ליפשיץ, דיירי הרחוב. לאה גולדברג מצוטטת בעיתון על המשמר מתאריך 29.4.1960: "קריאת שירה היה אחד מתענוגותיו הגדולים.. פנה אליי ואמר 'כל חיי אני אוהב רק שירה וכל חיי עוסק אני רק במלחמה'". במשך תקופה קצרה, אף התגורר בבית שברחוב דיזנגוף 210, בדירתם של איש ההגנה יוסף דקל ורעייתו עדינה. 

אישיותו המיוחדת אפשרה לו מצד אחד לתפקד כאיש צבא מובהק, לפקד ולאתר כישרונות צבאיים (כמשה דיין ויגאל אלון), כשהוא ידע להפיח בהם מוטיבציה. אך מנגד, נראה יושב בבתי קפה רבים בתל אביב, כגון קפה בתיה ברחוב דיזנגוף פינת ארלוזורוב, ששימש כמקום מפגש של אנשי ההגנה, קפה מאור (בבית ישראליתן ברחוב אלנבי), אך בעיקר כיושב קבע בקפה כסית. שדה, איש שיח ומעורב בבוהמה, בשירה, בתיאטרון, בפיסול והציור, כך שמעבר לכל ענייניו הביטחוניים, נוצרו קשרי ידידות עמוקים בינו לבין נתן אלתרמן, חנה רובינא, יעקב אורלנד, משה שמיר, נעמי פולני, אברהם שלונסקי, חיים חפר, אבות ישורון ועוד רבים. שדה שהיה דמות תל אביבית מוכרת, נקרא כבר אז "הזקן". כשהוא לבוש מכנסיים קצרים ומרכיב משקפיים, נראה מתעמל ומרים משקולות בשעות הבוקר המוקדמות בשפת הים. ידועה היתה לחיצת כף ידו העזה: "לחיצת ידו היתה כה עזה, עד כי ביקשתי לזעוק מכאב, אך ידעתי שהוא רק בוחן את כוח הסיבולת שלי וכי אם אזעק, אז אבוי לי..." מתאר גרשון פרדקין. בספר זיכרונותיה של איזה שדה-דפני. היא מספרת בנוסף: "בתקופה זו קיבל אבא מכונית מארגון ההגנה. ערב אחד נסעתי איתו ליד כיכר צינה דיזנגוף. על המדרכה ישב ילד שמכר עיתוני ערב. אבא ירד מן המכונית לקנות עיתון, אך הילד אמר שאזלו לו העיתונים.. אבא אמר: יופי, בוא, אקח אותך הביתה. הילד נבוך, אך אבא עודד אותו לעלות למכונית. נסענו לדרום העיר והורדנו אותו ליד ביתו. עד היום אני זוכרת את עיניו הנוצצות של הילד".

מרגוט מאיר (1910-1951) עבדה בשירות החשאי של ההגנה כצלמת. בעיקר לצרכי ריגול. מרגוט גויסה לצבא הבריטי לחיל עזר נשים והתגוררה בקיבוץ גבעת ברנר. הפרידה של יצחק מזהבה אשתו התרחשה בעקבות רומן בינו לבין מרגוט ולידת בנם יורם. בראשית היכרותם שכרה מרגוט חדר ברחוב יהואש, בבית המשקיף אל הים ובראשית שנות הארבעים, לאחר שהבינה שמקומה אינו בקיבוץ, עברה לגור בבית ש. בן-ציון בשדרות רוטשילד 65. שם הקימה לצורך עבודתה חדר חושך ומעבדת צילום. בביוגרפיה על חייה של מרגוט, מוקדש פרק שלם למגורים בכתובת זאת: "..היתה זו דירה מוזרה במקצת. היו בה מדרגות משונות אל פינות ואל חדרונים ללא דלתות ואל גג שטוח ונרחב.. בדרך כלל נפגשו אנשי ההגנה בבית קפה ברחוב אלנבי... אך בעניינים חשובים יותר, דנו והחליטו בישיבות שהתקיימו בדירתה של מרגוט". פגישות בהשתתפות משה סנה, אליהו גולומב, ישראל גלילי ונוספים. מרגוט ילדה את יורם כשגרה בנען. דבר היותו אביו של יורם נשמר בסוד, אך כשהתגלה, סירבה זהבה להפגיש בין בנותיהם לאביהם והם נפרדו ב-1944. בעת זו, התגורר בבית ש. בן-ציון עם מרגוט ויורם התינוק ומילא תפקידים בכירים במאבק המחתרת נגד הבריטים. 

עם הקמת צה"ל, התמנה לאלוף ופיקד על חטיבת השריון הראשונה. במסגרת חטיבה 8 ('המשוריינת') שולבו גם לוחמי מחתרת לח"י לשעבר. עם פירוק הפלמ"ח ותוך כדי חילוקי דעות פוליטים בינו לבין דוד בן גוריון, הסתיים שירותו בצה"ל. עם שחרורו, חיפש לראשונה בחייו את ביתו הקבוע. זאת לאחר שנים של מגורים ארעיים ומגורים במחתרת. לפי אורי אבנרי בספרו 'אופטימי', שדה קיבל מהאפוטרופוס על נכסי נפקדים מחצבה נטושה וממנה התפרנס. מחלתה הממארת של מרגוט, הביאה את שדה בעצת הרופאים, לבחור בבית הנמצא בסמיכות לים. בית בשכונת הקצינים הבריטים שנבנתה שנים מספר קודם בחלקה הדרומי של יפו. 

בביוגרפיה מצביא ללא שררה (הקיבוץ-המאוחד, 1996) מאת צביקה דרור, מתואר רגע ההחלטה לעבור משדרות רוטשילד ליפו בו מצוטטת תמר, אחותה של מרגוט: "בוקר אחד, בהפוגה השניה, לקח אותי שדה לחפש דירה קרוב לים, שיהיה טוב למרגוט. נכנסנו לבתים רבים, עד שמצאנו את הבית הזה". הבית, המוזנח היה זקוק לשיפוץ והמשפחה עקרה אליו לאחר מספר חודשים. בתו איזה מספרת: "לעיתים זורקים שזה בית ערבי, אבל זה לא היה כך, ברחוב הזה היו בתים של קצינים בריטיים, בגלל זה היה הבית מאיכות אחרת". לא נמצא תיעוד של הדיירים הקודמים. על פי האדריכל דני קרוון (בריאיון משנת 2011): "שדה בחר לעצמו בית קטן שמשפחה ערבית לא התגוררה בו ולא נטשה אותו". מספרת בתו איזה: "לאחר המלחמה עבר אבא עם מרגוט ויורם לבית שקיבל מן הרכוש הנטוש". 

כתובת הבית היתה: רחוב 197 מספר 3, גבעת עליה (ג'בליה). בהמשך, שונה שם הרחוב ל'זיכרון קדושים'. הבית עבר תמורות ושינויים במהלך השנים, כולל תוספת קומה שניה במהלך שנות השבעים. בית זה נותר הבית היחיד בשכונה, שעדיין מכיל את פרטי הבנייה המקוריים של חברת הבניה (קרניזים חיצוניים, דלתות, חלונות, סורגים, תריסים, מחזיקי התריסים, ארונות המטבח והמרצפות). קיימת גם השפעה מאופי הבניה היפואי, דוגמת הכניסה המקושתת.

בבית זה, הביא יצחק שדה את יכולות האמנות והעיצוב שרכש במהלך חייו, לידי ביטוי. הוא הקדיש תשומת לב מיוחדת לביתו ולחצר המקיפה אותו, העמיק את קשריו עם בנו. השתקע בבית, הקדיש את זמנו לכתיבת מחזה, את זיכרונותיו, וטורי דעה לעיתון על המשמר. עד ליומו האחרון ממש.  שדה עיצב את חדר עבודתו בסגנונו הייחודי. מסביב לשולחן כתיבה מאורך וכבד המכוסה בזכוכית עבה כשסמל הפלמ"ח במרכזה, ספריה מרשימה וציורים של רמברנדט ואל-גרקו נתלו על הקירות לצד מפת הארץ ומפות מבצעיות. באחת הפינות היתה תערוכה קטנה של כלי לחימה שקיבל במהלך השנים. פינה אחרת בבית הוקדשה לו ולמשפחתו. פסל של מרגוט, ציורים ותצלומים של בני הבית, ואף את המשקולות איתן התאמן. 

הבית כולו מוקף בגינה וחורשה עם אוסף מרתק של צמחיה עשירה, ייחודית ומגוונת, אשר ניטעה בשיתוף עיריית תל אביב והגנן אברהם קרוון (1902-1968) על צוק כורכר עם צמחיית פרא טבעית, הנושק לים. מדובר במדרון בשטח של 780 מ"ר המכונה גם 'גן יצחק שדה'. הגן ניטע באהבה רבה, תוכננו בו שבילים פינות ישיבה והנצחה ופריטים ארכיאולוגים. הבית שימש לפני ולאחר מותו כמקום מפגש של דור מקימי המדינה, יוצאי הפלמ"ח, אנשי רוח, תרבות, פוליטיקה וביטחון. מביתו שעל הצוק, חצב מדרגות שהובילו אל חוף הים אותו אהב. בחצר היה משק קטן עם תרנגולות ועיזים. בשטח הגן נמצא גם קרון הפיקוד, אותו העבירו חברי חטיבה 8 בשנת 1949 ליפו.  אותו קרון ממנו פיקד על מבצעים גדולים ומכריעים. 

בבחירות של נובמבר 1950 למועצת עיריית תל אביב יפו, נבחר שדה כנציג מפלגת הפועלים מאוחדת (מפ"ם, שכללה אז גם את אנשי הפלמ"ח והקיבוץ המאוחד). לאחר שחלה, סייעה לו תמר, אחותה של מרגוט (שנפטרה כשנה לפני כן) בתחזוקת המבנה ובטיפול ביורם. תמר התגוררה בבית עד למותה ב-1968. יצחק שדה הלך לעולמו כשנה לאחר מות אשתו. הוא נפטר ב-20 באוגוסט 1952 בבית החולים השרון בפתח תקווה בו היה מאושפז. מסע ההלוויה בנוכחות כל גדולי האומה, יצא מבית הוועד הפועל של ההסתדרות לאורך רחוב אלנבי  שאלפים מילאו את מדרכותיו, והמשיך דרך כיכר מגן דוד  לרחוב המלך ג'ורג', שדרות בן-ציון  עד לכיכר הבימה. משם הוסע ארונו לבית העלמין בגבעת ברנר, שם נקבר לצד מרגוט אשתו. על מצבתו נחקק: "חוצב, אמן ורֵע, מצביא-חלוץ, בהתגוננות, במאבק ובשחרור".

לאחר מותו, נשמר החדר אותו טיפח והבית משמש כאתר הנצחה וביקור. בבית מתגוררים יורם שדה וזיוה יריב. הגן עמד במרכזו של סכסוך שכנים בן עשרות שנים. ב-2008 טען יורם שדה  כי "לצמחייה חשיבות רבה לשימור אתר ההנצחה לזכר אביו, בהיותה חלק מגן הזיכרון באתר. עוד טען כי היא יוצרת חיץ טבעי בין גן הזיכרון לבין הרחוב, ובכך מגנה עליו מפני אורחים לא רצויים".

ד"ר ניר מן מוסיף: אלוף יצחק שדה היה ממניחי היסוד לכוח המגן העברי בארץ ישראל וממעצבי תפיסת הביטחון של היישוב העברי ומדינת ישראל. את מסלולו הצבאי החל כמפקד פלוגה בצבא הצאר ברוסיה, ובפרוץ המהפכה הקומוניסטית הצטרף לצבא האדום. עם עלייתו ארצה היה ממקימי 'גדוד העבודה וההגנה על שם יוסף טרומפלדור' ב-25 באוגוסט 1920 בטבריה. יצחק שדה היה מראשוני ארגון 'ההגנה', ובמאורעות הדמים פעל בשורות הארגון בירושלים. ייחודיותו התפיסתית ובולטותו הפיקודית באו לביטוי בשנות המרד הערבי (מאורעות 1936–1939) כאשר הִנהיג את טקטיקת 'היציאה מן הגדר'. שינוי זה ביטא מהפכה בתפיסת ההגנה היישובית, שהסתמכה על ניצני המודיעין שאִפשרו לתקוף את האויב בכפריו ולא לפעול במעשי נקם באוכלוסייה ערבית לא מעורבת. חשיבתו המקורית חוזקה עם הקמת 'פַּלגות הלילה' בפיקודו של קפטן צ'רלס אורד וינגייט הבריטי בעמק יזרעאל שפעלו לפי אותה דוקטרינה. תרומתו המשמעותית של יצחק שדה על תפיסת השליטה הארצית של 'ההגנה' באה לביטוי אופרטיבי בקיץ 1937 עם הקמת 'פלוגות השדה' (הפו"ש). היה זה גוף קרבי נייד ראשון שהוכפף ישירות לשליטת המפקדה הארצית של 'ההגנה', ולא למחוזות המרחביים. נוכח התנגדותם הנחרצת של מפקדי המחוזות למהלך, פורק הפו"ש בתחילת 1939, אולם המהלך היה בלתי הפיך. עם הקמת מטכ"ל 'ההגנה' בספטמבר 1939 נוסד חיל השדה (החי"ש). במלחמת העולם השנייה הקים יצחק שדה במאי 1941 את הפלמ"ח, הזרוע המגויסת של 'ההגנה', ופיקד עליו עד אוקטובר 1945. הפלמ"ח היה יציר כפיו ורוחו של יצחק שדה מכוננו, שהִתווה את ייעודיו המבצעיים בהגנת היישוב, בהיערכות לאפשרות פלישה צבאית של גרמניה הנאצית (תוכנית 'מצדה על הכרמל'), בהתיישבות האסטרטגית בקיבוצי הסְפר, במפעל ההעפלה ובעיצוב דמותו המוסרית של הלוחם הישראלי בן דור תש"ח. בימי 'הסזון' (אוקטובר 1944 – מאי 1945) פעל יצחק שדה לאכיפת המרות הלאומית על ארגוני 'הפורשים' (האצ"ל והלח"י), שפעילותם הטרוריסטית הפרה את מדיניות ההנהגה הציונית. בפרוץ המאבק היישובי בגזירות 'הספר הלבן' הבריטיות נגד העלייה החופשית של ניצולי השואה באוקטובר 1945 מונה יצחק שדה לראש מטה תנועת המרי העברי ולרמטכ"ל 'ההגנה' בפועל. ד"ר משה סנה, ראש המפקדה הארצית של 'ההגנה', ויצחק שדה הנהיגו את הקו הלוחמני נגד השלטון המנדטורי, עד החלטת המוסדות הלאומיים על הפסקת המאבק המזוין באוגוסט 1946.

במלחמת העצמאות הקים יצחק שדה את חטיבה 8 ('המשוריינת'), וצירף לשורותיה רבים מלוחמי הלח"י שהעריך את כישוריהם המבצעיים. חטיבה 8 הייתה החטיבה המשוריינת הראשונה בצה"ל, ויצחק שדה נחשב למפקדו הראשון של חיל השריון ואבי לוחמת השריון. בקרבות מלחמת העצמאות בלטה חטיבה 8 במבצע 'דני' (כיבוש שדה התעופה בלוד), ובמבצעים בחזית הדרום בפיקוד יגאל אלון: מבצע 'יואב', כיבוש מצודת עיראק סווידאן ומבצע 'חורב' שבו נכבשו מתחמי עוג'ה אל-חפיר (ניצנה), מתחמי אום-כתף, אבו-עגילה וביר-לחפן עד פאתי אל-עריש בסיני.

יצחק שדה נודע במנהיגותו הכריזמטית, בחשיבתו הצבאית המקורית ובכושר פיקודו הצבאי. מקרב מפקדי הפלמ"ח הצטיין שדה בטיפוח מצביאי מלחמת העצמאות וצה"ל (יגאל אלון, משה דיין, יצחק רבין, יוסף טבנקין, חיים בר-לב, דוד אלעזר ועוד). יצחק שדה פעל בנחישות להטמעת ערכי המוסר האנושיים וטוהר הנשק בלחימה, והשקיע רבות בטיפוח המורשת הציונית והרוחנית בקרב לוחמיו.

.

.