רקוט קומפלי

נורית לבני כהנא קוראת לעצמה "הבוחשת", למרות ששמה הוא כמובן נורית. היא גדלה בטבעון, להורים ממוצא צ'כוסלובקי, שעלו לארץ לאחר השואה. אוכל תמיד היה חשוב בבית, גם בתקופות מחסור. אימה של נורית ידעה 'להמציא' ולגוון את מה שהניחה על השולחן. הילדים למדו ש'אוכל לא זורקים' ותמיד אפשר להכין מהשאריות משהו חדש.
ולמה נורית היא "הבוחשת"? מגיל צעיר אהבה ללוות את אימה בבחישותיה במטבח הקטן, אחר כך בלישות החימר הרטוב, בסטודיו שלה לקרמיקה. מיום שגילתה את חדוות ערבוב הצבעים, רוקנה שפופרות צבע על בדי הקנבס, ובסטודיו שלה בקיבוץ, נורית הגיעה לצורות ולגוונים שהיו רק שלה. במקביל היא שקעה במשך שנים רבות בממלכת הפיגמנטים והצבע ב'כפרית', שם הכירה את נפלאות הערבוב והיצירה בעולם הפלסטיק.
היום נורית בוחשת במילים, דגה, הופכת בהם, מערבבת וטועמת, ולבסוף יוצא תבשיל חדש, כרוך בכריכה ובעל שם שנורית רקחה לו. בתוך כל הדברים – תמיד תחזור נורית למטבח, לבחישה ולערבוב, למישוש והרחת הבלילה, לטעימה האחרונה. לקול הילדים והנכדים הצוהלים, יש! ריח אוכל של סבתא. שם במטבח נוצרים הזיכרונות.
נורית נשואה לעמי כהנא, ואם ליובל, נועם ואופיר, שהעניקו לשניהם נכדים.

בשבעה באוקטובר - היה עמי בטיול במצרים, ונורית לבד בממ"ד במשך 20 שעות עד שחולצה.