לזניה ברוקולי בחרדל

שמי יאני עדס מאו.

נולדתי בהולנד ועליתי לארץ בשנת 1983. התחתנתי עם רפי, בן זוגי ל22 שנים ואבא לארבעת ילדינו:

תומר, נשוי לעמית והם ההורים של אורי, בן ה-7, שיר, בן ה-5 ואלי בת השנתיים.

תומר ועמית בחרו להקים את ביתם בכפר עזה והיו אמורים להתחיל לבנות בית חדש בנובמבר 2023.

איתי, נשוי לדנה ולהם שני ילדים: גיא בת ה-4 ומעיין בן השנתיים. גם איתי ודנה בחרו להקים את ביתם בכפר עזה וגם הבנייה של ביתם החדש הייתה אמורה להתחיל בנובמבר 2023.

נטע, גרה עם בן זוגה אמרי במושב עמיקם. נטע בעלת משק עזים והיא גבנית.

רוני, גרה עם בן זוגה רן במצפה רמון. היא בעלת בית קפה במצפה.

במהלך ארבעים השנים בקיבוץ עבדתי במערכת החינוך. ב1996 התחלתי להוביל את בית התינוקות ובליווי של אמהות אחרי לידה. 

אני באה ממשפחה גדולה ומגיל צעיר עזרתי לאימי במטבח. קילוף תפוחי אדמה (כמובן) ובישולים. לאפיה נחשפתי רק בקיבוץ. הדבר הראשון שגיליתי הייתה: חלת שבת בבתי הילדים.

לאט לאט עברתי לעוגות ועוגיות פשוטות ועם הזמן למדתי להנות מהעיסוק- לקחת חומרים שונים ולהפוך אותם למאפים טעימים.

ספר האפיה הראשון שהיה לי, היה "עוגות לכל עת", נירה שויאר. הקושי הגדול היה לקרוא ולהבין מה שאני קוראת, אבל גם על זה התגברתי במשך השנים.

ארבעים שנה קיבוץ כפר עזה היה לי לבית, כל השנים האלה גרתי באותו בית, עם אותם השכנים, הבנים עם המשפחות שלהם קרובים אליי, והיה לי טוב.

עד יום שבת ה-7.10.2023

באותו סוף השבוע היינו כולנו בבית. היה חג. ביום שישי בערב אכלנו בסוכה. ביום שבת הייתה מתוכננת חגיגת יום הולדת לשיר, בטבע.
הכל היה מוכן: עוגת בלונים וקישוטים. הוא "חגג" במ"ד. 

אבי, בן זוגי ואני תכננו אחרי החגיגה לצאת לחודש נופש עם הקרוואן. אך לא נסענו.

במקום זה התעוררנו באותה השבת למציאות אחרת, למציאות מפחידה שנשכת עד עצם היום הזה.

בסוף חולצנו כולנו, בריאים ושלמים בגוף.

היום בני המשפחה מפוזרים, אבל מספיק קרובים כדי להיפגש לארוחות ערב משפחתיות.